"בנקאות היא לא מודיעין קרבי", אומר עזרד לב. "היום, כל המערכות דיגיטליות עד העצם. מי שרוצה למצוא לאן הגיע הכסף שהוא מחפש - מוצא". ולב החליט שהוא רוצה, מאוד רוצה, למצוא לאן זרם כספה של הרשות הפלסטינית - אותו כסף שהוא עצמו טרח כל-כך להצמיח בעזרת אסטרטגיית השקעות קפדנית.
בדצמבר 2002 חשף לב ב"מעריב" את המערכת הפיננסית האפלה שניהל, לצד יוסי גנוסר, בעבור יו"ר הרשות, יאסר ערפאת (ראו מסגרת) - מערכת שהגיעה בשיאה, לדבריו, להיקף של 300 מיליון דולר. החשיפה ההיא הסתיימה בשאלה מהדהדת סביב 65 מיליון דולר, שנעלמו באוגוסט 2001 מהחשבון ב"לומבארד-אודייה", הבנק השווייצרי היוקרתי שבו ניהל לב את עיקר הכספים, וסביב אפשרות הגעתו של הכסף שנוהל לידי ארגוני הטרור. בשלהי 2003 זכתה השאלה הזו למענה: ב', איש עסקים פלסטיני שהשחיתות ברשות חסמה את דרכו, העביר ללב - תמורת כסף וסיוע בקשרים - מסמכים שסגרו את המעגל, ועל-פיהם המיליונים הועברו לסניף צ'ייס מנהטן בלונדון, משם לחשבון רשות החברות הממשלתיות הפלסטינית, וממנו לחשבון מספר 01810058/4/8 בסניף רמאללה של בנק אוף ג'ורדן. מסמכים שהשיגה ישראל במבצע "חומת מגן" העידו: מחשבון זה משך מרואן ברגותי, ראש התנזים, כספים ללוחמיו, מאוגוסט 1999 ועד ללכידתו באפריל 2002.
ניתן היה לצפות שהחשיפה הזו תעורר עניין עצום בישראל. זה לא קרה. הפרשה, שרק שנה קודם עוררה סערה עולמית, לא זכתה כמעט לתהודה תקשורתית - אולי בגלל חברותו של גנוסר, שהיה אז בימיו האחרונים, עם בכירים בתקשורת, ואולי בגלל קורטוב של יריבות קטנונית בין עיתונים. לב זומן למסור את עדותו לקונגרס האמריקני ולפנטגון, וחוזר על-ידי כלי-התקשורת המובילים בעולם - אבל "המוסד" לא טרח להיפגש איתו, למרות דיווח ב"מעריב" שלפיו ראש הממשלה שרון הורה למוסד לחקור את הפרשה. גם במשטרה - שסגרה את תיק החקירה נגד גנוסר לאחר שאולצה לפתוח בו כנגד רצונה - לא עורר הסיפור עניין.
לב החליט שלא יניח לפרשה לגווע. בימים אלה הוא מפרסם ספר ("בתוך הכיס של הראיס", הוצאת כנרת, זמורה-ביתן), שבו הוא מגולל את קורותיה לפרטי-פרטים - מימי אוסלו העליזים, דרך החשיפה ב"מעריב" ועד להתפתחויות המרתקות שבאו לאחריה. בין מסעדות-היוקרה של ז'נבה לרחובותיה מוכי-העוני של עזה - תפאורת הסרט שבו חי בשנים האחרונות של המילניום - הוא מספק לקורא הזדמנות נדירה להיות זבוב על הקיר בלשכתו של ערפאת בעזה, במסדרונות המעומלנים של הבנקאות השווייצרית, בפגישות מסתוריות בקזינו של מרטין שלאף ביריחו, ובעיקר במגעיו העסקיים עם גנוסר ועם מוחמד רשיד, אז יועצו הכלכלי של ערפאת, השליט הכול-יכול של כספי העם הפלסטיני.
