האקר כל ההאקרים

הפריבילגיה הזו, כמו גם כתיבת זיכרונותיו ומכירתם להוליווד לצורך הפקת סרט עלילתי שיבוסס עליהם, נמנעו ממנו מאז שוחרר מהכלא (על תנאי), לפני שלוש שנים. קודם לשחרורו הספיק מיטניק לרצות חמש שנות מאסר, בגין אין-ספור פריצות נועזות למערכות המחשבים והטלפונים של הרבה מאוד חברות.

מיטניק נתפס לבסוף בצפון קרוליינה בפברואר 1995, לאחר מצוד ממושך של ה-FBI, שארך כמעט שלוש שנים. הוא היה אז בן 31, והממשל הפדרלי, שבאותו זמן רק החל להתמודד עם הסכנות החדשות שהעתירה עליו האינטרנט, הגדיר אותו כ"פושע המחשבים המבוקש ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית". התביעה כינתה אותו ואנדליסט וטרוריסט, וטענה כי מיטניק גנב בפריצותיו מידע בשווי 30 מיליארד דולר עבירות שהעונש המקסימלי עליהן הוא 35 שנות מאסר. ב"טיימס" הוא הוגדר כ"בחור המסוכן ביותר שהתיישב אי-פעם ליד מקלדת".

אבל בו-בזמן, מיטניק הפך גם לסמלם של כל חובבי החופש המוחלט שהרשת העניקה, מיליוני גולשים שלא ממש אוהבים תאגידי-ענק רבי-כוח או פיקוח של גורמי ממשל על הנעשה באינטרנט. הם לא הסכימו לראות בבחור, ש"ניצל את הפרצות במערכת" ושלא גנב למען עצמו ולא גרם נזקים ממשיים, פושע מסוכן.

במהלך ארבע וחצי שנות מאסרו הוא ריצה 8 חודשי מאסר בצפון קרוליינה ואז הוסגר לקליפורניה, שם נגזרו עליו 46 חודשי מאסר נוספים הוקם אתר תמיכה קולני למדי, שהביע הזדהות עם מיטניק וקרא לשחרורו המוקדם. זה אכן קרה, וב-21 בינואר 2000 השתחרר מיטניק על תנאי, בזכות התנהגות טובה, בכפוף לשלוש שנות מבחן, שיסתיימו בשבוע הקרוב.

וכך מתאפשר למיטניק, כבר בן 39, לשבת היום בניחותא בבית-קפה של סטארבאקס, בלבו של מרכז קניות

ב-Thousand Oaks, עיר קטנה צפונית-מערבית ללוס-אנג'לס, וללגום מבקבוק מים מינרלים. באי בית-הקפה שסביבנו אינם מזהים את "אימת ה-FBI", יהודי חביב וחייכן, שמראהו אינו מסגיר את גילו או עברו.

"זה היה כיף"

"ב-21 בינואר יהיה מותר לי הכול, סמן את היום הזה בלוח שלך", אומר לי מיטניק ופורץ בצחוק משוחרר. ניכר בו שקשה לו כבר להתאפק. הוא חידש לאחרונה את רשיון השידורים שלו ברדיו חובבים (אלחוט), תענוג שעלה לו 16 אלף דולר בהוצאות משפטיות, עקב מעמדו הבעייתי. את ההוצאות הללו, כמו-גם את ההפסדים הכספיים שנגרמו לו בשנות מאסרו, מתכוון מיטניק להשיב לעצמו באמצעות מסחור מותג "קווין מיטניק". למעשה, הוא נמצא כבר בעיצומו של התהליך.

המחשבים והטלפון הסלולרי הידועים לשמצה שלו, שעמם נתפס על-ידי ה-FBI, הוחרמו עם מעצרו, אך לאחרונה הושבו לו. חלקם כבר נמכרו לאספנים, ואחרים מוצעים כיום למכירה באתר המכירות הפומביות eBay.

