מה הקשר בין השפה שבה אנחנו משתמשים לבין ההחלטות שאנחנו מקבלים?

ב-2009, כשהשלכות המשבר הכלכלי על מצב הפנסיה של כולנו הלכו והתבררו, רוב האנשים הסתפקו בלדפוק את הראש בקיר. לא כך פרופ' בועז קיסר, חוקר פסיכולוגיה של הלשון באוניברסיטת שיקגו, ישראלי במוצאו. בתור האחראי על השקעת כספי הפנסיה שלו ושל אשתו, קשה היה לו להתעלם מהחור הגדול שנפער להם בחסכונות. "פתאום נשאר לנו חצי ממה שהיה לנו", משחזר קיסר, "כי את רוב הכסף שמתי במניות". למה שיעשה כזה דבר? את התשובה החליט קיסר לחפש בזירה המחקרית.

"כבר כמה זמן ששאלתי את עצמי אם אני מתנהג אחרת בעברית ובאנגלית", הוא מספר. "ואיכשהו זה התחבר לי למחקרים שנעשו על ההבדל בעוגן הרגשי בין שפת אם ובין שפה זרה. קלטתי שאני נוטה לקחת יותר סיכונים כאן, בארצות הברית. לדוגמה, האופן שבו השקעתי את כספי הפנסיה שלנו. תיארתי לעצמי שאם הייתי עושה את זה בארץ, בעברית, הייתי יותר שמרן".

את האינטואיציה הזו גרר קיסר למעבדה, שם הוא ניסה לבדוק אם באמת שימוש בשפה זרה משפיע על התנהגותו של הדובר. הוא צלל לשורה של ניסויים, שהתוצאות שלהם (שפורסמו בשני מאמרים, אחד ב-2012 והשני ב-2014) הפתיעו גם אותו. בניגוד למה שהוא תיאר לעצמו בתחילה, התוצאות דווקא מראות שכשאנחנו מתנהלים בשפה זרה, ההכרעות שלנו באופן יחסי משוחררות ממטענים רגשיים, ולכן פחות חרדתיות ויותר שקולות.

התחנה הראשונה של קיסר בבדיקה הייתה מחקרם של עמוס טברסקי וחתן פרס נובל דניאל כהנמן. טברסקי וכהנמן הצביעו על כך שאנשים לא בדיוק מקבלים החלטות בעזרת חישוב מדוקדק של רווח והפסד כמו שהכלכלנים היו רוצים להאמין. "התיאוריה הכלכלית מצפה שאנשים יהיו רציונליים; שהם ישקלו את כל האופציות ואת הסיכוי שלהן להתממש, ואז יקבלו החלטה שתואמת לכל מיני חוקים נורמטיביים. טברסקי וכהנמן מראים שאנשים סוטים מזה באופן שיטתי, בגלל האופן שבו המוח שלנו עובד, בגלל הקוגניציה שלנו".

מה שמעוות את הראייה שלנו, הם קבעו, זו החרדה מהפסד. הפסד הוא לא סתם הצד השלילי בטבלת פלוסים ומינוסים, אלא גורר אחריו אמוציות שמעצימות את הנוכחות שלו מעבר לגודלו האמיתי. "ולתגובות הרגשיות שלנו יש השפעה מאוד גדולה על קבלת החלטות. הן גורמות לנו לקבל החלטות שהן לא תמיד לפי האינטרס שלנו".

הוכחה לכך נמצאה בניסוי הבא: "התבססנו על ניסוי ידוע, שבו נתנו לאנשים עשרים שטרות בודדים של דולר. אמרו להם שהם הולכים לשחק משחק, על אמת; משחק שבו הם מקבלים עשרים החלטות? בכל פעם לוקחים דולר אחד וצריכים להחליט אם הם שמים אותו בכיס ולוקחים אותו הביתה, או שהם מהמרים. מטילים מטבע ואם יוצא עץ, הם מאבדים את הדולר, ואם יוצא פלי, הם מקבלים 2 דולרים וחצי. מה את היית עושה?".