שניים מגיבורי הפרשה הזו, גנוסר וערפאת, אינם עוד בין החיים. אלא שבצד הספקנות האוטומטית שמעוררים ספרים הדנים במתים לאחר לכתם, יש לזכור כי לב חשף את הפרשה עוד כשהיו השניים בחיים. כמו כן, ספרו עמוס בפרטים ותוקף חזיתית אין-ספור גורמים חיים: החל בראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שהשתמש בגנוסר כשליחו לערפאת למרות סירובו לחשוף את עסקיו עם הפלסטינים, עבור ברשיד ובבנקאים שווייצריים, וכלה בפעילי שלום שגילו חושים עסקיים חדים לא פחות מפציפיזם. לב אינו חוסך מילים מאיש, ומשרטט בלשון חדה את תאוות הבצע האין-סופית שהניעה את הביזנס מאחורי הקלעים של אוסלו.
"ברגע שאתה מתחיל לחשוב, 'זה יאהב את מה שכתבתי, זה לא יאהב' - אתה מושחת", הוא אומר השבוע בראיון ל-G. "ביום שאתה מחליט לעשות מה שעשיתי, אתה סובל, אתה אוכל אותה, אתה נשוא להרבה מאוד איומים ולכלוכים לפני ומאחורי הגב, ואתה יודע שיחפשו כל דבר בשביל ללכלך אותך. נהרסו לי שנתיים מהחיים. אבל הכול בסדר. אני מוכן לעבור כל סבל בעולם כדי לדעת שמצפוני נקי. לקחתי על עצמי סיכונים שאנשים בכלל לא מודעים להם, דברים שאתה יכול רק לדמיין אותם, ואני אומר לך שבמקרה הזה, המציאות עולה על כל דמיון. אבל הכול זה כאין וכאפס לעומת ההרגשה המדהימה, האלוהית, שהמצפון שלך נקי".
על אילו סיכונים אתה מדבר?
"סיכונים. כולל לחיי".
קיבלת איומים?
"בוודאי, תקופה ארוכה. איימו על הילדים שלי. אני עדיין מקבל".
ממי?
"מכל הכיוונים".
גם מכיוון ישראל?
"מכל הכיוונים".
זה לא זעזוע מוסרי. הכול כסף
"כמו שאני מבין את זה עכשיו, גנוסר פשוט גונב ממני כסף. לא יותר ולא פחות. עד שלא יובהר לי אחרת, גם אתם בעצם גונבים ממני כספים" (לב מבהיר את עמדתו לרשיד, מתוך "בתוך הכיס של הראיס")
לא בכל יום מחליט יועץ כלכלי לחשוף בפרטי-פרטים את הדרך שבה ניהל מערכות-ענק פיננסיות ואת סבך היצרים שמאחוריהן - על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות כה רגישות פוליטית. המהלך החד-פעמי הזה מעלה תהייה מיידית באשר למניעיו של לב. העיסוק בכך מוציא אותו משלוותו, אולם הוא אינו מתחמק ממנו, ואינו מסתיר את העובדה שהחליט לצאת לתקשורת בעקבות סכסוך כספי עם רשיד וגנוסר. האיבה כאן לא נולדה מזעזוע מוסרי, אלא מסכסוך פרטי: עזרד טוען שגנוסר נישל אותו מכספים המגיעים לו, ושרשיד התנער מאחריות.
את הסכסוך הכספי עם רשיד נושא לב עד היום: הוא תובע כעת מיליוני דולרים מרשיד, שהשיב לו עד כה 300 אלף דולר - לדבריו, חלק קטן מכלל החוב - והצדדים מקיימים מגעים להסדר. את רשיד מייצג כאן עו"ד אלי זהר, שקיבל את הקליינט הססגוני מעו"ד דב ויסגלס, לאחר שזה התמנה לראש לשכתו של שרון. "אין גבול לשנאה ולרוע", כותב לב בספר על התנהלות זהר מולו. לב סיפר לזהר כי השיג מסמכים הקושרים את הלקוח שלו למימון טרור. זהר, לטענתו, השיב כי "אין לי צורך במסמכים". מי שהיה מועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה "נראה נרעש. התרשמתי שרצה לסיים את השיחה בו ברגע... זהר לא רצה להיות מקושר למימון טרור או אפילו למי שחשוד בכך. הוא לא אוהב שערוריות".
