מיוחד למוסף "פירמה": אכול ושתה, כי מחר דד-ליין

חיי לא היו חיים. אמנם הסתובבתי ללא ארנק ואכלתי כמו שלא אכלתי מימיי, אבל את כל הזמן והאנרגיה שלי ביליתי במרדף מאירועי יח"צני אחד למשנהו, ממלון פאר לחדר תצוגה, מספא לחנות בגדים שהסכימה להעניק לי איזה שלמון.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

המטרה שהציבו בפניי העורכים היתה ברורה: להשיג כמה שיותר ארוחות חינם, מתנות ותלושי קנייה דרך הנוסחה המוכרת אך הלא מדוברת, מתנות תמורת קרדיט. רצינו להראות שאדם יכול שלא לשלם במשך זמן ולאכול חינם. חבריי צחקו על הרעיון בהתחלה, אבל לאחר שהבינו את משמעותו, דרשו שאזמין בשבילם דברים מהיח"צנים, מקורקינט חשמלי ועד בשמים.

הקדמה: מקורות ההשראה לכתבה זו

את ההשראה לכתבה זו, למפעל זה שאתם אוחזים בידיכם, הובילו שני אנשים דגולים. האחד הוא מורגן ספרלוק, במאי "סופרסייז מי", שתיעד את עצמו ניזון במשך כמה זמן רק מארוחות מקדונלד'ס. השנייה היא האקסית היפה שלי, שאיתה דשדשתי במהלך שנתיים שלמות כמעט בכל אירועי היח"צנות האפשריים. מתוקף תפקידה כעורכת פנאי באחד העיתונים המובילים, היתה מקבלת תלושי קנייה ומתנות רבות מספור.

על חיי האהבה שלנו האירה באור נגוהות השמש הזוהרת של התחום, היח"צן רני רהב. בכל סוף שבוע היא היתה מקבלת ממנו צידנית עמוסה כל טוב, שאותה היה מביא עד הבית שליח מנומנם. כמות המעדנים של שטראוס ועלית, יוגורט הדנונה הקרמי, אריזות החומוס אחלה והשוקולד פרה שאכלתי באותה תקופה היתה כשל קיוסק קטן, וגררה חשבון תופח בחדר הכושר לאחר הפרידה.

היינו במספר לא מבוטל של ארוחות, השקות של מוצרים קיקיוניים חדשים שאליהם התלוותה בדרך כלל ארוחת בופה או תצוגת אופנה שבסופה קיבלנו שקית מעוצבת ובה שובר קנייה לאופנת קסטרו (למשל).

ארון החשמל של חברתי לשעבר היה מפוצץ במעטפות. אמנם משכורתה היתה נמוכה, אבל שליחים היו יוצאים ונכנסים לחדר המדרגות ביום ובלילה, כאילו היתה זו תחנת כרמלית הומה. כל יום טמן בחובו הפתעות חדשות שהוטמנו במעבי המעטפות המסתוריות. לא היה מרכך שיער שיצא לשוק בשעתו שלא משחתי בו את שיערי. זה המקום לציין שהיא גם סיקרה את רוב המוצרים שהיא קיבלה.

עם התקדמות יחסינו הפכו תשורות היח"צנים לדבר של שגרה, דבר מובן מאליו. התלהבותי קהתה כמו בופה בסוף היום. לא אחת אף החמצתי פנים על המתנות הדלות שהעניק יח"צן זה או אחר. עם הזמן גם נמנעתי יותר ויותר מהאירועים המשעממים והמלוקקים, שגזלו זמן רב מדי משגרת יומי. לא אתמם ואומר שהפכתי לצדיק. להפך: פשוט סיננתי אירועי סרק ופקדתי בעיקר ארוחות מיוחדות ושוות.