קראתי את המאמר שלך, אז אני יודעת מה מתבקש לעשות. אבל אני רוצה להאמין שבמקרה של 20 דולרים הייתי מהמרת על כל העשרים.

"זה מה שכלכלנים היו ממליצים לך לעשות. בעיקר כי 20 דולר לא יהרגו אותך אם תפסידי, אבל גם כי הסיכוי להפסיד כאן הוא ממש נמוך, והתוחלת היא לגמרי חיובית. יש סיכוי טוב שתצאי עם יותר מעשרים דולרים אם תהמרי על כולם. אבל אנשים לא עושים את זה. בניסוי המקורי אנשים מהמרים בערך על 50%. הם מגדרים את ההימור שלהם".

עד כאן אין הפתעות גדולות יותר מדי. אלא שתת-גלגול של הניסוי הזה חשף דבר מדהים. "גילו שלאנשים שיש להם בעיה באזורים במוח שעושים רגולציה של הרגשות, כמו האמיגדלה, אין אותה תגובה רגשית להפסד העתידי. הם לא כל-כך חוששים להפסיד את הדולר, והם באמת מהמרים על 70% ומשהו. זאת אומרת, זה מאפשר להם לקחת את הסיכון שכדאי להם לקחת".

אם בעיה מוחית מביאה אנשים לקחת סיכונים מחושבים, הרהר קיסר, אולי גם לשפה זרה יהיה אפקט דומה. "אולי הריחוק הרגשי, שאנחנו מניחים שקיים בשפה זרה, יאפשר לנו לקחת את ההימורים הטובים האלה. וזה בדיוק מה שגילינו".

קיסר ותלמידה שלו לקחו סטודנטים אמריקאים, שאנגלית היא שפת אמם, אבל הם לומדים ספרדית בקולג'. הם חילקו אותם באופן רנדומלי לשתי קבוצות. קבוצה אחת ערכה את הניסוי באנגלית והשנייה בספרדית. "ובאמת גילינו שכשאנשים עושים את המטלה בשפת אמם הם הרבה יותר חוששים להמר, ובשפה זרה הם מהמרים על יותר".

באיזה פער?

"המהמרים בשפת אם הימרו על קצת יותר מ-50%, והמהמרים בשפה זרה הימרו על קצת יותר מ-70%. כמעט עשרים נקודות הפרש. זה הרבה. מיד המשכנו למחקרים נוספים בכיוון, בניסיון להבין אם שפה זרה משחררת אותנו לקחת סיכונים שגם יכולים להזיק לנו או שמדובר רק בסיכונים טובים, כמו בניסוי הראשון".

ויש לך תשובה?

"אנחנו באמצע המחקר הזה. זה עדיין לא פורסם".

מה מסתמן?

"עשינו ניסוי שבו הנבדק יכול לקחת סיכון, מבלי לדעת אם זה סיכון טוב או לא. אין לו מושג אם זה 2% סיכון או 99%. בניסוי הזה אנשים לרוב לוקחים פחות סיכון. אבל אנחנו לא מצאנו שום הבדל בין אם הם עושים את זה בשפה זרה או בשפת אם. זאת אומרת, סתם סיכון כשלעצמו זה לא משהו שאנשים לוקחים יותר בשפה זרה. הסיכונים שאנשים לוקחים בשפה זרה הם סיכונים אסטרטגיים. סיכונים חכמים".

איך אתה מסביר את זה?

"כשאתה לא נוהג מתוך חשש מהפסד, זה מאפשר לך להשתמש יותר במערכת האנליטית שלך, ואז אתה יכול לשאול דברים לגופו של עניין".

האם תעצרו את הרכבת?

התחנה הבאה של קיסר הייתה הזירה המוסרית. רווח והפסד זה נחמד, אבל האם גם הכרעות מוסריות מושפעות מהשפה שבה הן מוצגות? "האמת היא, שאת הניסוי הזה עשיתי עוד לפני הניסוי על הרווח וההפסד, אבל לא פרסמתי את תוצאותיו בהתחלה, כי לא האמנתי שזה יכול להיות נכון".