הקשר בין לב לרשיד נותק לאחר העברת 65 מיליון הדולר ליעד העלום "בנק בלונדון" - לא משום שלב חשש כי הכסף הוזרם למטרות טרור, אלא מכיוון שגילה כי מזכר ההבנות שצורף לחשבון שבניהולו שונה מאחורי גבו, כך שהוא עצמו נושל מסמכויותיו, ואילו סעיף המגבלות על משיכת כספים מהחשבון "רוקן מתוכן": במקום ההגבלה שלפיה ניתן להעביר מהחשבון כספים רק לחשבון הרשמי והמפוקח של הרשות ברמאללה, נכתב כי ניתן להעביר כסף לכל בנק שהוא. "ראיתי בזה אובדן אמון מוחלט בקליינט שלי", אומר לב. "בשלב הזה המהלך שלי היה עסקי נטו - אמרתי, 'אם משלמים לי אני עובד, ואם לא אני לא עובד'".
הגילוי הזה היה שיאה של מתיחות ביחסים עם גנוסר, בעקבות פעולותיו של האחרון - לטענת לב - לנשלו מהשותפות. בפברואר 2000 קרא גנוסר את לב ל"פגישה דחופה" בקפה ברמת-השרון, שבעקבותיה, הוא כותב, "תחושת הגועל לא הרפתה ממני". "אני מרגיש דפוק", מצטט לב את גנוסר, "הבאתי הכול, ואתה לא עושה כלום ונהנה מהכסף שהבאתי. איפה בחיים חלמת לנהל כל-כך הרבה כסף? או שנשנה את חלוקת הכספים בינינו או שאני מפוצץ הכול. אני הולך לערפאת ותוך שנייה אין חשבון".
לב התפוצץ מזעם. לשיטתו, גנוסר אולי טווה את הקשרים והביא את הלקוח - אך הוא זה שניהל את הכסף בפועל, והפך כמה עשרות-מיליוני דולרים למאות. בניגוד לדימוי התקשורתי של גנוסר, לב גורס בספר כי גנוסר לא הבין בפיננסים, וכשכבר התערב במהלכים הפיננסיים ובהשקעות, הוא "התעקש להתחפש ליועץ פיננסי בינלאומי" וגרם יותר נזק מתועלת. כך, למשל, לחץ גנוסר להפסקת ההתקשרות עם אחת מחברות ניהול הכספים, לאחר שזו ביצעה השקעה שהובילה להפסד מצרפי של למעלה משני מיליון דולר - בעוד שלב טען כי יש להשאיר בה את הכסף ולהכווינו לקרנות ארביטראז', שאינן מושפעות ממצב השוק. העובדה שרשיד קיבל את דעת גנוסר, טוען לב, הובילה להפסדים עצומים. "גנוסר לא הבין כלום בניהול כספים", הוא קובע. "בכל דבר שהוא נגע בישראל מבחינה עסקית, הוא נכשל. אתה רואה כחוט השני איך הוא נחל במהלכים הכאילו-עסקיים שלו כישלונות חרוצים. אם הוא לא היה עושה את המהלך שהוא עשה, ובעצם הפך גם לשותפו העסקי של רשיד, הוא לעולם לא היה עושה כסף. הוא היה יושב בדירקטוריונים, אבל ללא שום קשר להיקפים שהוא כנראה עשה".
"גנוסר הופעל על-ידי ערפאת"
"גנוסר התאים לעוד מאפיין מהותי בקלסתרון שעיצב ערפאת: לא עשיר, אבל רעב להצלחה כלכלית. מורעב, אם אפשר. גם הקריירה העסקית שלו הייתה סדוקה"
הכישלונות העסקיים של גנוסר, לדעת לב, הם המפתח להבנת הקשר בין גנוסר - איש שהקדיש עשרות שנים מחייו למערכת הביטחון הישראלית ולמלחמה בטרור הפלסטיני - לבין ערפאת. על-פי לב, ערפאת השתמש בגנוסר והפך אותו למריונטה בתיאטרון-הבובות הפרטי שלו, תוך ניצול מבריק של חולשותיו. גנוסר, הוא אומר, הונע משני צרכים: הצורך בכבוד, שמקורו בחסימת התקדמותו בשב"כ לאחר פרשת קו 300, והצורך בממון. ערפאת החליט, לפיכך, לחבקו "חיבוק כלכלי אמיץ". התפקיד שיועד לו: כלי להעברת דיסאינפורמציה לצמרת הישראלית, ולספק אינפורמציה חמה היישר ממנה. המפעיל: מוחמד רשיד.
