הסתערו על בג*ץ

פינוי מתיישביה היהודיים של חבל עזה הגיע (כמעט) לסיומו, וברקע הפינוי הצפוי של מספר ישובים בצפון השומרון. הימים האחרונים של הפינוי בעזה הנפיקו במקצת מהישובים אירועים אלימים ביותר כלפי כוחות הביטחון, חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל (ומג"ב), במיוחד בישובים כפר דרום ונווה דקלים. הכוחות המפנים הפגינו סבלנות, יש הטוענים רבה מכפי הנדרש. אותם עשרות רבות של מתבצרי הגגות, ש"הרעיפו" על הכוחות המפנים חומרים מסוכנים מצויים במעצר והם צפויים לעמוד למשפטים פליליים. נטען שמדובר בצעירים שמלכתחילה הסתננו לחבל, מי שאינם נמנים על תושבי המקום (אלו זכו לכינוי שב"חים). בהתייחס להתנגדותם של היתר, של המתיישבים עצמם, נחלקו הדעות בקרב הציבור, הרבה בהשפעת נקודות המוצא האידיאולוגיות של הדוברים.

חלק מהדוברים סוברים, שההתנגדות נוהלה בעיקרה בהתאם לעקרונות הדמוקרטיים, שהאלימות דווקא היתה מינורית, מובנת, "נסלחת". אחרים סוברים שהתנגדות המתיישבים, למן היום הראשון של הפינוי - ולמעשה, עוד לפני כן, עוד בשלבים שקדמו לתחילת הפינוי, ימים שנועדו לאפשר למתיישבים להתפנות בעצמם - חרגה מעבר לגבולות המותר. השיח הציבורי, מותר להניח, ימשיך לעסוק בשאלה זו בעתיד הקרוב והקרוב פחות, שיח שלא יוכל להתעלם גם מהטראומה הכרוכה בפינוי של מתיישבים ממקום מגוריהם.

ובכל זאת, עיניי הכל חזו במראות קשים. גידוף והשפלה של חיילי צה"ל; תוקפנות מילולית שכפסע בינה לבין תוקפנות פיסית, וגם תוקפנות פיסית; איומים על כוחות הביטחון; השלכת חפצים לעברם; אי ציות לצווי הפינוי והצבת קשיים בפני הכוחות המפנים מלהיכנס לבתים, מלפנות; שימוש, לעיתים קשה לעיכול, בילדים קטינים ובתינוקות. מנהיגים רבים משל המתיישבים נשמעו משננים טענות כנגד לגיטימיות הפינוי; ניסיונות להסית חיילים לסרב פקודות, הגם שזה הנפיק סרבנות דלה. בעיקר, הפגיעה הנפשית והמוראלית הישירה בעשרות אלפי חיילים צעירים, שלא לומר בציבור הרחב.

לאורך כל ימי הפינוי נשמעו מפי המתנגדים לפינוי טענות שונות בהתייחס ללגיטימיות של הפינוי. כפי שניווכח בהמשך, מרבית הטענות, דווקא עיקר טענותיהם של המתנגדים, נדונו בפני שופטי בג"ץ ונדחו, לא אחת ולא שתיים. בלהט האירועים המשיכו מתנגדי הפינוי לשנן בציבור ובתקשורת טענות, אשר על פי קביעות שופטי בג"ץ, קביעות שנכתבו כמעט ע"י כל שופטי בית המשפט העליון, היו מחוסרות כל יסוד נורמטיווי. כמעט הליך קבוע, שתחילתו ריצה לבג"ץ, דחיית הטענות, וחזרה לאותה נקודת מוצא, כאילו ולא התקיימו הליכים משפטיים, כאילו ולא נפסקה הלכה משפטית.