מה כל-כך זעזע אותו? כדי להבין זאת, צריך מעט רקע. "יש מחקר ענף על דילמות אתיות, שבו התגלה שיש לנו אינטואיציות מאוד שונות על מה ראוי לעשות ומה לא ראוי לעשות. אינטואיציות שהן לא קונסיסטנטיות אחת עם האחרת. השאלה הכללית ששואלים היא אם זה מותר או נכון או מוסרי להקריב נפש אחת בשביל רבים. זאת אומרת, אם מותר להרוג אחד בשביל להציל רבים".

הניסוי הקלאסי, שבו גם קיסר השתמש כדי לבדוק זאת, הומצא על-ידי הפילוסופית פיליפה פוט. "קוראים לזה בעיית הגשר להולכי הרגל. הבעיה היא כזו: תארי לעצמך שאת עומדת על גשר להולכי רגל שעובר מעל פסי רכבת, ואת רואה שיש קרון שנוסע לכיוונך, והוא יצא מכלל שליטה ואי-אפשר לעצור אותו. הקרון עומד לפגוע בחמישה אנשים שקשורים לפסים בדיוק אחרי הגשר. אין דרך לעצור אותו ולהציל את החמישה. יש רק אופציה אחת. יש לידך איש מאוד גדול, עוג, שאם תזרקי אותו מהגשר הרכבת תיבלם".

במאמר שפרסמתם אתם כותבים איש שמן. למה הוא חייב להיות שמן?

"כדי שיוכל לעצור את הקרון. מה שקריטי פה זה לפסול את האפשרות שאת תקפצי בעצמך כדי לעצור את הרכבת. השאלה היא אם תקריבי את האיש השמן, תשליכי אותו מהגשר, וכך תצילי חיים של חמישה אנשים".

אתיקן היה אומר שזה הדבר הנכון לעשות?

"זה תלוי איזה אתיקן. אם אתה אתיקן תועלתני, אתה תגיד שכן. אם אתה יותר קאנטייאני, אתה תגיד שאסור, כי זה מנוגד למניעת רצח, ואסור להרוג".

זו דילמה אחת. מה שהופך את הניסוי למרתק הוא ההשוואה שלה לדילמה השנייה. גם בה יש קרון שיצא משליטה שעומד לדרוס חמישה אנשים. "אבל הפעם יש התפצלות במסילה שלפני הקרון, ואת יכולה ללחוץ על כפתור שיסיט את הקרון למסילה צדדית שבה אותו עוג מסכן קשור למסילה. זה יהרוג אותו, אבל יציל את החמישה".

אם נרתעתם מהשלכת האיש מהגשר בניסוי הראשון, אבל נדמה לכם שהייתם לוחצים על הכפתור בניסוי השני, אתם כנראה מצוידים באינטואיציות מוסריות מקובלות. דומות לנטייה של שאר בני האדם. "בדרך כלל, אולי 10% עד 15% מהאנשים אומרים שידחפו את האיש מהגשר. הרוב המוחלט אומר שהוא לא ידחף. בניגוד לזה, הרוב המוחלט של האנשים אומר שהוא כן יזיז את הקרון למסילה השנייה - 80%, אולי אפילו קצת יותר. זאת אומרת שזה הבדל עצום באינטואיציה האתית שלנו אף שפורמלית זה אותו דבר: פעולה שלך גורמת לקרון להרוג את האיש הזה, שלא היה נהרג אילו לא היית עושה כלום. בשני המקרים".

אז למה הנטייה האוטומטית שלנו היא להרגיש יותר נוח עם הלחיצה על הכפתור?

"ג'וש גרין מהרווארד מראה שהרבה מזה היא תגובה רגשית שיש לנו לרעיון של דחיפת אדם למותו. כשמדמיינים את זה, כבר יש תגובה רגשית חזקה".

