זו תאצ'ר מאחורי האדרת

תהיה בקרוב ממשלה חדשה, והשאלה המרכזית המרחפת באוויר היא, האם יהיה שינוי משמעותי במדיניות הכלכלית. על פי ההצהרות השוטפות את אמצעי התקשורת, נכון לנו עתיד ורוד של משטר כלכלי שינהל כלכלה קפיטליסטית מתקדמת יחד עם מדיניות חברתית נאורה. ברק, בראיון נרחב ב"גלובס", טען שבכוונתו להצטרף לגל המודרני העולמי, שמשאיר מאחור את מדינת הסעד והולך לקראת ג'ונגל התחרות של מילטון פרידמן, אך תוך גילוי רגישות חברתית במינון שהביא לניצחונם של ביל קלינטון, טוני בלייר ודומיהם (צבי לביא 18-19 אפריל 1999).

ניתוח של פיסקה זו מגלה, שברק, כרבים אחרים, מאמין באותו שוק חופשי פרידמני, כאשר הרגישות החברתית היא חלק ממהלך טקטי שנועד להביא לבחירתו של מועמד. והנה נבחר המועמד. מה הלאה?

חלק מן ההצעות הנדונות כיום, ביניהן שינוי סדר העדיפויות, השקעה בתשתיות, בחינוך, וכתוצאה מכך הגדלת הגירעון בתקציב בדרכים מדרכים שונות, מצוי בסתירה כמעט מוחלטת לאמירה האידיאולוגית אותה השמיע ברק. ברק וצוותו נתלים באילנות במדינות המערב, בעיקר אנגליה וארצות הברית, כבונות האידיאל הקרוי לעתים "הדרך השלישית" או "NEW LABOUR".

אבל מה לעשות, כל אותו "חדש" הוא בעצם, כדברי ברק, שוק חופשי עם פני אנוש. באנגליה ובארה"ב, כל מי שמחשיב עצמו בלשון הישנה לסוציאל דמוקרט, חש שהסמנטיקה הנוכחית אינה אלא אותה גברת בשינוי אדרת, כאשר תאצ'ר וריגן מציצים מאחורי כתפיה. מי שמביא את קלינטון כדוגמה צריך לזכור, ששר האוצר שלו הגיע לתפקיד מוול סטריט וכעת אץ רץ לחזור לתפקיד דומה שעשרות מיליוני דולרים לצידו, ומי שעומד להחליפו, לארי סמרס, בהיותו הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, הציע ב-1991 במלוא הרצינות להעביר תעשיות מזהמות וזיהום סביבתי לעולם הבלתי מפותח, בטיעון כלכלי נייטרלי, כשאחת הטענות היתה, שתוחלת החיים של התושבים באותם מדינות קצרה בלאו הכי ותוספת הזיהום הסביבתי לא תהיה משמעותית באותה מידה בהשוואה לתושבי העולם המפותח.

לפני מספר חודשים נאלץ שר האוצר הגרמני לפונטיין, הנחשב עדיין לסוציאל דמוקרט מסורתי, להתפטר מן הממשלה כיוון שלא ראה עין בעין עם הקאנצלר שרודר, המייצג את התפיסה הנקוטה על ידי טוני בלייר. כך שנראה, שמלבד מילים אין הרבה חדש בתפיסה המנסה לגשר בין העולם הפרידמני לעולם שבו מטרת הכלכלה היא החברה ולא ההיפך, שבו תעסוקה מלאה היא אידיאל ולא נגזרת של פעילות מקרו כלכלית הנסמכת על הנחות מניעי הרווח של הפרטים.

מלבד הנושאים התיאורטיים והאידיאולוגים, בימים האחרונים ניתנו כמה אינדיקציות לדרך העתידית בה תנוהל הכלכלה. חלק מן התוכניות המוצעות נוגעות להגדלת תקציבים לנושאים מסוימים. בחשבונאות הלאומית הנהוגה, כדי להגדיל תקציבים יש צורך למצוא מקורות כספיים. ישנן כמה דרכים לכך, האחת הגדלת מיסים, השנייה היא שינוי סדרי העדיפויות, שמשמעותה העברת תקציבים ממקום למקום, והשלישית הגדלת הגירעון.

