ככה בונים חומה

בלי מילה על גדר ההפרדה, תערוכה חדשה בבית האדריכל ביפו מטיילת בין חומות ישראל ומתארת מציאות שבמקום לפתור קונפליקטים, רק מעצימה אותם > יובל סמואלוב

"הפרדה על בסיס אתני, לאומי ומעמדי מאפיינת את המרחב הישראלי". המשפט הבלתי תקין-פוליטית בעליל הזה מופיע בראשה של ההקדמה לחוברת הטקסטים המרתקת המלווה את התערוכה 'הפרדה', שנפתחה לפני כשבוע בגלריה בבית האדריכל ביפו. את התערוכה אצרו הד"ר חיים יעקובי והאדריכלית שלי כהן, והיא כוללת תריסר תצלומים של אלמנטים מרחביים המייצרים הפרדה וחוברת קטנה ובה טקסטים המתייחסים אליהם ומציעים פרשנות ביקורתית נוקבת. בתערוכה אין שום אזכור לחומת ההפרדה ההולכת ונבנית בין ישראל לפלסטין, החלטה אוצרותית בוגרת המנטרלת במשהו הרעש האמוציונאלי הנלווה לנושא ברגיל, ומאפשרת למקד את תשומת הלב בפרקטיקות ההפרדה מבית, וישנן לא מעט כאלה.

אנחנו לא מאותו הכפר

הצלמים יאיר ברק, עמית גרון ואורית סימן-טוב מייצרים כל אחד זווית הסתכלות אחרת על נושא ההפרדה בישראל, מה שמתבטא בין היתר בקנה המידה בו הם בוחרים לעסוק. מכבישים וסוללות עפר המנתקים ומסתירים יישובים שלמים, דרך גושי בניינים ופרויקטים אדריכליים נטולי רגישות סביבתית והקשר ועד להפרדה נקודתית של גדר או מבנה המשמש סקטור מסוים וככזה מפריד אותו משאר האוכלוסייה. חלק לא מבוטל מהלם המפגש עם התיעוד הזה טמון דווקא ביומיומיות המוכרת שלו, שהרי כולנו חולפים מידי פעם ליד סוללות העפר הללו, נוסעים לצד הקירות האקוסטיים האימתניים או מגלים בוקר אחד, שעוד פיסת נוף נעלמה בגלל תאוות בצע משולבת באדריכלות כוחנית.

גבנון העפר המלאכותי, 8 - 12 מטר גובהו, המפריד בין ג'סר א-זרקה לקיסריה הוא דוגמא מובהקת להתנתקות חד-צדדית שכזו. מצפון תחום היישוב הערבי בשמורת נחל תנינים, ממערב נמצא הים ומדרום התרוממה השנה אותה סוללת עפר אימתנית, המשמרת מחד את ערכם הנדל"ני של בתי קיסריה ומאידך מגבילה את גידולו ומנציחה את בידולו של היישוב הערבי האחרון שנותר על חוף הים של ישראל. דוגמא קיצונית נוספת להפרדה בין יהודים לערבים בליבה של הארץ היא חומת ההפרדה ברמלה, קיר בטון בגובה 3.5 מטרים שנבנה ב-1995, החוצץ בין שכונת גני דן היהודית לשכונת ג'ואריש הערבית. בתצלום שמציגה אורית סימן-טוב נראית החומה המונומנטאלית ושני ילדים משחקים למרגלותיה, כשאחד מהם מזדחל בין לוחות הבטון על מנת לעבור לצידה השני.

טבעות חנק

טכניקת הפרדה נוספת המוצגת בתערוכה מבוססת על תכנון אדריכלי מתבדל, החוצץ בין אזרחים מן השורה לבין אזרחים מן השורה הראשונה. בתי המידות ביישוב הפסטורלי ארסוף מנכסים ליושביהם את חוף הים, והלכה למעשה מפרידים בינו לבין הציבור הרחב. פרויקט המגורים היוקרתי 'אנדרומדה' ביפו מוקף בחומות, שערים חשמליים, מצלמות ושומרים, וניצב כאי מבודד ומבודל של בעלי ממון בליבה של שכונת מצוקה. תצלום מצוין של עמית גרון לוכד את מבני הרכבת של שיכוני הקטמונים בירושלים, שנבנו בשנות ה-50 וה-60 על מנת לספק דיור לאוכלוסיה המתפתחת של העיר ולמעשה הפכו אותם לחומה אנושית מול הגבול הירדני הרגיש. ברקע ניתן לראות את פרויקט 'הולילנד' המונומנטאלי, מפלצת בטון המזדקרת מצלע ההר ומחלקת את קו הרקיע של העיר בצורה כוחנית להכעיס.

בבסיס התערוכה ניצבת הטענה הכואבת כי ההפרדה המרחבית, הנשענת כמובן על שלל הפרדות פוליטיות ותרבותיות, היא חלק מהותי ובלתי ניתן לניתוק מתהליכי ייצורו של הנוף בישראל. כמה מן הטקסטים מנסים לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים והחברתיים העומדים בבסיס הפרקטיקות התכנוניות החשוכות הללו, ומציעים מניעים כמו "חסימת התפתחותם העתידית של יישובים" או "הרחקה חברתית וניכור".

יעל פדן ושולי הרטמן, בשם 'עמותת במקום', מנסחות פרשנות רדיקלית לפיה במחוזותינו "החומות מוצגות כמענה יחיד למצב של קונפליקט וכדרך הבלעדית להתמודדות עימו." הטענה הזו אולי מרחיקת לכת, אך נדמה כי רק מעטים יחלקו על המשך דבריהן: "בפועל, הגדרות והחומות לא רק שאינן מביאות פתרון למצבי הקונפליקט, הן מעצימות אותם. בהיותן אלמנטים פיזיים בנויים בשטח, אשר מבטאים אינטרסים של צד אחד ויחסי כוח בלתי שוויוניים, הן מהוות תזכורת יומיומית למצב זה". *

בית האדריכל, רחוב המגדלור 15, יפו, עד ה-1/9.