השלב הבא היה להכניס למשחק את השפה הזרה: "אם יש לנו תגובה רגשית כל-כך מובהקת כלפי דחיפת האיש מהגשר, אז אולי כשנשתמש בשפה זרה נהיה הרבה יותר תועלתנים, כי תהיה לנו תגובה רגשית קצת יותר חלשה".

הפעם הניסוי התפרס מארצות הברית דרך ספרד וצרפת ועד דרום קוריאה. הנבדקים חולקו באופן רנדומלי. "ונתנו להם לקרוא את הדילמה בכל מיני שפות, שפות זרות ושפות אם, ובדקנו אם יהיו מוכנים לדחוף את האיש מהגשר. ראינו שהם הרבה יותר מוכנים לדחוף אותו בשפה זרה. מ-15% שאמרו שידחפו את האיש מהגשר בשפת אם, זה עלה לכמעט 45% בשפה זרה - שזה עצום".

מה שמעצים את התוצאה הוא העובדה שכשהציגו בפני אנשים את הדילמה המרוככת של הסטת הקרון בלחיצת כפתור, זו שאינה מלווה בתגובה רגשית חזקה, לא נמצא הבדל בין מי שענה על כך בשפה זרה ומי שענה בשפת אם, "כי זו החלטה פחות טעונה רגשית, ויותר שקולה. פה יש יותר אנשים, פה יש פחות".

מה אתה מסיק מזה?

"שאנחנו קצת פחות מחוברים רגשית כשאנחנו משתמשים בשפה זרה וכתוצאה מזה ההחלטות שלנו, מוסריות או כספיות, הן שקולות יותר".

היחס בין שפה למחשבה

קיסר ושותפו הספרדי למחקר, פרופ' אלברט קוסטה מאוניברסיטת פומפיאו פאברה בברצלונה, השקיעו לא מעט אנרגיה במאמץ לבודד את מרכיב השפה הזרה בניסוי. על הפרק היו כל מיני השערות לגורמים נוספים שהיו יכולים להשפיע על הנבדקים. אולי הם לא הבינו את השאלה היטב. אולי הם מנסים להוכיח שהם חשים שייכות לתרבות של השפה החדשה להם, ולכן מאמצים דפוסי תשובה קהילתיים. אולי פשוט המוח שלהם מזיע כל-כך כדי לתרגם את הדילמה, ולכן הוא מגיב אחרת. כדי לשלול את האפשרויות האלה בדקו קוסטה וקיסר את עצמם חזור ובדוק. הצליבו שפות. ערכו מבדקי הבנה. פסלו השערות. כך, עד שבודדו את מרכיב השפה הזרה.

למה שהשפה בכלל תשפיע? אנחנו יכולים לשמוע את השאלה בשפה זרה, אבל בסוף השקלול של המידע נעשה בראש שלנו במונחים מופשטים או בשפת אם. לא?

"נכון. נתתי הרצאה באוניברסיטת תל אביב, ואחת הבלשניות שהייתה שם ניגשה אליי ואמרה שהיא המומה מהתוצאות, כי זה לגמרי לא עובד עם הדרך שבה אנחנו חושבים על היחס בין שפה למחשבה".

במאמר אתם מעלים השערה ופוסלים אותה, שאולי מה שמשפיע על הניסוי הוא העומס בהתמודדות עם שפה זרה. מה זה העומס הזה?

"כשאת משתמשת בשפה זרה, זה יותר קשה לעשות דברים. זה יוצר עומס. ויש לנו יכולת קוגניטיבית מוגבלת. אם משהו לוקח לך נתח מהאנרגיה הקוגניטיבית, זה משאיר לך פחות למטלות אחרות. יש לך פחות משאבים לקבל החלטות שקולות. השאלה שלנו הייתה אם זה עצמו מסביר את התוצאות שלנו. אבל זה לא. כי עומס מנבא בדיוק להפך. כשלוקחים לאנשים משאבים, הם יותר חרדים מהפסד. לזה יש ראיות במחקרים אחרים. ההסבר האלטרנטיבי הזה לא תופס. מה שכן יכול להיות זה שאת יותר אטית בשפה זרה, וזה יכול לעזור לך להתחבר למערכת האנליטית שהיא יותר אטית. אין סיבה לחשוב שרק אחד ההסברים נכון. אנחנו עוד לא יכולים להגיד מה התרומה היחסית של כל אחד מהם".