"יש לי משהו חזק בשבילך, ארי ליבסקר"

יום לפני תחילת הכתבה התקשרה אליי יח"צנית שרדפה אחריי במשך שנה, ובפיה שוב אותו אייטם משעמם מאוד על סוכנות פרסום חדשה. בישיבה שבה העליתי את הרעיון העורכים צחקו עליי. אך היא בשלה. היא שלחה לי עשרות מאמרים מעיתונים בחו"ל והציפה אותי בנתונים משמימים שכוחם העיתונאי היחיד אולי שהם יכולים להוריד לקורא את מהירות זרימת הדם.

בשיחתנו אמרתי לה שעליתי כיתה. אני כבר לא מאלה שכותבים כתבות עומק, אני מאלה שמקבלים. וכמה שיותר. היא הסבירה לי שהיא לא מאלה, ויש לה הרבה ביקורת כלפי התופעה. אבל היא תשמח להזמין אותי לאירוע השקה חדש שלה שיתקיים באחד המלונות המפוארים בעיר ושבו גם אוכל לאכול טוב.

טו סי: אני נלחם את מלחמת הריזוטו

זאת היתה מעין הקדמה לכתבה. האירוע הראשון שהוזמנתי אליו היה ארוחת טעימות במסעדת טו סי בקומה האחרונה של מגדל עזריאלי. ארגנה אותו יח"צנית המסעדות אורלי סגל. טיפסתי אל הקומה האחרונה שבמגדל. אל הארוחה הצטרפו מלי זיידמן, כתבת רכילות של הירחון "את" ובעלת טור מסעדות באותו ירחון, ועדי אבישר, כתב היין, העורך והמו"ל של "יין וגורמה".

אבישר נראה מעט לחוץ. בפרצוף חמצמץ הוא שאל את אורלי, שנראתה לחוצה במקצת וניכר היה שהיא מאוד משתדלת להשרות אווירה טובה, אם אנחנו חייבים לאכול את כל המנות שמופיעות בתפריט. תפריט שכלל את מנת פתיח "קפוצ'ינו עדשים וטרטר פילה בקר", "ריזוטו סקוטי בעוף ופטריות שמפיניון", או לחלופין "קלמארי ממולא בבשר סרטנים ושרימפס קריסטל בליווי קוקי סאן ז'ק". אורלי הודיעה שאנחנו יכולים לבחור רק מנה אחת. אבישר נרגע. חבריי העיתונאים פסחו על הפתיח והזמינו ללא היסוס למנה ראשונה את הקלמארי הממולאים. כדאי לך להזמין את הקלמארי, אמרה זיידמן.

- למה?

"כי זה בא גם עם קוקי סאן ז'ק".

- אותי מאוד מעניין לנסות את הריזוטו הסקוטי.

"עזוב, זה אורז", היא אמרה. "וממתי בסקוטלנד מבשלים ריזוטו?"

למנה השנייה הציעו "פילה בס בציפוי פירורי פיסטוק על מצע ריזוטו חלב והל", או "פילה בקר צלוי על מצע פירה חמאתי, רינג עגבניות ברוטב יין אדום ובצלצלי שאלוט". לא ידענו להחליט, ואז יצאה ההודעה מהמטבח שאין טעם להתלבט. הבשורה הנוראה מכול הגיעה: אנחנו אמורים לקבל את כל המנות.

מו"ל עיתון הגורמה נראה באותו רגע כאילו חרב עליו עולמו. הוא הכריז שהוא מוותר על המבחר ודבק בתוכנית המקורית. את זעמו הוא כילה על הסומלייה, מלצר היין של המסעדה, שלא ידע להשיב על שאלה מתוחכמת מתחום היין. לאורלי הוא הודיע שיש לשלוח את הבחור להתלמדות.