מעמד הישובים היהודיים

"השיח" שבין השלטון לבין מתנגדי הפינוי נע, בדרך כלל, על שני צירים מקבילים. ציר הנורמות החוקיות, הדמוקרטיות, למול ציר ההלכה היהודית. המתח שבין שני הצירים הללו איננו חדש להוויה הישראלית, אך דומה שבאירועים האחרונים הוא הגיע לכדי שיא חדש. בפסק הדין המרכזי שניתן בתאריך 9.6.05 בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח', ייחדו לו שופטי בית המשפט העליון מקום בפסק דינם (ראו טור צד).

גם מעמד השטחים הכבושים עמד במרכזו של פסק הדין (בהמשך לפסיקה עניפה קודמת). "טיעון מרכזי של העותרים הינו כי השטח המפונה הוא חלק ממדינת ישראל. אין הוא שטח הנתון לתפיסה לוחמתית. נטען בפנינו כי עמדת המדינה כפי שבוטאה בפנינו על ידי היועץ המשפטי לממשלה, לפיה השטח המפונה נתון לתפיסה לוחמתית, אינה משקפת את עמדת הממשלה וראשה. לטענת העותרים, יש לפנות בעניין זה אל ראש הממשלה ולשמוע מפיו את עמדתו", כתבו שופטי הרוב.

"אין כל ממש בטענה זו. כפי שראינו, בית משפט זה קבע ברשימה ארוכה של פסקי דין כי יהודה, שומרון וחבל עזה נתונים לתפיסה לוחמתית של המדינה. אין הם חלק ממדינת ישראל... אין, איפוא, כל בסיס לטענה כי על אזורי יהודה, שומרון וחבל עזה, חלים המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה מה היה מעמדם של אזורים אלה לפני מלחמת ששת הימים".

"גישה זו באשר לתחולת דיני התפיסה הלוחמתית שבמשפט הבינלאומי הפומבי על השטח המפונה מבטאת את עמדתה של ממשלת ישראל כפי שהיא הוצגה בפני בית המשפט העליון. מאז סיום מלחמת ששת הימים ועד עצם היום הזה, ממשלות ישראל התחלפו, אך העמדה המשפטית בעניין מעמדם של יהודה, שומרון וחבל עזה כשטח הנתון לתפיסה לוחמתית לא השתנתה. דורות של יועצים משפטיים הופיעו - בין אישית ובין באמצעות פרקליטים המייצגים אותם - וחזרו בפני בית המשפט העליון על עמדה זו. זוהי, איפוא, עמדתה של ממשלת ישראל ושל מדינת ישראל. אין כל צורך ואין כל מקום להפנות בעניין זה שאלות לראש הממשלה".

חוק ההתנתקות במבחן כבוד האדם

פסק הדין המרכזי שפירסמו בתחילת חודש יוני 11 שופטי בג"ץ ב-16 עתירות שהוגשו כנגד החוק ליישום ההתנתקות (להלן - חוק ההתנתקות) ניתן בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח'. 10 מתוך כלל השופטים דחו את הטענות כנגד החוק (להוציא מספר טענות בהקשר להסדרים הכספיים), להוציא את דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי (ראו טור צד).

פסק הדין עסק, ודחה, כמה טענות מרכזיות, שעתידות לשוב, לעלות ולהידחות בפני השופטים במהלך החודשיים הבאים. בראש הטענות, הטענה בדבר אי-חוקתיותו של חוק ההתנתקות. דעת שופטי הרוב היתה, שבסופו של יום תוכנית ההתנתקות והחוק צולחים את המבחנים החוקתיים. "תוכנית ההתנתקות פוגעת בזכויות חוקתיות של הישראלים המפונים. פגיעה זו תהא חוקתית, אם היא תלווה בהסדר פיצויים מספק, שיקרב את המפונים למצב בו היו אילולא הפינוי. בחנו את היבטיו הכלליים של הסדר הפיצוי בחוק יישום ההתנתקות (להבדיל מעניינים פרטניים מסוימים, שיידונו להלן), האמור לשמש כהסדר הפיצוי העיקרי למפונים. מצאנו, כי מדובר בהסדר אשר מספק פיצוי התואם את דרישותיה של פסקת ההגבלה", קבעו שופטי הרוב.