הוא כתב ספר, The Art Of Deception (אמנות הולכת השולל), והוא משוטט ברחבי ארצות-הברית כדי לקדם את מכירותיו. מיטניק גם מרצה בנושא אבטחת מחשבים בפני גופים שונים ברחבי העולם, ובאוקטובר האחרון הקים עם שותף את חברת Defensive Thinking, אשר תספק שירותי ייעוץ והדרכה לחברות בנושא מניעת פריצות למערכת המחשב.

אבל גם הוא יודע שכמי שזכה להרבה יותר מ-15 דקות התהילה הסטנדרטיות (וניכר בו, אגב, שהתהילה נעימה לו), הכסף הגדול באמת טמון בעבורו בהוליווד. לצערו, הוא יוכל להפוך את סיפורו האישי לרב-מכר ספרותי או לסרט הוליוודי שובר-קופות רק בעוד שבע שנים, כפי שמכתיב לו הסכם השחרור.

"ייתכן שאשכור עורך-דין שינסה לקצר את התקופה שאני חייב להמתין עד שאוכל לעשות מזה סרט", אומר מיטניק. "אני חושב שכאשר הממשלה מגבילה אזרח בכל הנוגע לחופש הדיבור, ובמקרה שלי מדובר ב'הקפאת חופש הדיבור', זה מפר את התיקון הראשון לחוקה. אני חושב שחייבים לבדוק את זה ברמה של בית-המשפט העליון האם ההסכם שחתמתי עם הממשל מנוגד לחוקה. בכל מקרה, אני לא אזעזע את הסירה עד שתסתיים תקופת המבחן שלי".

זה לא נשמע מופרך שהמדינה מבקשת למנוע ממך להפוך לגיבור תרבות.

"הממשל קטלג אותי כגנב, אבל אף פעם לא עשיתי משהו בעבור הכסף. לא עשיתי דבר כדי לגרום נזק. בעבורי זה היה אתגר אינטלקטואלי וחיפוש אחר ידע. כמובן, מה שעשיתי לא היה נכון. זו היתה טעות. אבל אני מבדיל בין כמה סוגים של פעילות 'האקרית'. אתה יכול להיות ילד שובב שפועל מתוך סקרנות, ואתה יכול להיות מרגל תעשייתי או אחד שגורם נזק בכוונה. כך או כך, אתה עדיין נחשב להאקר".

האקריות, על-פי מיטניק, היא בעיקר הגדרה לכישורים מסוימים. "כל אחד יכול לרכוש אותם", הוא אומר, "אני, אתה, כל אחד. ולכל אחד יש צורך שונה ומוטיבציה שונה. יש כאלה שחושקים בכסף, ויש כאלה שמעדיפים את התהילה או האתגר האינטלקטואלי. 'האקינג' זה לא הגדרה של אישיות, אלא של כישורים. אלה שרק רוצים לגרום נזק ולהפיל אתרי אינטרנט, שזה טיפשי, מוציאים להאקרים שם רע".

כששאלו אותך מדוע עשית את מה שעשית, טענת ש"זה היה כיף".

"בשעתו, כן".

גם אחרי גיל 30?

"כן, זה עדיין היה כיף. זה היה 'קיק', אבל יצאתי מזה. האקרים לרוב מתבגרים ויוצאים מזה בשנות ה-30 לחייהם, כי הם זקוקים לג'וב וצריכים לפרנס אשה וילדים. החיים משתנים".

נסה להצביע על המניע הראשוני של האקר מתחיל.

"ההתרגשות. העניין הטמון בלהיות במקום שלא היית צריך להיות בו. כמו ילד ב'הלואין' (ליל כל הקדושים), שהוריו אומרים לו 'אל תלך לבית הנטוש הזה', והוא דווקא הולך לשם עם החברים שלו, כי זה מפחיד, והם לא אמורים להיות שם, ויש אפשרות שייתפסו וייענשו. לילדים הללו יש יצר מרדנות וסקרנות, שרוצה לחקור ולצבור ידע. כך גם אני הייתי".

נקמת הילד השמן

מה שמיטניק מגדיר כ"יצר מרדנות וסקרנות" קיבל במקרה שלו ממדים מאוד לא שגרתיים. הוא נולד למשפחת "צווארון כחול", ואת ילדותו העביר בעמק סאן-פרננדו, פרבר ענקי של לוס-אנג'לס שחביב גם על הישראלים החיים בעיר. הוריו נפרדו בילדותו, והילד השמנמן והלא-מאוד מקובל מבחינה חברתית עבר להתגורר עם אמו ולהעביר את מרבית זמנו בגפו.

הבדידות, חיבתו לקסמים וסקרנותו הטבעית הובילו אותו ללימוד רשתות הטלפון, ומשם קצרה הדרך לתעלולי טלפון ולהצטרפות לחבורות של האקרים מתחילים שכונו Phone Phreaks. הפריצות לרשתות הטלפון החלו בתחילת שנות ה-80 והניבו תמרון טלפוני של עובדי החברות ומערכות הטלפון, שיחות חינם וניתוב שיחות לטלפונים שונים כדי להתלוצץ על חשבון החברים.

"מערכות הטלפונים היו אז במצב מעניין, ועניין אותי ללמוד ולבחון אותן", אומר היום מיטניק. "זה התחיל עם מתיחות של חברים באמצעות הטלפון, וזה הפך להיות מרתק. מה שלמדתי הוא שאם מערכת הטלפון לא מאובטחת, מישהו שמחייג למערכת יכול להשיג שליטה עליה, ובקלות להעמיד פנים שהוא עובד בחברה. הוא יכול להעביר את השלוחות אליו, ולהונות את בעל המערכת על-ידי ביצוע שיחות חוץ, שיחייבו את המערכת. הוא יכול גם להאזין למשיבונים פרטיים".

בהמשך פרצו מיטניק וחבריו למרכז המיתוג של חברת הטלפונים פסיפיק בל בלוס-אנג'לס. אז התעורר חשדם של עובדי החברה, ומשטרת לוס-אנג'לס נכנסה לעובי הקורה ועצרה את הפורצים, בעקבות הלשנה. מיטניק בן ה-17 נשלח לשלושה חודשים בבית-מעצר לקטינים, אך לא למד את הלקח.

המהפך הדיגיטלי וחדירת המחשבים לחיי היומיום הציבו בפניו אתגר חדש, שהפך עד מהרה לאובססיה: חדירה למערכות מחשבים של תאגידים גדולים. בין הפריצות הבולטות הראשונות לפחות כך מספרת אגדת מיטניק היתה פריצתו למחשב הפיקוד של ההגנה האווירית הצפון-אמריקנית (NORAD) שבקולורדו. הוא נכנס למערכת כדי לברר מהם הקודים המפעילים את הטילים הבין-יבשתיים, ובחר בסופו של דבר שלא לפוצץ את העולם. החקירה שבאה בעקבות הפריצה הזו לא הובילה ללכידתו.

מעצרו הבא היה לבסוף בחדר המחשבים באוניברסיטת USC בלוס-אנג'לס, שאליו התגנב כדי לבצע את פריצותיו. הוא נשלח לשישה חודשי מאסר, ולאחריהם נראה היה כי מיטניק אחד הראשונים בעולם שנכלא בגלל עבירות מחשב עולה על דרך הישר. אלא שזה לא קרה.

ב-1989, יחד עם שותף, הצליח מיטניק לחדור למעבדת המחקר של Digital Equipment Corp, אז חברת המחשבים השנייה בגודלה בעולם, והוריד מרשת המחשבים של החברה תוכנות וקודי-מקור. כעת גויס לחקירה גם ה-FBI, אך מיטניק לא התקשה להערים על החוקרים ועל אנשי האבטחה של החברה, שלא היו מנוסים בפשעי מחשב. הוא הצליח להסוות את זהותו ומיקומו, ושלח את החוקרים לביתם של מהגרים תמימים, שנדהמו לראות שוטרים מוסווים פורצים לדירתם באקדחים שלופים.

גם הפרשה הזו הגיעה לבסוף לסיומה בעקבות הלשנה של שותפו, ומיטניק נעצר שוב ונשלח לשנת מאסר ולשלוש שנות מבחן. עם מעצרו צולמה תמונת אלבום הפושעים שלו, שקבעה את דימויו כ"טרוריסט אלקטרוני": הוא נראה בה שמן מאוד, יותר מ-130 קילוגרם שקל אז, במשקפיים עבי-מסגרת ומבט קודר.

עם שחרורו עבר ללאס-וגאס, ומצא משרה בחברת דיוור ישיר. מיטניק שב ללוס-אנג'לס ב-1992, והועסק במספר משרות, בין השאר בסוכנות בילוש. מאוחר יותר נתגלה כי מישהו מבצע כניסות לבסיסי נתונים, תחת שמה של הסוכנות.

ה-FBI חזר לתמונה, והוצא צו-מעצר נגד מיטניק. אלא שמיטניק לא נמצא. הוא ארז מזוודה אחת ואת מחשבו הנישא, ונמלט, תוך הפרת תנאי המבחן שלו. הפריצות למערכות שונות, מיותר לציין, נמשכו. בין היתר, נפרצו אז מערכות המחשב של משרד הרישוי הקליפורני ושל ענקי היי-טק כמוטורולה, פוג'יטסו, נובל, סאן מיקרוסיסטמס, נטקום, נוקיה ואחרים.

במהלך השנתיים וחצי הבאות הצליח מיטניק לחמוק מידי רשויות החוק, שהקדישו יותר ויותר מאמצים ללכידתו. הוא השתמש בשם הבדוי בריאן מריל, ואפילו מצא עבודה בבית-חולים כממונה על איתור כשלים במערכת המחשב. המשגה הפטאלי שלו, שהוביל לבסוף למעצרו, נרשם כשהתפתה לפרוץ לקובצי מחשב של טסוטומו שימומורה, פיזיקאי ומי שנחשב לאחד מגדולי המומחים לאבטחת מחשבים (ראו מסגרת).

גם היום, מיטניק מגן בעקשנות על תדמיתו. לא, לא היה לו עניין בכסף, והאמת היא שהוא אינו מכיר כנופיות האקרים שעשו זאת למטרות רווח. לדבריו, אינו יודע דבר על פשע מאורגן בתחום. "המדיה מגדירה 'האקר' כמי שמשתמש במחשב כדי לבצע פשע. אבל האקרים הם פשוט אנשים שחושבים 'מחוץ לקופסה', כדי לפתור את הבעיות שעומדות בפניהם".

בלון הליום מתחת לדלת

"חשיבה מחוץ לקופסה", כהגדרתו של מיטניק, היא מבחינתו הבסיס החיוני לכל פעילות של גאון מחשבים. "קח למשל את סטיב ווזניאק (שיסד את חברת אפל עם סטיבן ג'ובס, נ' נ'). גם הוא האקר, אבל הוא לא עבר על החוק".

מדוע אתה רואה בווזניאק האקר?

"ווז מצא דרכים חדשניות למתוח טכנולוגיה ולעשות דברים שבמקור הטכנולוגיה לא היתה מתוכננת לעשות. הוא עשה את זה מבלי לעבור על החוק, אבל דרך החשיבה שלו היא כמו של האקרים. היה לו כישרון לתכנן מעגל עם מעט מאוד צ'יפים, והוא היה פותר את הבעיה בדרך חדשנית משלו. זה הקסם שלו. הוא חושב מחוץ לקופסה, כלומר בדרך קריאייטיבית. סטיבן ג'ובס עשה את זה כדי למכור יותר מחשבים. ווז פעל מתוך עניין אינטלקטואלי, זה מה שהניע את הסקרנות שלו. זה בדיוק מה שהניע את הסקרנות שלי בהאקינג, האתגר האינטלקטואלי. אני התמחיתי בעקיפת אבטחה, או בחשיבה מחוץ לקופסה. חשיבה כזו תעזור להביס אפילו מערכת אבטחה פיזית".

למשל?

"למשל, דלתות נעות שנפתחות כשקרבים אליהן רק מתוך הבניין, אבל לא מבחוץ. איך תפעיל את חיישן התנועה כשאתה מחוץ לבניין? אחת הדרכים היא להחדיר בלון מתחת לדלת, למלא אותו בהליום, ואז הוא יתרומם ויפעיל את החיישן, שיפתח את הדלת".

החשיבה הזו, שמיטניק מגדיר בספרו כ-Social Engineering, שימושית לעקיפת מערכות אבטחת מחשבים באשר הן. "ה'פייר וול' הוא חלק חשוב במערך האבטחה, אפילו לי יש את זה במחשב", הוא אומר. "אבל אני יכול לעקוף 'פייר וול' בעזרת Social Engineering. אתה יכול להתקין את ה'פייר וול' הטוב ביותר, ההצפנה המורכבת ביותר וה-Fingerprint Biometrics Authentication היעיל ביותר, ועדיין, Social Engineering יעקוף את כולם".

המונח מתייחס בעיקר לכישורי התקשורת הבין-אישית של האקרים, שמכורח הנסיבות חייבים להיות זריזים במהלכיהם, ליצור תחושה של אמינות ולשכנע את בני-שיחם לפני שאלה יחשדו בכוונותיהם האמיתיות. בספרו מרחיב מיטניק את המונח, ומגדיר פעילות עוינת של האקרים כ-Social Engineering Attacks. זו כוללת שימוש בהטעיות ובמניפולציות (לרוב התחזות), כדי שעובדי חברה מסוימת ייענו לדרישות של ההאקר בין אם מדובר בפתיחת דלת הבניין, העברת מידע מסווג בדואר אלקטרוני, או אפילו שינוי הגדרות במחשב.

"בטענה שהאקרים מתמרנים רק טכנולוגיה טמונה אי-הבנה. הם עושים גם מניפולציות באבטחה הפיסית ועל האנשים בחברה, כדי שיסייעו להם לחדור או לחשוף מידע. אם אני יכול להיכנס לחברה ולהיכנס לחדר המחשבים שלה כשאני לבוש כעובד חברת טלפונים או עובד אחזקה, זה לא משנה איך תגן על המערכת".

כלומר, אין דרך מושלמת לחסום חדירה.

"בדיוק. תמיד יש דרך לעקוף, והדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לרכך את המכה ולפזר את הסיכונים. כל הרעיון של אבטחת מחשבים הוא שלא תצפה שאפשר יהיה להגן על הארגון מפני כל איום. עדיף שתחשוב איך להקטין או לרכך את הסיכון, כך שתוכל לחיות עם פריצה.

"אתה חייב להחליט היכן תשקיע בהגנת התשתית שלך, וכמה תשקיע. כל התהליך הזה מתבצע כמובן אחרי שאתה מבצע אומדן סיכונים ובודק מה יקרה אם איום מסוים יתממש. אתה לא יכול להתמודד עם הבעיה בשיטת המצודה ולחסום כל מגע, כי אתה תמנע גישה לא רק מהאקרים, אלא גם מלקוחות, ספקים ושותפים".

והחברה שלך, Defensive Thinking, תתקין מערכות אבטחה?

"אנחנו לא ממש מעוניינים ביישום טכנולוגי ובהתקנת ארכיטקטורה חדשה, אלא בעריכת אימון אבטחת מחשבים ובחינת הצרכים של החברות בתחום האבטחה. אנחנו נפעל כמו האקר, שמחפש פרצות, ונסייע לחברה לסתום אותן".