אורלי הבליגה בעצב והחליפה את נושא השיחה. ואז נעשה מעשה שהיה, מבחינתו של אבישר, נקודת האל-חזור. המלצרים מזגו את היין לכוס הלא נכונה. להגנתם אמרו שכוס המים היתה דומה בצורתה לכוס היין. מתוחים מעט, התחלנו לאכול. בעודי לועס את נתח הסטייק הצרוב סיפרה לי מלי זיידמן שבערך פעמיים בשבוע היא מבלה במסעדות שהיא כותבת עליהן. בשאר הזמן היא עושה דיאטות שונות וכותבת גם עליהן. במהלך הארוחה הצטרפו אלינו הצלם וחברו, שבאו כדי לצלם ונשארו לאכול חינם.

בסוף הארוחה הרגשתי כאווז מפוטם ומעונה ודחפתי את שאריתו האחרונה של קינוח הפסיפלורה אל כרסי. כחבית התגלגלתי במעלה ביתי ונרדמתי מיד. אז גם הבנתי שאולי סירובם של עמיתיי העיתונאים לטעום מכל המנות היה מין אסטרטגיה אבולוציונית של הישרדות בארוחות חינם. החלטתי שלהבא אלמד מעמיתיי ואנהג אחרת. אחרי הכול, למחרת ציפה לי יום עמוס וגדוש באירועים שטמנו בחובם כמות לא מבוטלת של ארוחות שחיתות.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

אינגריד: כולם מדברים על קלאב-מד, אני לבד ועצוב

התוכנית היתה כזו: בשבע בערב הוזמנתי לפתיחה הרשמית של בר-מסעדה בשם אינגריד; בשמונה וחצי כבר הייתי אמור להיות במסיבת ההשקה של תוכניתו החדשה של מיקי בוגנים, שהתמקמה במסעדת מסה; לקינוח התכוונתי לקפוץ למועדון הדום, לרגל השקתו של הערוץ הארוטי החדש והמבטיח, פרייבט בלו, שאליו הזמין אותי יח"צן חביב ושמו ליעד ממשרדה של ציקי גלאי.

ליעד תיאר את ההשקה כחוויה תרבותית עם מופעים אמנותיים של שתי אמניות מיצג שהוטסו לכבוד פתיחת הערוץ מהונגריה.

קבעתי להיפגש עם יסמין לוי, כתבת האירועים של "רייטינג". לוי היא שועלית יח"צנים מנוסה. היא נוטה לומר שלפעמים היא מסתכלת על עצמה מהצד ופשוט לא מאמינה.

אני משיק עם יסמין שוברת הלבבות (יש תמונה ב"רייטינג") כוסית באירוע באינגריד. היא יושבת סביב שולחן שאליו מסובים כתבת הרכילות של "פנאי פלוס" (מה עם הממונה על ההגבלים?), כתב הרכילות של "עיתון תל אביב" ונערת הרכילות של פורטל ynet. האמת היא שאת רובם כבר פגשתי באירוע זה או אחר שאליו התלוויתי לאקסית שלי. אך משום מה הם לא זכרו אותי.

מה שהעלה בי מחשבות עצובות על עולם הזוהר.

בכל מקרה העמדתי פנים שאך זה נפגשנו. הם היו קבוצה מגובשת, ואני הרגשתי לא שייך. אחרי זמן קצר התברר שזה בגלל שלא הייתי בגיבוש שחולל אצלם את החוויה הקולקטיבית המאחדת, אפשר לומר אפילו הטירונות של עיתונאי החברה: סוף שבוע חינמי בקלאב-מד אילת, שם הערימו על טסים מוכספים הררי אוכל, שחו בבריכה ועברו חוויות שאותן, כך נראה, לא ישכחו לעולם.

בשולחן אחר ישבו בטי רוקאוויי, בעלת סוכנות הדוגמנות אימאג' וסלב-על בפני עצמה. לצידה ישבו הצמד מלי לוי ומירי בוהדנה, דמויות שכיחות כמו השיפודים על מקלוני עץ, חלק מהתפאורה הקבועה באירועים מסוג זה. איתם היתה משום מה שחקנית האופי אסתי זקהיים, שגם אותה ראיתי לא אחת באירועים מסוג זה. בייחוד זכור לי אותו אירוע סוריאליסטי שבו נפגשנו: השקה של סביבון מתוחכם, שאליה הוזמנו על ידי טויז אר אס סלבריטאי הזוטא וילדיהם.

בשולחן אחר הסבו האחיות החרוצות לבית מטיאס, שאין אירוע יח"צני שמכבד את עצמו שהן לא מופיעות בו. בעיני היח"צנית, האחיות מטיאס הן כמו התרנגול הכתום של בני יהודה, סוג של קמע מזל לפתיחה מוצלחת. האחיות מטיאס טובות הלב חייבות להיות שם, אחרת האירוע ייכשל או יגרור עימו קארמה רעה. ביררתי אצל אחת היח"צניות באיזה עיתון עובדות האחיות, רונית ואירית.

היא לא זכרה בדיוק, אך יכלה לומר שלאחת מהן יש טור קבוע ב"עולם האשה" שנקרא "נשים בוורוד", שבו היא מדווחת על כל מפורסם שמגיע עם פריט ביגוד זה או אחר בצבע ורוד. לצידן בשולחן ישבה תגלית השנה, שהיא גם חברה של בעל המקום, דוגמנית ששמה רז שפירא. לא הכרתי אותה, אבל שמחתי לשמוע עליה מפי כתב הרכילות של "עיתון תל אביב", שהתגאה שבשבוע שעבר התפרסמה תמונה חושפנית וסקסית במדורו.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

מיקי בוגנים במסה: סלבס ורני רהב. משתכר

לאחר מכן, כמו נחיל ארבה הממשיך הלאה, עטו כולם על הבופה של השקת תוכניתו של מיקי בוגנים בערוץ החיים הטובים, שהתרחשה במסעדת מסה האופנתית ברחוב הארבעה. אם באינגריד דובר במובילי דעת קהל, במסה כבר היה מדובר במסה: אירוע המוני שבאו אליו המון סלברטיאים כמו דנה אינטרנשיונל, חנה לסלאו, אייל גולן ושירז טל.

בתוך שאני מפטפט עם גל אוחובסקי, אולי סוגר על התפקיד הראשי בסרטו הבא כהומוסקסואל ממוצא ארמני, פתאום מולי, ליד הדלת, זיהיתי את אלוהי היח"צנים ואשתו, רני והילה רהב. הללו החלו בסיבוב חיבוקים ולחיצות ידיים לא רק לסלבריטאים, אלא לכל העיתונאים, שאותם הם מטפחים ומפנקים במשך כל השנים, ואני ביניהם.

מכאן אני לא זוכר הרבה. כתבתי את רשמיי, אבל הכתב לא כל כך ברור. היתה גם המסיבה של הערוץ הארוטי פרייבט בלו. לא הספקתי להגיע אליה, אולי בגלל עודף האלכוהול חינם ששתיתי ללא הכרה במסעדת מסה.

פלאשבק: טיסה לאוניברסיטת דרבי

לפני שנה אירע אחד האירועים הקיצוניים בחיי, שהיה אחד הטריגרים לכתבה זו. ידידה קרובה הודיעה כי המליצה עליי לנסיעה מיוחדת לעיתונאים מטעם אוניברסיטת דרבי. מיד התקשרתי לאדם שהיא נתנה לי את שמו, שמוליק. מאחר שלא היה מקום פנוי במשבצת של "גלובס", הוסדר שאציג את עצמי כאחד שכותב בוואלה. זה המקום להתוודות שבחיי פרסמתי שני מאמרי דעה בוואלה תרבות.

במהלך כל אותו טיול כינו אותי רוב העיתונאים, ובראשם אנשי רשות השידור, "וואלה", מתלהבים לשמע צליל השם. רגע השיא בטיול היה כשהגעתי לסוויטה של שמוליק במלון כדי לעשות כמה שיחות מהטלפון הקווי.

הסוויטה היתה אפופה בעשן שנפלט מסיגר שהיה תחוב בפיו של שמוליק. שמוליק שכב על המיטה, ידיו מתחת לראשו, ומעליו השלט "אסור לעשן". הוא הצביע לעבר גיליון של עיתון "העיר". "מה אתה רואה פה?" שאל. "אני רואה את עיתון 'העיר'", עניתי. "אבל תראה פה, מה כתוב בכותרת של הכתבה. תקריא לי את זה בבקשה", הוא ביקש. התחלתי להקריא, "מכבי עשתה להפועל אוניברסיטת דרבי". "אתה רואה", הוא אמר, "לזה אני קורא פרסום חכם. לא צריך סתם לסקר. מספיק שתשתמש במונח אוניברסיטת דרבי ותהפוך אותו למעין מטבע לשון שמיש יותר. זול וכדאי לי להטיס 20 עיתונאים ללונדון מאשר לפרסם מודעה גדולה בעיתון ארצי".

כמה שזה נשמע מופרך, זה, על רגל אחד, ההיגיון של המערכת המטורפת של היח"צנות בישראל. הכתבה שלפניכם אולי נראית מוגזמת מבחוץ, אבל היא מסקרת את המערך היקר של היחסים יח"צן-עיתונאי, שבו עיתונאי, שבדרך כלל מקבל משכורת דלילה, יכול פשוט לחיות כמעט אך ורק ממתנות היח"צנים. מבחינת שיווק, השיטה הזאת היא תחליף זול מאוד לפרסומת יקרה, שכן ליח"צן הסכום של המתנה לעיתונאי הוא נמוך. מבחינת העיתונאי, כפי שאתם רואים, זו דרך לאכול טוב, באופן שמשכורת של עיתונאי מאפשרת רק פעמים נדירות בשנה.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

ארקדיה, קלודין, אדוארדו, ויזה

כבר בסוף ליל הזלילה הראשון החלטתי שדי לי, מיציתי את המסעדות והאירועים, והגיע הזמן לאדם בגילי לצבור קצת רכוש. אך מה לעשות שהתחייבתי מראש לכמה מסעדות פאר. נאלצתי לבקר בהן בימים הקרובים. מפאת קוצר היריעה לא אלאה את הקוראים בתיאורים, רק אציין שגיא טצה ארגן לי ארוחת טעימות מעולה בארקדיה, ושתפריט החורף של המסעדה מומלץ. כמו כן סידר לי אותו יח"צן ארוחה בלתי נשכחת במסעדת קלודין. למרות מגבלות הכשרות היה טעים. בלסתי במסעדת אדוארדו המעולה, שאותה ארגן הכוח העולה בתחום יח"צון המסעדות צחי מסיבות, שהסב את שמו לרגל האירוע לצחי מסעדות. ביקרתי באירוע הסעדה של חברת כרטיסי האשראי ויזה כא"ל. הנושא היה מבצע נקודות תמורת ארוחות. לצד הנקודות והארוחות שוב פגשתי את ידידותיי החדשות והנעימות האחיות מטיאס, שהפכו לחברות טובות שלי, ואת מלי זיידמן. היה נפלא.

אנג'י: האם אכנע ואכרסם את סטייק הקילוגרם?

אלא שהכתבה ספגה טלטלה. לכבוד הסילבסטר הגיעה לארץ חברתי הנוכחית, תושבת לונדון, וכך השתלבה בכתבה. המסעדה הראשונה שביקרנו בה היתה אנג'י, ארוחה שארגנה דנה הנפלאה ממשרד יחסי הציבור של נעמי צ'רבק. גולת הכותרת של המסעדה הזאת היא הרבע פאונד סטייק, נתח בשר שמשקלו 1.2 קילו. מכינים אותו במיוחד למסעדת אנג'י מפרות שגדלות ברמת הגולן. דנה ביקשה שאשתדל לטעום את הנתח הספציפי הזה, אך לאנגלים יש מנטליות בריאה מלנו, הישראלים תאבי הבולמוס: חברתי הודיעה שבשום פנים ואופן היא לא מוכנה להתחלק איתי בנתח הבשר העצום ואין סיכוי שתאשר לי לאכול אותו לבד.