הגדלת מיסים היא, מצד אחד, הדבר הקל ביותר, אבל בעת ובעונה אחת יוצאת נגד התפיסה הגורסת, ששיעור המס בישראל גבוה מדי. אחת האופציות הנדונות היא הטלת מס על הבורסה, ואכן מועמדים בכוח של מפלגת העבודה למשרת שר האוצר טענו שנחוץ לעשות זאת. אחד הדוברים, שר האוצר לשעבר, שוחט, העלה אפשרות זו - וכבר זכה לנזיפה מברק, השוקל הטלת מס כזה רק בעוד כמה שנים. כך שברק, בניגוד לרבין, נסוג ממשהו עוד בטרם הפך לראש ממשלה. זוהי כמובן רק דוגמה למס יחסית קטן, שלא אמור להשפיע ישירות על רוב הציבור הישראלי. עצם ההתנגדות הזאת רומזת על המעגל הכלכלי הקרוב לראש הממשלה הנבחר.

בנבחרת הכלכלית של ברק נפקד מקומם של אנשים בעלי אוריינטציה חברתית, וכך יהיה לדעתי גם לגבי מועמדים למשרד שר האוצר. במסגרת המיתולוגיה השלטת, שר מקצועי הוא הדבר הנחוץ למשרד האוצר. כמובן שיש פה שיכחה ברמה בלתי אפשרית כמעט, כאילו לא היה לנו שר אוצר מקצועי, נאמן למי ששכח, שלא עשה דבר וחצי דבר כדי לחלץ את הכלכלה מן המיתון, אלא דאג במידה רבה לאינטרסים העתידיים של לקוחותיו.

שני מועמדים מקצועיים כאלה שהוזכרו בעיתונות הם עמירם סיון ובני גאון. לא אגע פה בהתנגדויות אוטומטיות שיש לי למינוי אנשים אלה, שהם חלק מהנהנים העיקריים מהשינויים במשק הישראלי - ולראיה דירוגם בצמרת מקבלי השכר בישראל. רק אומר, שמינויים של אנשים אלה הם איתות לשינויים מינימליים במדיניות הכלכלית. שינויים שאולי ייצרו צמיחה גבוהה יותר, אבל יתעלמו מהבעיה המרכזית במדינת ישראל, שאינה רק הצמיחה לכשעצמה אלא חלוקת המשאבים בין אזרחיה. מלבד זאת המעמד האקס טריטוריאלי שניתן לנגיד בנק ישראל אינו מאפשר שינויים מגבירי צמיחה במסגרת המוסדית הקיימת, בה אין תיאום בין הממשלה לנגיד בנק ישראל. בעיקר כאשר נגיד בנק ישראל אינו רואה בתפקידו אלא מכשיר בלעדי להורדת האינפלציה.

בהינתן מצב שבו תושג באמצעים כלשהם מדיניות כלכלית שתוביל לצמיחה, אין זה אומר שהתפקיד הנוסף של המדינה, של חלוקת המשאבים, אכן יפעל לטובת אלו אשר נמצאים בתחתית הסולם הכלכלי. צמיחה, כפי שהיתה בראשית העשור, שתלווה בהגדלת הפערים הכלכליים, היא המקור המרכזי לחוסר יציבות בישראל.

תוצאות הבחירות מראות, שחלק גדול מן הציבור בישראל, בעיקר מזרחים, תושבי פריפריה, מסורתיים ומהמעמדות הכלכליים הפחות מבוססים, אינם רואים במפלגות כמו העבודה והליכוד, שהן עדיין המפלגות הגדולות ביותר, יעד להצבעתם. כמובן שאי אפשר להניח שהנושא הכלכלי חברתי הוא הגורם המכריע בהצבעה זו, אבל אי אפשר להתעלם ממנו לחלוטין. כך שרגישות חברתית בעלמא כאמירה, ללא חלוקת משאבים מהותית, לא תספיק כדי לשנות את המציאות החברתית.

הכותב הוא מרצה בפקולטה לניהול אוניברסיטת תל אביב וחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית