להחזיר את השמש

את טקס השמש העתיק של אבותיהם

העיר קוסקו בפרו היא אחת מהפנינים שנותרו מתרבות האינקה, תרבות שהופיעה לראשונה במאה ה-13 לספירה, ובמאה ה-15 הפכה לממלכה ששלטה על שטח אדיר, מאקוודור ועד לצ'ילה, עד שהכובש הספרדי פרנסיסקו פיזארו וחייליו שמו קץ ב-1532 לממלכה המופלאה הזו, וניצחו את האינדיאנים בכוח.

האינקה סגדו לאל השמש, הוא אינטי, וקבעו את לוח-השנה שלהם לפי שני הימים שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, היום הקצר בשנה, היום הארוך בשנה, וכן לפי מחזור זריחתה של קבוצת הכוכבים כימה (הפליאדות, המוכרות לציבור הרחב בזכות הסמל של חברת סובארו, שמה של קבוצת הכוכבים ביפנית).

כמו ברבות מהתרבויות הפרה-קולומביאניות, גם כאן הצליחה שכבה חברתית צרה של אינטלקטואלים, אסטרונומים ואצילים לשלוט בהמון חקלאי נבער מדעת. האמצעים המגוונים שבהם הצליחו השליטים להטיל שררה על עמם ועל עמים שנכבשו על-ידם לא היו מביישים משטרים טוטליטריים של ימינו: שכתוב ההיסטוריה, מיתוסים לאומניים חסרי בסיס עובדתי, הטלת מסים דרקונית, כפיית שפה אחת (הקצ'ואה) כשפת מדינה, מלחמות אין-ספור ושירות מילואים חובה שנתי, והחשוב מכול - הכתבת אורח-חיים חקלאי מחזורי שנקבע על-ידי השליטים, שחדירתם לחייו הפרטיים של הנתין לא ידעה גבול. השליטים נחשבו על-ידי העם כהתגלמותם של האלים עלי אדמות, זאת לא מעט בזכות יכולתם "לשלוט" בגרמי השמים.

כך, בכל שנה ביום ההיפוך החורפי שבחצי-הכדור הדרומי היה המון העם מסתכל בחרדה כיצד נעלמת השמש ביום הקצר ביותר בשנה, ומתפעל מיכולתו של השליט להחזיר אותה לתחייה. ציניקנים יאמרו כי אפשר לראות באינטי-ראימי, חג תחיית השמש, רק הצגה גדולה שהיו עורכים השליטים כדי לשכנע את ההמון כי השמש עתידה לחזור ולהמשיך להרעיף על עם האינקה (או יותר נכון, על שליטיו) מכל טוב.

בשנת 1940 החליטו תושבי קוסקו להחיות את טקס האינטי-ראימי, ומאז הם ממחיזים אותו מדי שנה מחדש. האירוע מושך אלפי מקומיים מכפרי העמק אל העיר (שבה חיים בדרך-כלל 350,000 איש), וגם מספר לא מבוטל של תיירים. הטקס המודרני כולל הרבה מסממני התרבות האינקאית. צליליהם של תופים, מצילתיים וחלילי האנדים המפורסמים מלווים קבוצות של רקדנים הלבושים בגדים צבעוניים. שחקן בן-דמותו של מלך האינקה נושא את נאום השמש, ונלקח על כפיים, יחד עם אשתו-אחותו, לעבר מצודת סאקסאוואמן - ראשה של הפומה - החולשת על העיר 350 מטרים מעליה.

השניים נישאים דרך הכיכר המרכזית, שהאינקה קראו לה כיכר הדמעות, ושם הם מקבלים את פני נתיניהם המריעים. פעם היו מקריבים כאן לאמות, ואבריהן הפנימיים שימשו את הכוהנים בקביעת עתידה של שנת השמש הבאה עליהם לטובה. עם תום הטקס ממשיכה העיר כולה לחגוג אל תוך הלילה בפיאסטה ענקית של אלכוהול, והצ'יצ'ה - השיכר המופק מהתירס - נשפכת כמים.