נר נשמה למאכל

אם עוד לא יצא לכם לחזות בקברט ההיסטורי של פרופ' פבריקנט, עוד לא ראיתם קברט מימיכם. לייזה מינלי יכולה להמשיך ולעשות עוד כמה וכמה פירואטים על הבמה בשידורים החוזרים והנשנים שלה. היא יכולה לשיר כמה שהיא רוצה, אבל איפה היא ואיפה אסתר ליכט המדהימה? איפה היא ואיפה קניידל, הזמיר מבוקרשט, האחת והיחידה?

התגלגל לידיי ספרו של ירמי פינקוס "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", וכמו שהתגלגל, ככה נעצר, נעצר ונבלע. תבורכנה אצבעותיו של פינקוס שהמציאו, טבעו ורקמו את עלילותיהם של שחקני הקברט המסתובבים באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה, רגע לפני השואה. אלף לילה ולילה ממש. תענוג של קריאה. ספר על עולם שנכחד, ובכל זאת זוהי איננה קינה. ספר על שואת יהודי מזרח אירופה, בלי שהשואה מוזכרת בו אפילו פעם אחת (רק באפילוג, קצת-קצת). ספר חובה. ומכיוון שאני טבח, צדה את עיני במיוחד האפיזודה המופלאה של הכנת כיבוד לעלייה לתורה של אחד מבני פבריקנט.

יותר משני דודי הצ'ולנט שהכינו שם, שבה את לבי הקיגעל שקנו מבלעבוסטה אחת, שזה היה עיקר מומחיותה. שנים רבות אני מתכוון להכין קיגעל. שנים אני אוהב קיגעל במחשכים, ומתבייש להודות בכך. הקיגעל הזה, שמסמן אולי יותר מכל מאכל אחר את האוכל היהודי הגלותי שאבד עליו הכלח, קורץ לי כבר הרבה זמן, מבלי שאאגור כוח ואכין אותו אפילו פעם אחת ויחידה. הקיגעל הזה הוא זן נכחד, סוג של ברדלס.

אמי לא הכינה קיגעל. בשבילה קיגעל היה מאכל של יהודים חרדים, לובשי שטריימל וקפוטות. זה לא היה מאכל ציוני לתפארת המדינה, והיא התביישה להכין קיגעל. כמה חבל. לעתים נדירות בא מאכל זה לפי. הראשון שטעמתי היה זה של סבתי פלה, שהכינה אותו מתוק-מתוק וריחני כמו דבש. אחר כך באו הקיגעלים הקנויים מבני ברק. כל אימת שהייתה עלייה לתורה לבר-מצווה של אחד מבני המשפחה, היו אבי או דודי נוסעים לאחד מבתי המאכל של בני ברק כדי לרכוש את הדליקטס הזה לכיבוד לבית הכנסת.

אימא הייתה אופה ואופה - עוגות, מאפים, כל מה שמתכונו עבר מול עיניה; אבל קיגעל - חס וחלילה, חס וחס. היא הייתה אישה "מודרנית". הקיגעל הזה אף פעם לא נכנס אצלה הביתה. וכך גדלתי, נצר למשפחה אוקראינית-פולנייה מפוארת, בלי אחד מנכסי צאן הברזל שלה, כשאני יתום מקיגעל. כבר יותר מעשרים שנה לא בא לפי קיגעל ביתי עשוי כהלכה. כל אימת שחברתי שרי אנסקי הייתה מספרת לי על הקיגעל הירושלמי שהיא עשתה לשבת היה פי מתמלא ריר, אבל להתוודות לא יכולתי. העמדתי פנים שאני יודע גם יודע את כל מתכוניו וצפונותיו, ממש קיגעל מייסטר מהאסכולה הישנה.

אבל אז בא ירמי פינקוס עם תיאור חגיגת ההפטרה בצ'רנוביץ, והזכיר לי שגם אני דור שלישי לשואת הקיגעל האיומה. גם לי יש גנים של לוקשען, לא יעזור שום דבר. ואחרי שעיינתי בכתובים ודיברתי עם הצד החרדי של המשפחה, אלה ששמרו על גחלת הקיגעל בקפידה יתרה, הצלחתי להביא את עצמי לקנות חבילת לוקשען, שמן תירס וסוכר לבן. שימו לב: לוקשען ולא פסטה. שמן תירס ולא שמן זית. אלליי!

עשיתי את הקרמל כמו שהרבנית לבית אבי אמרה. בישלתי את האטריות יותר מדי, כמו שצריך ממש. שמתי כמות שמן שלא הייתה מביישת אף אחד באשכנז, כמות סוכר שהייתה יכולה להפיל חלל חולה סוכרת ממוצע. אפיתי את הקיגעל כל הלילה, על להבה קטנה-קטנה. בבוקר עפתי לתנור, וגנבתי חתיכה לא קטנה. הקיגעל היה בהיר מדי, אבל טעים נורא. בן זוגי לא הסכים לטעום מהתועבה, אבל אפילו הוא התרצה בסוף, אחרי שהסברתי לו שמדובר בשחזור של קיגעל מהספרות העברית החדשה, שמדובר בעצם בנר נשמה ליהדות אירופה שנכחדה בשואה בגבורה. ואחרי שטעם, לא יכול היה אלא להתפעל כהלכה.

אבל אני לא הסתפקתי בכך. בבוקרו של אותו ליל קיגעל הלכתי להתאמן ביוגה, ובלי להתבלבל הבאתי איתי לכיתת היוגה את סיר הקיגעל המותחל. בהתחלה אנשים הרימו גבה. קיגעל אשכנזי ליוגיסטים גליליים בלאדיים כמונו? איזה מין אנכרוניזם קולינרי. אבל אחרי השיעור כולם דחפו ידיים לסיר בתאווה צרופה, והתענגו על הלוקשען בקרמל כמי שמתענג על בת אבודה. כל אחד נזכר בסבתו ז"ל. הרי כולנו, גם מי שלא, דור שלישי לשואה. תכינו קיגעל, תדליקו נר נשמה.**