ד"ר סינתיה ווב: "הייתי שותפה לפיתוח הקופקסון של טבע אבל נושלתי"

ברוב המקרים, כאשר חברת תרופות מדווחת על תרופה שפיתחה - שמות המדענים הם לא בהכרח אלה שבפרונט. בין אם מדובר בחברה ציבורית או פרטית, מה שמעניין הוא הכמות - בכמה כסף התרופה הזו תמכור או כמה חיי אדם תציל. בכל הנוגע לתרופת הקופקסון של ענקית התרופות הגנריות טבע (סימול: TEVA), מוכרים בעיקר שלושה שמות של חוקרים ממכון ויצמן כאבות והאמהות של התרופה: פרופ' רות ארנון, פרופ' מיכאל סלע וד"ר דבורה טייטלבוים. ובכן, יש חוקרת נוספת שטוענת לאמהות על התרופה - ד"ר סינתיה ווב.

ד"ר ווב הגישה היום תביעה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב באמצעות עורך הדין שמעון צ'רטוב ממשרד נשיץ, ברנדס ושות', ובמסגרתה היא טוענת כי נושלה מזכויותיה בתרופת הקופקסון, תרופה של טבע המיועדת לטיפול בטרשת נפוצה. קצב המכירות של התרופה עומד כיום על יותר ממיליארד דולר לשנה, 20% מההכנסות של טבע בקירוב. ווב טוענת כי מעולם לא קיבלה תמלוגים כלשהם עבור "מסחור וניצול הידע שתרמה לפרויקט של גילוי ומחקר תרופת הקופקסון".

"לא ידעתי"

התביעה של ווב, ד"ר לביולוגיה, איננה נגד טבע שמעבירה את התמלוגים כראוי למכון ויצמן ולחברת ידע, הזרוע המסחרית שלו, אלא נגד שני הגורמים האחרונים, שלטענתה מעבירים הלאה כהלכה את התמלוגים לששת החברים האחרים שהיו בצוות המחקר - לכולם, פרט לה. ווב אינה מסתפקת בתביעה נגד המכון ונגד ידע ומוסיפה גם את חברי הצוות האחרים: סלע, ארנון, טייטלבוים, ד"ר אשר משורר וישראל יעקובסון ואלמנתו של ד"ר צבי הירשפלד ז"ל (ראו ידיעה נפרדת).

כיום ווב היא עורכת פטנטים בתחום הביוכימיה ובעבר גם עבדה בטבע עצמה, אחרי שעזבה את הצוות המחקרי, וגם בפארמוס (סימול: PARS). מכל מקום, התביעה שהוגשה היום אינה נוקבת בסכום כספי, שכן ווב מבקשת שייערך חשבון וייקבע חלקה ההוגן בתמלוגים הללו. לטענתה, החלק של החוקרים והממציאים הוא 40% מהתמלוגים וההכנסות שמתקבלות על ידי ידע כתוצאה מניצול המצאות המכון. לדבריה, החלק של כל חוקר הוא ביחס לתרומתו אלא אם יש הסכם אחר בצוות.

אם כך, מדוע התעוררה ווב רק כעת בבקשה לתמלוגים? הרי לכל היה ידוע שטבע משלמת תמלוגים לידע וכי זו מעבירה אותם לחוקרים. בכתב התביעה היא טוענת כי כלל לא ידעה שמשולמים תמלוגי קופקסון לידע ולחוקרים מאחר שהנושא נשמר בסודיות. ביוני 2004, בעקבות קריאת כתבה בעיתון, התברר לה שידע מקבלת תמלוגים בגובה 60 מיליון דולר לשנה מהקופקסון ואז החלה לערוך בירורים שמהם עלה ש"מתרחש ניצול מסחרי של תרומות הקניין הרוחני שלה לפרויקט".

מהתביעה עולה נקודה מעניינת נוספת שאינה קשורה לווב: מסתבר שהיחסים בין טבע לידע לא היו תמיד חמים, ובעבר היה סכסוך בין החברות בנושא גובה התמלוגים והסדרי התשלום. ב-1998 הועבר הסכסוך להכרעת בורר ושנה לאחר מכן כבר הוסדר.

ובחזרה לווב ולסיפור שהיא מגוללת. בין השנים 1970 ו-1975 הייתה ווב דוקטורנטית במכון ויצמן וחברה בצוות המחקר שחקר את החומר הפעיל בקופקסון. ראש המחלקה לאימונולוגיה, שבה עבדה באותה עת, היה פרופ' סלע ופרופ' ארנון הייתה ראש הפרויקט. ב-1970 בוצע ניסוי בעקבות פריצת דרך שהתגלתה במחקר ושונה כיוון הפרויקט: הקופקסון נבדק לא רק ככלי מחקרי אלא גם כאמצעי ריפוי אפשרי למחלות אוטואימוניות. באותה שנה הצטרפה ווב לצוות ולטענתה בלי תוצאות המחקר והידע שנוצרו בפרויקט בזמן עבודתה ובזכותה - הקופקסון של טבע לא היה מתקדם לשלב של אישור לעריכת ניסויים בבני אדם.

לחלק את הכסף

בין השנים 1971 ל-1977 היא פרסמה שורה של מאמרי מחקר ביחד עם ארנון, סלע וטייטלבוים. בדיעבד, היא טוענת, נודע לה שכל הגורמים בצוות המחקר הסתמכו על עבודת הדוקטורט שלה בבקשות שונות לשם קבלת הפטנט וכי זה נעשה מבלי לשתף אותה ומבלי לציין את שמה כמי שמגיע לה קרדיט על כך. בהמשך הדרך היא יצאה ללימודי פוסט דוקטורט בארה"ב וב-1990-1992 הועסקה בחברת טבע כמנהלת מדעית של פרויקט הקופקסון.

לאור כל זאת, מבקשת ווב באמצעות עורך הדין צ'רטוב כי בית המשפט יורה בצו ביניים למכון ויצמן ולידע לתת דו"ח מלא של חלוקת תגמולי הקופקסון בין המדענים כדי שהיא תוכל לבצע את הבדיקות המתאימות וכן להורות ליתר הנתבעים, חבריה לצוות המחקר, להמציא אף הם מסמכים. היא גם מבקשת כי תוצהר זכותה בתמלוגי הקופקסון וייקבע שיעור החלוקה עם המדענים האחרים.

טרם הוגש כתב הגנה. *