חוקיות תכנית ההתנתקות עתידה לעלות שבועות ספורים לאחר מכן בפני שופטי בג"ץ, בעתירה שהגישו המטה למען ארץ ישראל ואח' (בג"ץ 6703/05). העתירה נדחתה על הסף. בתאריך 11.8.05, ימים ספורים לפני תחילת ביצוע הפינוי, הוגשה עתירה חדשה (בג"ץ 6996/05), אשר ביקשה לדחות את הפינוי ב-3 חודשים. גם עתירה זו נדחתה.

טענה מרכזית נוספת התייחסה לתקופת הפינוי. העותרים הלינו, שתקופת הפינוי שנקבעה, תוך 6 חודשים מיום פרסום הצווים, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. השופטים הסכימו, שהתקופה היא קצרה, למרות שהליכי הפינוי היו צפויים חודשים רבים טרם הכשרתם בחקיקה. כך או כך, הנסיבות חייבו לכבדה, שכן "הממשלה החליטה, מטעמי מדינה וביטחון מובהקים, לסיים את הפינוי עד לסופה של שנת 2005; הממשלה יצרה מצג כלפי העולם וכלפי פנים כי בכוונתה לבצע החלטה זו, ועל דרך זו אף יצרה ציפיות כי אכן תעמוד בדיבורה". ערב תחילת ביצוע הפינוי הוגשה עתירה שבה שבו העותרים וטענו שתקופה בת 6 חודשים לא סיפקה התראה מספקת לתושבים (בג"ץ 6996/05). העתירה נדחתה, בהסתמך על ההנמקות שנכללו בפסק הדין בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח'. צריך להזכיר, שבאותו פרק זמן הונחו על שולחן הכנסת 3 הצעות חוק, שביקשו לדחות את מועד ביצוע תוכנית ההתנתקות. הכנסת דנה בהן (בתאריך 20.7.05) ודחתה אותן.

העותרים בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח' הלינו לפגיעות שונות בזכויותיהם הקנייניות, ההיסטוריות והאישיות. אלו, כאמור, נדחו. הם טענו, שחומרת הפגיעה חייבה את הממשלה ואת הכנסת לשמוע אותם, שמיעה פרטנית של כל אחד מהם. גם טענה זו נדחתה. "אין ספק קל בדעתנו, כי שמיעתם של העותרים ושל אחרים במעמדם - ולו באמצעות נציגים - תביא בהכרח לשיבוש התוכנית כולה עד כדי ביטולה", כתבו שופטי הרוב.

בתאריך 14.8.05, ממש ערב תחילת הפינוי, הוגשה עתירה נוספת (בג"ץ 7505/05), שטענה לאי חוקיות התוכנית מחמת סטיית ראש הממשלה, אריק שרון, ממצע מפלגת "הליכוד" ומהצהרותיו ערב הבחירות. הטענה הזו, ייאמר, נטענה ונדונה גם היא בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח'. כמו שם, גם הפעם היא נדחתה, שכן תוכנית ההתנתקות עוגנה בחוק של הכנסת, "ולא בפעולה של מפלגה זו או אחרת".

שלושה ימים לפני כן ניתן פס"ד בעתירה, שביקשה לקבוע כי הטלת הפינוי על כוחות צה"ל איננה חוקית (בג"ץ 6996/05), טענה שגם היא נדונה בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח'. "לא נמצאה עילה לשלול את השימוש בכוחות הביטחון מכוח הוראות החוק", נקבע בפסק הדין, אשר חזר והזכיר כי הריבון בשטחים הוא הצבא ולא השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. השופטים גם התייחסו לטענה מעניינת שהעלו העותרים, ודחו אותה תוך צפיית ההתנגדות שעתידים המתיישבים לגלות - "'החידוש' היחיד בעתירה הוא כמיהתם של העותרים להגיע לפינוי מרצון ללא שימוש בכוחות הביטחון. בעניין זה לא הונחה בפנינו כל תשתית עובדתית כי אמנם קיים בסיס להגיע לפינוי המתיישבים בהסכמה". שלושה ימים לאחר מכן עתיד להינתן פס"ד נוסף, בדיוק באותו נושא (בג"ץ 7455/05).