מיטניק מספר שהוא מעורה מבחינה טכנולוגית במה שקורה בתחומי האבטחה הנוגעים לו, למרות שאינו מורשה עדיין לגלוש באינטרנט. "אני עושה כמיטב יכולתי להתעדכן. כל זמן שאני לא יכול לגלוש, שותפיי והחברה שלי טוענים למחשב שלי כל מה שאני צריך, כולל דואר אלקטרוני, כדי שאוכל לקרוא ולעבוד 'אוף ליין'".

בינתיים, כל עוד נאסר עליו לעבוד במלוא התפוקה, הוא מקדיש את מרב זמנו ליחסי-ציבור. בימים הקרובים ייפגש עם חברה בעמק הסיליקון שעובדת בין השאר עם צ'ק פוינט, ומעוניינת דווקא בו כעובד מן המניין. הוא גם יצטרף למועצת המנהלים של חברה נוספת, כמנהל האבטחה.

"החברה הזו, הוא מספר, "פיתחה 'ספיד דרייב' שיש בו קידוד ביומטרי, כך שתוכל לקחת את המכשיר הזה ולהתחבר באמצעותו לכל מחשב אחר. כל הפעילות שאעשה, בין אם זה גלישה באינטרנט, שליחת דואר או שימוש בכרטיס-אשראי, תיאגר בהארד דרייב החיצוני, ולא במחשב הזר שבו אני משתמש. זה אביזר לשמירת הפרטיות, וכל הרעיון הוא שאף אחד לא יוכל לבוא אחריך ולהשתמש במידע שלך. החברה פנתה אליי והציעה שאבדוק את האבטחה של המוצר הזה מעמדת ניהול".

לשחרר את קווין

כיום, חייו של מיטניק הופכים אט-אט מרצף של דרמות ומותחנים לחיים של בורגני מיושב, בסוף העשור הרביעי לחייו. הוא מתגורר בעיר קטנה ושלווה וחי עם חברתו ובתה בת השבע. הם נפגשו לפני שנה וחצי, בעת שמיטניק התארח בתוכנית הראיונות הטכנולוגית Screen Savers בערוץ הכבלים הטכנולוגי Tech TV, שם שימשה כיועצת לענייני טכנולוגיה. כיום היא עובדת במשרה חלקית בחברה של מיטניק.

עד למאסרו, חוג מקורביו של מיטניק היה מצומצם הרבה יותר. "תמיד עבדתי במעגל מאוד קטן", הוא מספר. "האקריות היא בעצם הפרת חוק, וזה שונה מניהול עסק. כשאתה מפר את החוק, אתה רוצה לשמור על מעגל קטן וצמוד של מקורבים, מפני שאם אחד ייתפס, קרוב לוודאי שהוא יספר על השאר".

לאחר שנתפס והועמד לדין, זכה מיטניק לתמיכתו של עמנואל גולדסטין, העורך המסתורי של מגזין ההאקרים "2600". גולדסטין הקים אתר הנושא את שמו של קווין מיטניק, והחל להשיק קמפיין, שגלש גם מעבר לגבולות האינטרנט.

הסטיקר Free Kevin, בנוסח "שלח את עמי", הופץ במאות אלפי עותקים, ואט-אט התמיכה צברה תאוצה רחבה. "זה הפך לתנועה שסחפה לא רק שוחרי מחשבים צעירים, אלא גם מקצועני מחשבים שעבדו בחברות. הם השתתפו בהפגנות ליד בתי-משפט פדרליים נגד כל הסנסציה והפרנויה שהתובעים הפדרלים ניסו לשוות לכל הפרשה".

עד כמה מוצלח היה הקמפיין הזה?

"הוא היה מוצלח בכל מה שנוגע לחשיפת הסיפור בציבור, אבל לא היתה לו כל השפעה על ההליכים המשפטיים. לתובעים הפדרלים ולשופט לא היה אכפת מה חושבים עליהם בציבור, אלא מה חושבים עליהם במדיה, בזרם המרכזי, בלוס-אנג'לס טיימס ובניו-יורק טיימס".