"תיאורטית", אומר לב, "אילו יכולת לשאול את ערפאת מדוע הוא בחר ביוסי, הוא היה אומר לך: 'שמע, סיטואציה כמו של גנוסר נוצרת אחת לדור'. ההתאמה שלו למה שערפאת רצה היא פשוט פנומנלית, תפורה מכל הכיוונים. ראשית, היותו איש מודיעין - ערפאת כל הזמן חיפש אנשים שיודעים לשמור סוד. שנית, הרצון בכסף. ושלישית, יש פה לא רק פורצ'ן, אלא גם גלורי. בשביל יוסי, לנשום את אוויר מקבלי ההחלטות היה לא פחות חשוב מהכסף. הקשר עם ערפאת איפשר לו את זה".
אבל למה ערפאת בחר דווקא בו? הרי לא חסרים בכירים-לשעבר במערכת הביטחון שהם אנשי עסקים כושלים, ואפשר היה להציע להם מיליונים.
"נכון, אבל קח, למשל, איש שצמח באמ"ן והגיע להיות אלוף. הוא מיצה את פסגת שאיפותיו, אין לו שום סיבה להיות מתוסכל. בהיבט הזה, יוסי מעולם לא הגיע לאן שהוא חשב שהוא צריך להיות - ראש השב"כ".
עם כל-כך הרבה כסף, אפשר היה לקנות כל אחד.
"בטוח שערפאת יכול היה להשיג אחרים. אבל להשיג מישהו שכל-כך מתאים למודל? זה רק גנוסר".
עם יד על הלב: לו ערפאת היה מציף אותך בכסף בלי סוף, היית עומד בפיתוי?
"חד-משמעית כן. קודם כול הוא לא היה בוחר בי, מכיוון שלי אין את הנגישות, היכולת לדפוק בדלת של כל לשכה בצמרת מקבלי ההחלטות בארץ ולהתקבל שם.
"אבל מעבר לכך, היכולת שלו לפתות אותי רק בכסף היא נמוכה מאוד. לא היה לי רעב גדול לכסף. הפלסטינים ידעו את זה, הם ראו איך אני מתנהג: לא החלפתי מכוניות כל שלושה חודשים, לא הזמנתי את רשיד לארוחות שפותחים בהן בקבוקים ב-500 דולר, קניתי קופסת סיגרים אחת אצל ג'רארד, לא שמונה. אני לא קמצן גדול, חייתי חיים טובים מאוד, אבל רואים בלבוש שלי, בהתנהגות שלי, בכל דבר - אני אף פעם לא אפתח לך את הז'אקט ואגיד לך 'אה, ורסאצ'ה? אז אני יכול לדבר איתך'. גנוסר היה כזה".
"מוסר שווייצרי? רק תאוות בצע"
"ריצ'רד, היום, ב-2002, עם כל מה שאתה יודע על... תפקידו של ערפאת בשלהוב ההמון הפלסטיני לשנאה ולהרג - אילו בא אליך רשיד עכשיו וביקש לפתוח חשבון לרשות, היית פותח לו?". הוא הביט בי וחייך: "...בלי שום ספק... הוא לקוח מצוין"
גנוסר אינו הגורם היחיד בפרשה שלב מאשים בכניעה לתאוות בצע. הבא ברשימה שלו הוא הגורם שבלעדיו כל זה לא יכול היה לקרות: הבנק השווייצרי לומבארד-אודייה, שבו פתח לב את החשבון שבו רוכז עיקר כספי הרשות. תהליך פתיחת החשבון, מספר לב, היה פשוט להדאיג: את מזכר ההגבלות על השימוש בחשבון ניסח הוא, ביוזמתו ומבלי שנדרש לכך, בדיקת נאותות אפילו לא עלתה על הפרק, תקנות המערכת השווייצרית לא יושמו, שאלות כמעט שלא נשאלו.
כל אלה לא הפריעו לפלסטינים להציג את פתיחת החשבון כהצלחה במשימה כמעט בלתי-אפשרית - שכנוע בנק מכובד לפתוח חשבון לרשות הפלסטינית, בעלת המוניטין הבעייתיים. "רשיד עשה הכול כדי לצבור ניקוד בדעת-הקהל העולמית סביב הישג פתיחת החשבון ואופן ניהולו", אומר לב. "הוא התרברב בזה כדי להגיד, 'אנחנו הדמוקרטיה הבאה במזרח התיכון, שהישראלים לא יספרו לכם סיפורים'. הייתי הולך איתו לאיזה ארוחה, והיה יושב שם נציג של הבנק העולמי - ופתאום שמעתי אותו מדבר על קומפליינס, טראנספרנסי, כל מיני מילים שהוא לא הכיר ואני לימדתי אותו".
אלא שגם אם רשיד נזקק לשירותיו של לב בשביל לפתוח את החשבון המכובד, מאוחר יותר הוא כבר הסתדר יפה לבד. התמיהה על התנהגות הבנק התעצמה כאשר לב גילה שהבנק נענה לבקשת רשיד לשנות את מזכר ההבנות, באופן שהסיר את ההגבלות על משיכת כספים ואיפשר את ההעברה המסתורית "לבנק בלונדון" בלי שאלות מיותרות. את הפתרון לתעלומה מצא לב במסמך ששלח הבנק ל"פייננשל טיימס", וטרם פורסם בישראל: מדובר בהסכם בין רשיד לבנק, להעמדת אשראי בסך 50 מיליון דולר לרשות הפלסטינית. פורטו בו תתי-החשבונות של "סופראדין", קרן השקעות שבה רוכזו כספי בכירים ברשות. אחד מתתי-החשבונות הללו היה שייך לחברת "קורנפלאואר", שדרכה העביר גנוסר כספים לרשיד "מתחת לשולחן", לטענת לב. לב הסיק: בתמורה לעצימת העין לגבי ההעברה ללונדון, זכה הבנק בפתיחת תת-חשבון נוסף ועתיר הון. "אני מכיר את הבנקאים השווייצרים", הוא אומר. "מה שמניע אותם זה תאוות בצע, יותר כסף בחשבונות שלהם.
"בוא לא נהיה תמימים: אני הגעתי לבנקאות השווייצרית אחרי הרבה פקידים ממשלתיים שגנבו כסף והסתירו אותו בשווייץ. הגעתי גם אחרי המלחמה האדירה של הרשויות האמריקניות בהלבנת כספי הסמים הקולומביאניים. התפתחה שם מערכת חסרת-פשרות, והביטוי לכך היה ברמת השקיפות שאתה צריך להגיע אליה, שהולכת ומעמיקה. ישנן גם רגולציות חדשות שמחייבות גם את הבנק עצמו באקסטרה עבודה, שאלות שצריך לשאול, בדיקת נאותות וכולי".
ואז בא נציג הבנק, ריצ'רד דה-צ'רנר, ולא שואל אותך דבר. זה לא עורר אצלך חשד?
"שבועיים לפני החשיפה אכלתי ארוחת-ערב עם דה-צ'רנר, ושאלתי אותו איך הוא ממשיך לעבוד עם רשיד למרות כל הטרור שהשתולל בישראל. התשובה שלו הייתה: 'רשיד קליינט מצוין'".
אבל האם באמת יש הצדקה להתאכזב מבנקאי שווייצרי על דבר כזה? הרי מבחינתו הטרור וכוח שמפעיל צה"ל, לצורך העניין, יכולים להיות אותו דבר.
"אל"ף, אני לא מאוכזב בכלל מהאלמנט המוסרי אצל דה-צ'רנר, כי האלמנט הזה בכלל לא קיים. שנית, ההשוואה אינה במקומה: מדובר פה על שתי ישויות שונות לגמרי - ישראל, עם השחיתות שמדובר בה היום, היא מדינה מתוקנת, בוודאי מבחינת ההתנהלות הבנקאית שלה מול גורמים זרים שמנהלים עבורה כסף. לא קונים נשק מתוך חשבון ניהול נכסים שלנו בכל מיני מקומות. דבר נוסף - אל תזלזל בחיי אדם. בינתיים אף אחד לא הוכיח שגרוש אחד של ישראל שישב במריל-לינץ', הועבר בדרך-לא-דרך כדי להרוג איזה מתנגד ישראלי. אלה סיפורי ג'ון לה-קארה, לא יקרו דברים כאלה אצלנו. ודבר אחרון - אחד הדברים שאסור להתעלם מהם הוא רמת בדיקת הנאותות שאתה עושה ללקוח. כאן לא הייתה בכלל. אני מקווה מאוד שבסוף יחקרו את הבנק".
מבנק לומבארד נמסר בתגובה כי הם "דוחים את האשמותיו חסרות-הבסיס של לב, שהועלו רק לאחר סירוב הבנק לספק בקשות לא מוצדקות שלו לסכומי כסף משמעותיים. הבנק פעל בחשבון המדובר בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר, הדורשים בדיקת נאותות.
"מוזר ששנים אחרי שלב שימש משתתף פעיל בייצוג הרשות הפלסטינית בתהליך, הוא עכשיו תוקף את התנהגותו-שלו. בעניין מכתב ההבנות, הבנק קיבל גרסה מתוקנת שלו מהרשות, שביקשה לשנות את המבנה המשפטי של החשבון. לא הוסרו מגבלות על משיכות מהחשבון".
בעניין משיכת 65 מיליון הדולר שהגיעו לכאורה למימון טרור, מסר הבנק כי "האשמה זו פוגענית במיוחד. סכום זה הועבר לבנק בינלאומי גדול במרכז פיננסי מפוקח ביותר, למטרת השקעה מיידית במניה מסוימת". כמו כן נמסר כי הבנק החליט לסיים את התקשרותו עם הרשות בסוף 2001, "כתוצאה מהמתחים הגוברים והתדרדרות המצב הפוליטי באזור".
"אהוד ברק שיקר"
"מה אומר אהוד, הוא שותק?", המשכתי לחקור. "לא, החבר שלך, שלא כהרגלו, כבר אמר לרובינשטיין, גם בנוכחותי - 'אליקים, סגור לי את העניין הזה, אני צריך את יוסי. תמצא לזה פתרון'" (לב מצטט שיחה עם גנוסר)
לאחר שח"כ צבי הנדל הגיש בג"ץ נגד השימוש בגנוסר כשליח מדיני בשל עסקיו, הגיש ראש המטה המדיני של ראש הממשלה ברק תצהיר, שבו קבע כי גנוסר אינו מצוי בניגוד עניינים. מאוחר יותר חשף "מעריב" מכתב שהועבר לברק כבר באוקטובר 1999 על-ידי "תא"ל א'", ובו התרעה על קשריו העסקיים של גנוסר עם הפלסטינים. בספר מוציא לב מהארון את אותו תא"ל א': מדובר בתא"ל איציק שגב, בעבר מפקד רצועת עזה וראש המינהל האזרחי ברצועה.
ברק טען, בהזדמנויות שונות, כי לא היה מודע לאופי עסקיו של גנוסר עם הפלסטינים. "אהוד ברק שיקר", אומר לב, שכיהן כראש לשכתו של ברק כשזה היה ראש אמ"ן. ברק סירב השבוע להתייחס עניינית לסוגיה, והסתפק בתגובה הכללית הבאה: "מר לב, ולא מר ברק, הוא שצריך לתת הסברים להתנהלותו בפרשה - כאזרח ישראלי וכקצין מילואים. ברק, כראש ממשלה, פעל בתום לב וללא מניעים זרים, בהניחו כי האחרים גם הם פועלים בדרך זו. כל פרשנות אחרת היא שקרית וחסרת בסיס".
ניגוד העניינים שבו היה שרוי גנוסר מומחש אולי טוב ביותר בסיפור הבא, שמביא לב בספרו: גנוסר היה מתקשר פעמים רבות לתא"ל גדי אייזנקוט, מזכירו הצבאי של ברק, שואל מה חדש במערכת, וזוכה לשיתוף-פעולה מלא. באחת הפעמים, אייזנקוט סיפר לגנוסר שברק מתלונן על הפרעות מצד רשיד. גנוסר ניתק, וחייג למספר הבא בתור: מוחמד רשיד, והעביר לו את הטענות. "כך, בחוסר מחשבה ומתוך התעלמות מכל כללי הזהירות, עדכן תא"ל אייזנקוט בלא-יודעין את ערפאת", כותב לב.
למה לא לקחת את הדברים צעד אחד קדימה? למה לא דיווחת לאייזנקוט, לברק, לגורמים אחרים?
"אני לא מתקן עולמות. אני יועץ פיננסי. אין לי יומרות פוליטיות, את הדפיקות בדלתות השארתי לגנוסר".
ההתעלמות שלב זכה לה מאז חשיפת הפרשה מכיוון מערכת הביטחון הישראלית, זו שאמורה לפעול לנטרול מערכת הכספים הפלסטינית החשאית, מחזקת את לב בדעתו שכל פנייה לשלטונות הייתה חסרת-טעם. "יש לך כאן את החלום של כל איש מודיעין, בן-אדם מבפנים שמוכן ורוצה לשתף פעולה ולספר הכול - ולא פונים אליו", הוא אומר.