גם המלצרית החביבה הסתכלה על גופי הצנום והמליצה שלא כדאי שאחסל את הנתח לבדי. ניסיתי לשכנע את חברתי שלא מדובר כאן בבחירה שלי, אלא בעבודה. וקוראי "פירמה" בחמש השנים האחרונות יעידו שלא אחת הסתכנתי בשבילם. אך לשווא, חברתי היא עורכת דין במקצועה והתעקשה שעליי לעמוד על שלי ושלא יכריחו אותי לאכול. וכך ניצלנו מסטייק בגודלו של עומרי שרון.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

אופטיקנה, רנואר, אדידס, כאוס, פורלין, דיטה

חשבתי שניצלתי. למחרת בשעת שחר מוקדמת העירה אותי משנתי היח"צנית נעמי צ'רפק. הודיתי לה מקרב לב על ההשכמה, והיא שאלה אם טעמתי מסטייק הרבע פאונד. לא, עניתי בטון של ילד נזוף.

הערתי את חברתי שביקשה לנצל את הזמן החופשי שלה ולהשלים שעות שינה. יש לנו יום ארוך ועמוס, נזפתי בה. אין לנו זמן להתכרבל במיטה. צריך לאכול ארוחת בוקר בקפנטו (וזה המקום לציין שהסנדוויץ' הקפריסאי בקפנטו הוא אחד מהטובים שאכלתי בחיי). עלינו ללכת לקניון עזריאלי, הוספתי בעצבנות, ולבחור לי משקפי שמש בחנות של אופטיקנה. ואחר כך נבחר בגד בשבילי ובשבילך באופנת רנואר גברים ורנואר נשים. משם נקפצץ אלי רחוב שינקין לבחור לי נעלי אדידס חינם וחולצה או מכנסיים חינם בחנות של כאוס, גם היא נמצאת באותו רחוב. אחר כך ניסע לארנה, שם אני צריך לבחור משהו בחנות מתנות לגבר. נחזור לארוחת ערב מוקדמת במסעדת פורלין (שהחליפה בעלות לאחרונה), ובלילה נשב על הבר במסעדת דיטה ונזמין על חשבון היח"צנים את חברתך הטובה מריסה כץ, שבמקרה כותבת ב"פירמה", לארוחת יום ההולדת שלה, שכמובן תהא על חשבון היח"צנים טובי הלב.

אבל למה עוד ארוחה באמצע הלילה? היא שאלה בכעס. כי היח"צנית ביקשה להכניס ידיעה על הבר הלילי. מאז שמסעדת דיטה עברה למקום החדש, המסעדה עובדת יופי ביום ובערב, אבל בלילה העסק קצת איטי, ולכן שלושתנו נחגוג שם בלילה המאוחר.

במשך כל אותו היום, שהיה גשום במיוחד, הסתובבנו לנו בסידורי קניות, נחושים עד היסטריה. הטלפון הנייד שלי לא הפסיק לצלצל ולו לרגע אחד - בדרך כלל תיאומים וסידורים שלא ראיתי את סופם עם יח"צנית זו או אחרת. התחלתי להתבלבל ולהחליף בין היח"צניות שנאבקו על תשומת לבי.

השכנה הפנסיונרית נחלצת לעזרתי

עוד לפני שיצאנו לארוחת הבוקר התדפקו שליחים על פתח דלתי, מעמיסים על סף ביתי המתקלף מעטפות מלאות בכל טוב. וכמו ברק שלאחריו יש רעם, עם הישמע רעש נקישת המעטפה הגיע טלפון בהול והיסטרי מהיח"צנית לשאול אם קיבלתי אותה.