ומה חושבים ההאקרים שתמכו בך על כך שאתה עובר לצד השני ומדריך חברות איך להתמודד מולם?

"האקרים לשעבר, שהיום עובדים במשרות אבטחה בחברות שונות, מבינים אותי, כי זה מאפשר גם להם להתפרנס. הצעירים שעדיין פעילים אולי חוששים שאפעל נגדם, משום שעברתי לצד השני. כמובן שלעולם לא אהפוך למודיע של הממשלה ואסייע בלכידתם, גם כשאעבוד בשירות לקוחות שונים למנוע פריצות. אני לא רוצה שאף אחד מהם יעבור את מה שאני עברתי".

היו תגובות עוינות?

"קיבלתי שיחת טלפון מבחור צעיר, שכעס שאני חושף את השיטות והסודות המקצועיים של ההאקרים. הסברתי לו מדוע הקמנו את החברה ומה אנחנו מנסים לעשות, ובסוף השיחה הגישה שלו השתנתה. בשורה התחתונה, התברר לי שהוא פשוט רצה לדבר איתי והיה מעוניין לזכות בהכרה ממני". "זאת לא היתה הקלה"

לא במקרה מזכיר מיטניק את הניו-יורק טיימס. שם עובד אחד האנשים הפחות אהודים עליו: העיתונאי ג'ון מרקוף, שפרסם בעשור האחרון כתבות רבות שעסקו במיטניק, בעיקר בשנים שבהן נרדף על-ידי החוק. לטענת מיטניק, הכתבות הללו היו "גדושות בשקרים והעכירו את האווירה. בין היתר, מרקוף טען שצותתי

ל-FBI, שתקפתי את ה-NORAD וששתלתי סיפור מפוברק על בנק שהפסיד מיליונים. לא רק שלא עשיתי זאת, זה כלל לא קרה. אבל זה פורסם כעובדה על עמוד השער של הניו-יורק טיימס יותר מפעם אחת".

מיטניק מאשים את העיתונות, ובראשה הניו-יורק טיימס והלוס-אנג'לס טיימס, בהפיכתו לנבל, וכפועל יוצא מכך בהשפעה על יחס המערכת המשפטית כלפיו. "הם האמינו שאני טיפוס מרושע ונקמן, שתקף וגרם להפסדים במיליונים", הוא אמר בכעס. "אלה היו מיתוסים ושמועות, שהממשלה או האקרים אחרים שתלו. המדיה בלעה את השמועות והדפיסה אותן כעובדות מוגמרות. הם יצרו את 'מיתוס קווין מיטניק', ומערכת המשפט האמינה בו. אני מאמין שהיתה לזה השפעה רצינית על הקייס שלי. זו אחת הסיבות לכך שהוחזקתי בבידוד בכלא פדרלי בחדר קטן 24 שעות ביממה. לא משום שעשיתי משהו מיוחד, אלא בגלל השמועות והמיתוס".

באמת גרמת לנזק ניכר.

"גרמתי לנזק מסוים. אני לא יודע מה הנתון המדויק, אבל התובע היה חדור רצון לעשות ממני מקרה לדוגמה. החברות (שפרץ אליהן) סיפקו את הנתונים על עלויות המחקר והפיתוח של מערכות הפעלה ותוכנן, והצהירו עליהן כנזק. חדרתי, למשל, למערכת ההפעלה סולאריס. ה-FBI שכנע את סאן מיקרוסיסטמס למסור את עלות הפיתוח של סולאריס כהפסד, מה שבעיניי הוא טירוף".