עם תחילת הפינוי, בתאריך 15.8.05, ניתן פס"ד נוסף, שדחה את טענת מושב גני טל, לפיה חורג צה"ל מחובתו לבצע "הליך פינוי טורי", של סדר מסוים דווקא של פינוי הישובים השונים (בג"ץ 7766/05). עתירה ברוח דומה נפסקה יומיים לאחר מכן (בג"ץ 7723/05). במסגרתה גם הועלו טענות, ונמצאו פתרונות, לעניין אריזת חפצי המפונים והסדרי שיכונם במעונותיהם הזמניים.

התמונות שבהן הוצבו ילדים ותינוקות בחזית צרמו לעיני כל. בפרשת המועצה האזורית חוף עזה ואח' התייחסו השופטים לרגישות הכרוכה בעקירתם של קטינים ממקומם הטיבעי. בעיצומם של הליכי הפינוי הוגשה עתירה נוספת בנושא. זו ביקשה לטעון שפינוי הקטינים הינו בלתי חוקי (בג"ץ 7722/05). "הקביעה שבאה באותה פרשה כי אין מקום להתערבות בית המשפט בהוראת החוק הנוגעות לפינוי עצמו, נכונה איפוא גם בכל הנוגע לפינויים של קטינים. הפגיעה בזכויותיהם, כמו הפגיעה בזכויותיהם של הישראלים האחרים המפונים, מקימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. השאלות אותן מעלה העתירה הוכרעו", קבעו השופטים ברק, ביניש וריבלין.

לאורך כל העתירות ציינו השופטים, ש"המתנגדים לתכנית המדינית רשאים וזכאים להביע את עמדתם. הם אינם זכאים להשתמש באלימות כלפי שוטרים וחיילים. חיינו הלאומיים מבוססים על שכנוע ולא על אלימות" (בג"ץ 6339/05). וגם "אמת, הפגנה כנגד תכנית ההתנתקות היא הגשמתה של הדמוקרטיה. אך פריצה אסורה לחבל עזה תוך עימות עם כוחות הבטחון והכנעתם היא פגיעה קשה בדמוקרטיה" (בג"ץ 6893/05). "שלטון החוק עומד למבחן. אופייה של ישראל כדמוקרטיה עומד למבחן. מבינים אנו את כאבם של הישראלים המתנגדים לפינוי ושל הישראלים המתפנים. כבד הוא הכאב מאד מאד. כאב זה אסור לו שיתורגם לפעילות בלתי חוקית הפוגעת בערכינו הדמוקרטיים. חיילי צה"ל המסייעים בהגשמת דבר הממשלה והכנסת הם זרועה של הדמוקרטיה הישראלית. הם שומרי חומותיה" (בג"ץ 7455/05).

כנראה, שכמה מהמתנגדים האלימים, וגם כמה ממנהיגיהם, לא נתפנו לשעות לדברי השופטים.

(הרשימה סומכת את עצמה על פסקי הדין שניתנו בעתירות הבאות (לפי סידרן הכרונולוגי) - בג"ץ 1661/05, 1798/05, 2252/05, 2703/05, 3059/05, 3127/05, 3205/05, 3208/05, 3761/05, 4004/05, 4014/05, 4054/05; בג"ץ 6703/05; בג"ץ 6339/05; בג"ץ 6893/05; בג"ץ 6996/05; בג"ץ 7505/05; בג"ץ 7455/05; בג"ץ 7766/05; בג"ץ 7722/05; בג"ץ 7723/05)