יש חיים אחרי המוות

"אחרי כל מה שעברתי הגעתי לכאן, אז אני חייב לרוץ. זו מדינה שלווה, עם הזדמנויות, כך שאני מאמין שהעבודה הקשה שלי תשתלם יום אחד - וזה גורם לי לרוץ יותר מהר. זה לא קשה עבורי לרוץ כמה סיבובים על המסלול, אי אפשר להשוות את זה לריצה על חייך בסוואנה, לפחד להיטרף. הכל הופך קליל כשאני חושב על כך". כך הסביר לופז לופפה לומונג את הצלחתו לעלות כאחד מנציגי ארה"ב בריצת 1,500 מטר במשחקים האולימפיים. אחד משלושה מהגרים שייצגו את ארה"ב בריצה הזאת.

לכל אחד סיפור משלו: ברנארד לאגאט, יליד קניה שגר עשר שנים בטוסון, אריזונה וזכה בשנה שעברה בגיל 30 באליפות העולם, לראשונה כאמריקני; ליאונל מאנזאנו מאוסטין, טקסס, שנולד במקסיקו והיגר עם הוריו לפני עשרים שנה, בגיל ארבע, למדינה המובטחת. אימו עבדה כמטפלת, אביו במחצבת אבנים, והוא התחיל לרוץ. אזרחות הוא קיבל לפני ארבע שנים.

אבל כל הסיפורים הללו מתגמדים מול סיפורו של לומונג. "יש לנו משהו משותף: אנו באים מדרכים שונות, ואמריקה איחדה אותנו", הסביר הצעיר הפטריוט, שמקפיד לאחל לכתבים "ארבעה ביולי שמח" ביום ניצחונו. אבל הוא אותו הילד שקפא בפחד למשמע דריכת הקלצ'ניקובים, והספיק מאז גם לראות את קברו שלו.

כמה זה 30 ק"מ במיילים?

לופפה בן השש היה ב-1991 עם הוריו במיסה קתולית בכפרם בדרום סודאן, כשאנשי המיליציה הקיפו את המתפללים. אם אלו היו הג'אנג'אוויד, הערבים המוסלמים, או אנשי צבא השחרור הסודאני - לא ברור. אבל את לופפה, יחד עם תריסר נערים נוספים הם לקחו איתם, כגיוס לחיילים. את הנערים התחילו לאמן בנשק. אבל לופפה היה צעיר מדי. הוא הועבר לאיזור מגודר במחנה עם ילדים דומים. מדי יום מתו כמה מהם מדיזנטריה או רעב. "למדתי לזהות את הנשימות האחרונות שלהם: הם היו מתיישבים, נרדמים ומיד מתים", סיפר לומונג.

בני מכרים מהכפר הצליחו למצוא פירצה בגדר ולקחו אותו עימם, כשהם רצים שלושה ימים על נפשם בסוואנה, מתחבאים מפני חיות טרף. כשלא היה יכול יותר היו הנערים נושאים אותו על גבם - כך עברו כששים קילומטר עד שנתקלו בפטרול גבול קנייתי.

לופפה היה עדיין בן שש, אבל יתום ומבוגר. עשר שנים חלפו עליו במחנה הפליטים הענק קאקומה בצפון קניה, בו שוכנים יותר משבעים אלף איש. בעיקר כאלה שברחו מפני הקטסטרופה האנושית בסודאן, שבה איבדו את חייהם קרוב לשני מיליון איש וארבעה מיליון איבדו קורת גג. "היום הייתי אומר שאלו חיי דלות, אבל עבורי זה היה גן עדן - ארוחה פעם ביום, מים, בית ספר, ואפילו זמן לשחק".

כדורגל בכדור סמרטוטים וריצה היו בין עיסוקיו, כמו גם איסוף גרוטאות ומכירתן. איתן הוא הצליח להרוויח חמישה שילינג קנייתי (שני סנט ארה"ב), מה שהקנה לו, אחרי ריצה של שמונה קילומטרים, את האפשרות לעמוד מול טלוויזיה שחור-לבן ולצפות במייקל ג'ונסון זוכה בזהב שני במשחקי סידני 2000. "יום אחד אני רוצה לרוץ כמוהו", אמר לסובבים. למדליית הארד של לאגאט ב-1,500 מטרים הוא לא שם לב.

בשנה לאחר מכן, שמע לופז, כפי שכינו אותו המדריכים במחנה, כי 3,500 נערים יוזמנו לארה"ב במסגרת תוכנית "הילדים האבודים של סודאן" של ארגון קתולי. הוא התיישב לכתוב את סיפור חייו, והתקבל אחרי ראיון לתכנית. בגיל 16 טס לומונג, בן לרועי בקר פרימיטיביים בסוואנה, דרך קהיר ובייג'ין לסירקיוז במדינת ניו יורק. ההלם הראשוני היה עצום, מכוניות פרטיות, כבישים ומוצרי חשמל. "בלילה הראשון רעדתי מקור נוראי, כי התקלחתי במים קרים. לא ידעתי שאפשר לווסת את החום של המים וחשבתי שככה הלבנים נעשים לבנים, בגלל שהם מתקלחים במים קרים", צוחק לומונג היום, בראיון ל"ניו יורק טיימס".

למחרת הגעתו ביקש הנער מאביו האומן לומר לו איך יוכל לרוץ שלושים קילומטר, המכסה הרגילה שלו. רוברט רוג'רס לא ידע כמה זה במיילים, והתקשר לידיד, מאמן ריצה בתיכון מקומי, כדי להעביר אליו את השאלה. "זה 18 מייל. חכה שם, אני מיד מגיע" כשהגיע, כבר חזר לומונג מריצה בת 13 מייל, ועדיין ניצח את המאמן הנדהם בספרינט. את לב הנער קנה המאמן בטריינינג ועליו שמו. "הייתי מרוצה", גיחך לומונג, "כי באפריקה אם השם שלך רקום על הטריינינג זה אומר שעשית את זה, שאתה מפורסם ביג טיים".

לופפה, מופה, ג'וזף, לופז

מהתיכון הגיע לאוניברסיטת צפון אריזונה, בה קיבל מלגה, הפך סטודנט מצטיין, וגם אצן מבטיח בכל המרחקים בין 800 ו-5,000 מטרים. ב-2007 זכה במפתיע באליפות הקולג'ים הכלל-ארצית ב-1,500 מטרים ובתחרויות הזמנה, הפך מקצוען ואפילו קיבל אזרחות אמריקנית. מה שנתן לו דרכון ואפשרות לטוס לקניה. שם, בסיוע תחנת טלוויזיה, נמצאה אימו עם שניים מאחיו. את אחד מהם הוא לא הכיר, כמו גם את שאר השמות שלו עצמו, עליהם סיפרה לו אימו. יחד איתם עלה לכפר הולדתו ברכב השטח שלו, כדי לראות את הקבר שהוצב לזכרו בגלל הסברה שנרצח. אחרי שקפץ, לבקשת זקני השבט, שלוש פעמים מעל עז כדי לסמל את חזרתו לחיים, נערכה סעודה גדולה לכבודו.

הוא חזר על הביקור שוב בינואר השנה, ונאלץ להישאר בקניה בגלל המהומות סביב הבחירות במדינה. כך איבד חודש אימונים יקר. את המטרה שלו, לייצג בגאווה את מדינתו החדשה, הוא לא איבד. אבל סמוך למבחנים האמריקניים, הוא נפצע בקרסולו. בריצת 800 מטרים הוא הגיע חמישי בלבד, בהפרש 11 מאיות מהעלייה. "הרגשתי שהרגל שלי תתן לי רק עוד ניסיון אחד", סיפר.

בריצת 1,500 מטר הוא כמעט ונשבר 500 מטרים לסוף. "איבדתי את הרגל לרגע, אבל התחננתי בפניה והמשכתי". 200 מטר לסיום פתח לומונג בספרינט מדהים, מהמקום השביעי הוא פרץ קדימה, כשהוא נאלץ לעבור במסלול החיצוני, עד שהגיע למקום השלישי.

האדם שנולד כלופפה, שאמו קוראת לו מופה, משפחתו האומנת והמדינה ג'וזף והוא עצמו לופז, נוסע למשחקים האולימפיים. בסין, המדינה שמספקת כספים ונשק תמורת נפט לממשלת סודאן האחראית לקטסטרופה. לומונג לא רוצה לסתום את הפה, רק שהתבטאויות בנושא דארפור, ההמשך הישיר של אסונו הפרטי, נחשבות עבור הוועד האולימפי כ"תעמולה פוליטית" ונאסרו לחלוטין. לפחות נותרה לו השאיפה להתחרות. "אני גאה לייצג את ארצי, שהצילה אותי", הצהיר לומונג, פליט מסודן, נציג אולימפי של ארצות הברית. *