לדברי מיטניק, מרקוף התיידד עם מומחה המחשבים שימומורה, שסייע לרשויות ללכוד אותו. הוא טוען גם כי בעת המצוד הסופי, שהה מרקוף ברכב ה-FBI עם ציוד המעקב שבאמצעותו הוא אותר. "מרקוף לא הזכיר בכתבה את ידידותו עם שימומורה, או שהוא היה חלק מהחקירה הפדרלית בזמן כתיבת הכתבה", אומר מיטניק. "הוא השתמש לרעה במעמדו בעיתון מפני שהוא התעקש לכתוב את הספר על קווין מיטניק. ביום שנעצרתי הוא חתם על חוזה לכתיבת הספר, ובתוך שבוע גם על עסקה להפקת הסרט".

מיטניק מכוון לספר Takedown שכתבו מרקוף ושימומורה על עלילותיו של ההאקר המפורסם ולכידתו, ולסרט שבא בעקבותיו. הסרט הופק על-ידי אולפני מירמקס בשנת 2000. מיטניק טען שהוא עמוס השמצות והוצאת דיבה, ולבסוף הוא לא הופץ להקרנה בשוק האמריקני, ככל הנראה בעקבות תביעה מצד מיטניק והסכם פשרה שהושג.

מדוע לא תבעת את מרקוף, או את העיתון, בתביעת דיבה?

"זה היה בלתי אפשרי. אתה חייב להוכיח כוונת זדון, וקשה מאוד לתבוע את הניו-יורק טיימס. כשהוא כתב את הכתבה הראשונה, הייתי בגדר נמלט. כדי לתבוע אותו, הייתי צריך להסגיר את עצמי. זה היה טיפשי מצדי. הוא ידע שלא יכולתי לעשות דבר, הוא החזיק אותי בביצים. אחר-כך הוא המשיך עם השקרים כשכבר הייתי בכלא, והעניין היחיד שלי היה לצאת לחופשי. כשיצאתי חלה ההתיישנות על העניין, ובכלל, אז לא היה לי כסף להילחם בעורכי-הדין של הניו-יורק טיימס".

תקוותו של מיטניק להציג את גרסתו לא רק בראיונות, אלא אפילו בתקציר, בפרק הקדמה אישי לספרו, נתבדתה. המו"ל של Art Of Deception החליט ברגע האחרון לסלק את הפרק מהספר. את הפרק המצונזר ניתן לקרוא כיום רק ברשת.

אתה חושב שעדיין פוקחים עליך עין?

"אני בטוח שמשגיחים על שיחות הטלפון שלי".

לא נראה שזה מטריד אותך במיוחד.

"מה אני יכול לעשות? אין לי כל שליטה על המצב, אז מדוע להיות מוטרד?"

ומה באשר למעקב ממשי אחר תנועותיך?

"מי יודע? יכול להיות שעוקבים אחריי ממש ברגע זה. אולי אתה אחד מהם".

ומה יחסך לשימומורה, שהיה בעצם האדם שעזר

ל-FBI ללכוד אותך?

"הוא אדם אינטליגנטי. כשראיתי אותו בבית-המשפט, נדתי בראשי לעברו, לומר שאני מכבד את כישוריו, אבל הוא לא בדיוק מי שהוא מבקש להציג את עצמו. שמעתי ששימומורה עובד על הפוסטדוקטורט מבלי שיש לו תואר ראשון או שני. זה נחשף בתוכנית רדיו, כך שיש סימני-שאלה ביחס לטענה שהוא פיזיקאי ומדען".

היה ברור שזה עניין של זמן עד שיתפסו אותך. מדוע לא הסגרת את עצמך?

"האפשרות הזו לא היתה קיימת בעבורי. לא היה לי מה להפסיד. עוד ב-1998 הממשלה הכניסה אותי לבידוד בכלא לשמונה חודשים, משום שחששו שאתחיל מלחמה גרעינית מטלפון ציבורי. חששתי שהם ינסו ליצור סנסציה והסיפור יחזור על עצמו".

וכשתפסו אותך, הרגשת איזושהי הקלה, שהכול הסתיים ואתה לא צריך להימלט עוד?

"הקלה?", הוא מחייך חיוך אירוני מריר, "לא, זו בהחלט לא היתה הקלה כשתפסו אותי". ?