לב מדווח שקיבל פנייה בודדת מהמוסד, לאחר פרסום מופרך ב"הארץ" על פגישה שלא התקיימה בינו לבין מאיר דגן, ראש המוסד. דגן, הוא מספר, התקשר אליו טלפונית, ואמר ש"אנחנו זקוקים למסמכים בדחיפות". לב הסכים להעביר את המסמכים שברשותו, אך ביקש שיועבר לו אישור מהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לבצע זאת - לטענתו, מחשש לטענות על שיבוש הליכי חקירה. "טוב, אני מבין שזה מסובך איתך", השיב דגן, "בוא נראה מה עושים" - ובכך הסתיימה בדיקת המוסד בנושא. דגן, מזכיר לב, היה יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור כשערפאת בנה את מערכת הכספים שלו מתחת לאפה של ישראל ו"לא עשה דבר" בנדון. במצב הטוב, הוא אומר, ידעו על העסקים שלנו ולא עשו דבר. במצב הפחות טוב - כלל לא ידעו עליהם. "התנהגות המוסד בפרשה, וגם זו של השב"כ ואמ"ן - עם חריגים מאוד קטנים ומועטים - היא נושא לספר בפני עצמו", הוא אומר.
איך אתה מסביר אותה?
"ייתכן שקיבלו רמזים לא להתעסק בזה. ייתכן שהיה כשל איסופי. מכיוון שיש בי עדיין קצת אופטימיות לגבי המדינה - ממש לא הרבה, אגב - אני רוצה להאמין שהסצנריו הנכון הוא זה: באופוריית אוסלו רצו מהר מדי להפוך טורף לעמית. ואז, ייתכן שבהצבת היעדים השנתית של אמ"ן, התעלמו לחלוטין מהנושא הזה. כאחד שישב בלשכת ראש אמ"ן ומכיר היטב את יכולת האיסוף הישראלית, קשה לי להאמין בזה.
"עכשיו, ברור שברגע שנכשלת ובחו"ל יושבים מאות-מיליוני דולרים שלא בשליטתך (ולדעתי גם היום יושבים מיליונים), שמוסתרים מפניך ושאין שום בעיה להמשיך ולממן באמצעותם טרור - אתה פחות מעוניין לחקור את העניין. מדובר בכשל מודיעיני אדיר: הרי כדי להקטין יכולת של מערכת כמו התנזים, אתה תלוי ביכולתך לשלוט על החשבונות שלהם. שליטה במערכת הפיננסית של הטרור יכולה לסייע הרבה יותר במלחמה בו מאשר חיסולים ממוקדים והסתכנות בהרג ילדים".
מי שדווקא כן גילו עניין וזימנו את לב לתת עדות מפורטת הם האמריקנים, שהבינו מזמן את החשיבות שבייבוש מקורותיהם הפיננסיים של גורמי טרור. לב נפגש עם חברי קונגרס, עם הממונה האמריקני על המלחמה במימון טרור, עם אנשי משרד המשפטים האמריקני, עם סגנו של שר ההגנה, דונאלד רמספלד, ועוד. כל אלו תשאלו אותו ארוכות, חקרו, בדקו. בין השאר, שאלו לדעתו על רואה-החשבון האמריקני ששכרה הרשות כדי לאתר את החשבונות הסודיים של ערפאת. "'אמרתי להם: 'תקנו שני ארגזים של רדבול ותשלחו לו, כי הוא ירוץ עוד הרבה-הרבה זמן בחיפוש אחרי הכסף'", הוא מספר. "הפלסטינים כביכול מחפשים את הכסף, אבל איפה שבוודאות צריך לחפש אותו ואיפה שהכי קל למצוא אותו - הם לא מחפשים".
עסקי השלום
"כשהקשבת לרשיד, התקשית שלא להשתכנע כי מאה שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר כמעט מאחורינו. כל שנותר הוא למלא את השלום בתוכן, עסקי כמובן"
קהיליית העסקים הישראלית, כזכור, התייצבה באופן כמעט-אחיד מאחורי תהליך אוסלו. אופוריית השלום הלהיבה את הבורסה, פתחה גבולות, שינתה אווירה, ייצרה הזדמנויות, הציפה את הארץ בהשקעות זרות - כל מה שצריך כדי להפוך את ראשי המשק לרודפי-שלום נלהבים. לב יוצא בספר גם כנגד פעילי שלום למיניהם, שלטענתו הפכו את פעילותם לקרדום עסקי לחפור בו. על פרופ' סטיב כהן, שותפו של גנוסר אשר נפגש עם צמרת מנהיגי ערב במימונו של המיליארדר היהודי דני אברהמס, הוא כותב בציניות: "פעיל השלום, שחצה יבשות וגבולות בשם אחוות העמים, הצליח כמעט בלי משים להיתקל בדרכו באין-ספור הזדמנויות עסקיות".
נתקלת אז באנשי עסקים רבים שניצלו פעילות "למען השלום" לצורך קידום עסקיהם?
"ודאי. ראיתי אותם בכל מקום".
מי?
"אני לא פה בשביל להוציא אנשים מהארון בהקשר הזה. אני לא צריך להגיד לך, 'זה עשה ככה, וההוא עשה ככה'. אמרתי לך - אני לא מתקן עולמות".
בעצם, מה פסול בעשיית עסקים לצד פעילות פוליטית?
"אני חושב, בדיוק כמו שאמרתי לגנוסר, שאתה צריך לבחון את עצמך לא מול הסדר ניגוד עניינים באופן שבו יועץ משפטי רואה אותו, אלא מבחינה מוסרית פנימה. אם אני פעיל שלום, ואני מטייל עם המטוס של דני אברהמס, ואני מבקר אצל מובארק, אצל אסד, אצל המלך הירדני, ואצל ערפאת אני בא והולך בלי בעיה, ופתאום אני גם מקבל כסף מעסקות תיווך בין חברות ישראליות לפלסטיניות - בעיניי המשמעות הטהורה של להיות פעיל שלום נפגמת לחלוטין, כי אני מכניס את עצמי לתוך ניגוד אינטרסים ברור".
אתה טוען שאותם אנשי עסקים לא התעניינו באמת בתהליך השלום, אלא רק בביזנס?
"תהליך השלום עניין אותם בגלל שיכול היה לקדם עסקים ולקדם קשרים עסקיים בשבילם, ולפעמים גם כדי להביא כסף שהם לא יכלו להביא בשום צורה אחרת".
ולב עצמו? היום הוא מכה על חטא על שלא ניתק עצמו מרשיד ומגנוסר מוקדם הרבה יותר. גם כשגילה, לטענתו, כי גנוסר משחד את רשיד, לא עזב את השותפות. כשרשיד ביקש ממנו לסייע בקרן ההשקעות של בכירים ברשות או בחשבונו הפרטי, לב לא התלהב, אבל סתם את האף וסייע, גם אם ללא אחריות פורמלית.
היום הוא משתדל להתקרב לרוחניות. קרא את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". "הלכתי והתרחקתי מהרוע", הוא מתאר בספר. כשאני שואל אותו האם התעשר מעסקיו עם רשיד, הוא עונה: "לא הרווחתי בשום צורה מעבר למקובל בתחום הזה, ואפילו פחות. אין מה להשוות בין העמלה שהרווחתי להיקפים שעשה גנוסר בכל העסקות שלו".
מאז התפוצצות הפרשה, הוא מספר, נפגע מצבו הכלכלי בשל נסיעות שביצע ברחבי העולם על-חשבונו ותשלום לפרקליטים המייצגים אותו מול רשיד. "מצבי הכלכלי לעומת אז רחוק מלהיות מזהיר, אבל הכסף שחייבים לי יחזור, ואז עוד פעם אהיה איש עשיר", הוא מבטיח.
חשיפת הפרשה פגעה לך בעבודה כיועץ פיננסי?
"למלחמה נגדי יש הרבה מאוד מאפיינים. למה לא עבדתי הרבה מאז החשיפה? כי לא רציתי להגיע למצב שאני הולך לחפש איזה קליינט, ואז יתקשר אליו מישהו מהמחנה השני ויגיד לו, 'אל תיתן לעזרד עבודה'. ככה זה עובד בארץ. אבל אני מאמין שלאורך זמן זה לא יקשה עליי לעבוד כיועץ פיננסי".
או שיעזור. עכשיו, בעזרת הספר, אולי תהיה מפורסם בכל העולם.
"הלוואי. מה יש, לא מגיע לי? כוס אמא של כולם". *
כתבות
ני"ע