ראיתי שאני לא מסוגל להשתלט על המשימה לבדי, והחלטתי לגייס לשם כך את השכנה שלי, הגברת סטרסמוזה. הגברת סטרסמוזה היא פנסיונרית שמבלה את רוב זמנה בבית, וממילא תמיד יודעת מי יוצא ומי בא בחדר המדרגות של הבניין. לכן הפניתי את כל השליחים אליה, ובכל פעם שבא שליח היא התקשרה אליי. וכך יכולתי לענות תשובות חיוביות שירצו את היח"צניות.

בסוף היום שבנו הביתה עשירים בנעלי אדידס, דומני מזן שנקרא סנטיאגו, במשקפי שמש מאופטיקנה, בבגדים מאופנת רנואר ובשעון קאסיו בעלות של 800 שקל, שוודאי אאבד בקרוב. לפני שהלכנו לארוחת הערב במסעדת פורלין הקלאסית קיבלנו גם מוצרים מתוצרת בסט, שמתבררת כחברה חדשה שמתמחה במוס לשיער, מסכה לשיער מאת היוצר שוקי זיקרי, כפפות לבד (די

מאכזבות) של המעצב רונן וינשטוק, שמפו נגד קשקשים של הד אנד שולדרס ובושם חדש של לאקוסט שנקרא בשם הוורדרד טאץ' אוף פינק. מטרוסקסואל או לא מטרוסקסואל?

אחרי שחזרנו מהבר של דיטה בשעת לילה התגלע משבר ביני ובין חברתי הגויה. היא הכריזה שנמאס לה שאת חיי וזמני מנהלות יח"צניות. היא מבקשת שאחזור לאורח החיים הרגיל. אמרתי לה שאיני יכול ושהתחייבתי ליח"צנים. הסברתי שיש מושג שנקרא מחויבות, יש מושג שנקרא אמון. אבל אמרתי לה שאשתנה: היום באמת היה סיוט, אבל מחר אפצה אותה ביום כיף. אני עומד לקבל ג'יפ ניסאן מדגם אקס-טרייל, וכאן אני גאה לצטט מהקומוניקט: "עיצוב חוץ ופנים ורמת אבזור עשירה. דגש על סביבת נהג מפנקת. גימור יוקרתי מטיטניום".

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

זן ספא, ג'יפ הניסאן: איך כמעט מתתי

אמרתי לה שניסע לטיול בג'יפ ליד ושם, ואחר כך נבלה בספא ששמו זן ספא המתואר בקומוניקט כ"אי של רוגע בים היום-יום".

למחרת בבוקר חתמתי על הניסאן ויצאנו לטיול. במהלך כל הטיול לא הפסיק הטלפון שלי לצלצל ולקפץ ולו לרגע. עוד ועוד יח"צניות היו על הקו, ממשרדים שונים, ממספרים חסויים וממספרים אישיים. הפעם התאפקתי: לא עניתי ולו לשיחה אחת. אני עצמאי, לא אתן ליח"צניות לנהל את חיי, אמרתי בחיוך לחברתי כשאני נוהג על הניסאן, זחוח מעצמי.

אמנם תכננו לבקר ביד ושם, אבל לבסוף בחרנו לדהור בג'יפ על חוף הים. אחרי הכול, בשביל מה קיבלנו ג'יפ שטח? חברתי הסכימה, אך ביקשה שאזהר. עצרנו לרגע כדי לצלם כמה תמונות לכתבה, ובאותו רגע הג'יפ נתקע. כמובן, החל לרדת מבול נורא. הים החל לסעור ולגעוש, ואנחנו היינו על שפת הים. הימים היו ימי הצונאמי. חברתי נתקפה פחד שמא יבוא גל ענקי ויבלע את הניסאן למצולות הים. ואם לא גל, תבוא הגאות ותסחף אותנו. התקשרתי לאבא שלי בהיסטריה וביקשתי חילוץ. במשך שעתיים חיכינו למחלצים בתוך האוטו, מוקפים במתנות של יח"צנים שהגיעו אלינו איכשהו והכבידו עוד יותר על הג'יפ ועל משקלי התופח. הסופה השתוללה בחוץ, הים זמזם ורעש כיח"צנית נזעמת והחל להקיף את הניסאן, שבו נהנינו ממערכת החימום היעילה.

הסברתי לחברתי בגאווה שבים התיכון אין גאות ושפל כמו באוקיינוס בארצה הפרימיטיבית. עטיתי ארשת שאננה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאטבע, ממש כרפול, עם ג'יפ היח"צנות ועם כל המתנות. ואם אנצל, חס וחלילה, והג'יפ יטבע במצולות, השם ייקום דמו, הרי שאאלץ לשלם את מחירו במשך כל חיי. זו נקמתו של אלוהים בעיתונאי גרגרן ואוהב מתנות כמוני - לטבוע במצולות, ממש כאותו שועל נבל שאכל בכרם יתר על המידה.

ואז עלה במוחי רעיון, למה סתם להטריד את החברים של אבא שלי עם הג'יפים אם אני יכול להזמין, או יותר נכון ליצור קשר עם יח"צן של חברת גרירה שתחלץ אותי אפילו במסוק אם ארצה. אז אני חייב קרדיט יח"צני לרמי זמיר מחברת "לעובד ביגוד והנעלה לעובדים בע"מ". תודה רבה לך, רמי.

אחרי שכמעט מתנו המשכנו באופן טבעי לזן ספא (אי של רוגע בים היום-יום), ספא שבמרכזו נחל הזורם על פי כל חוקי הפאנג שווי. אני קיבלתי עיסוי שוודי הוליסטי מנערה שמכונה מרווה, מן הסתם על שם התה המפורסם. עלותו היתה 220 שקל. נרדמתי במהלך הטיפול. חברתי עברה טיפול איור-ודה-נירוונה שכלל פילינג חומוס ונסיכות שמן מרוכז על מצחה. באמת. לא המצאתי. פילינג חומוס.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה

פלאשבק 2: התלושים למסעדת ימה

אחד מרגעי השיא ביחסי יח"צן-עיתונאי שבהם חזיתי בימי חיי התרחש לפני כמה שנים במסיבת ההשקה של ימבורגר, המבורגרייה בהרצליה פיתוח. האירוע היה שוקק ומלא בסלבריטאים בשקל, שחקני כדורגל מתולתלים ושאר דמויות שתמונותיהן מקציפות את דפי החברה ב"רייטינג" ו"פנאי פלוס".

את האירוע ארגן דני לוי. לוי העניק לכל הבאים שי צנוע ומפנק, תלושים בסך 300 שקל למסעדת ימה, המקום שבו אכל יקיר ישראל ביל קלינטון. חברתי העיתונאית, שהיום היא חברתי לשעבר, הציעה, "גש אל היח"צן ותאמר לו שאתה עיתונאי. הוא ייתן לך תלוש נוסף לזה שאני קיבלתי".

מבוהל ולא מאמין שיקרה מזה משהו טוב, פניתי אליו, והוא, ללא היסוס, דחף לידי את הפלאייר הנכסף. חזרתי מרוצה וגאה לשולחן שלנו, מצביע באצבעי על כיס מכנסיי שבו נמצא התלוש. אחר כך התערבתי עם אחד העיתונאים בשולחן שאצליח להשיג תלוש נוסף. "איך תעשה את זה?" שאל עמיתי. "אבקש ממנו עוד תלוש", עניתי לו. כך באמת היה. פניתי אל לוי, הזדהיתי, והוא נתן לי תלוש נוסף. ללא שאלות או דרישות כלשהן. זה היה הרגע שבו ניצת הניצוץ הראשון למחשבה המטורפת שאם ארצה אוכל להשיג כל שאחפוץ מעם היח"צנים. כתבה זו מוכיחה שדי צדקתי.

פירוט ההשתוללות של ליבסקר - כל הארוחות, כל המתנות, כל טובות ההנאה