במחקר הראשון, שבדק נטילת סיכונים בשאלות רווח והפסד, אמרת שזה עובד במקרה של סיכונים מחושבים. זו בשורה מעודדת למי שחוששים לנהל משא ומתן בשפה זרה, לא כך?

"יש לזה יתרונות מסוימים, אבל זה לא אומר שאין בזה גם חסרונות. ניהול משא ומתן הוא דבר מסובך. אם כשמישהו מדבר אנגלית הוא נכנס לחרדה מטעויות, זה יכול לנטרל את היתרונות שזה נותן לו. אז צריך לשקול את העניין לגופו. עד כמה את שולטת באנגלית. עד כמה את מרגישה נוח בשפה. אבל אם את צריכה לקבל החלטות, בינך לבין עצמך, כשכל המידע והמיינד-סט שלך באנגלית, יש סיכוי מסוים שתהיי יותר פתוחה ללקיחת סיכונים טובים".

הכרעה מנוטרלת רגשות היא בהכרח עדיפה? או שמחסומים רגשיים יכולים להיות מיטיבים?

"זו שאלה מצוינת. יש לנו תגובות רגשיות לכל מיני מצבים מאיימים מסיבה טובה. זו התפתחות אבולוציונית הגיונית. זה עוזר לנו לשרוד. מובן שהמערכת הרגשית שלנו נותנת לנו מידע על מה צריך לעשות. אני לא אומר שהחלטות נטולות רקע רגשי הן טובות יותר. בכלל לא. אבל יש מקרים שבהם התגובה הרגשית מכניסה הטיה, שמורידה את איכות ההחלטה. אבל זה לא דבר כללי.

"למשל, היכולת שלנו להגיב רגשית לדברים רעים שקורים לנו היא מאוד חשובה ביכולת שלנו ללמוד בעתיד להימנע מהם. ובלי היכולת הזו אנו נחזור על הטעויות שוב ושוב. עשינו ניסוי שטרם פורסם, שמראה שזה הצד השלילי של שימוש בשפה זרה. בניסוי הזה, המטלה שנתנו לנבדקים לעשות בשפה זרה הצריכה למידה מניסיון. מתברר שאנשים לומדים מניסיון פחות טוב בשפה זרה מאשר בשפת אמם, בגלל שהפידבק הרגשי הוא מעומעם בשפה זרה, ואז יש פחות יכולת ללמוד מהניסיון".

אז בסוף היתרונות והחסרונות מתקזזים.

"בשלב שבו נוכל לייעץ לאנשים, התשובה ודאי תהיה: זה תלוי. השאלה היא במה זה תלוי. וכשנדע במה זה תלוי, אז אולי נוכל להשתמש בזה בצורה מועילה. להשתמש בשפה זרה כשזה יכול לעזור, ולהימנע כשזה גורע. צריך להדגיש שהניסויים נעשים בתנאי מעבדה, כך שלנסות ליישם את המסקנות שלנו מיד, זה לרתום את העגלה מוקדם מדי. עם זאת, אני כן יכול לומר שיש מידה מסוימת של יכולת ניבוי, שאדם שעברית, למשל, היא שפת אמו, אם הוא ישתמש באנגלית, יש סיכוי מסוים שהוא יהיה קצת פחות חרד מהפסד, קצת יותר פתוח ללקיחת סיכונים טובים, קצת יותר תועלתני".

קצרים בתקשורת

קיסר, 56, גדל בירושלים, ומיד אחרי הצבא פנה ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. ב-1985 נסע לעשות דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון. נושא הדוקטורט: איך אנחנו מבינים מטפורות. באוניברסיטה הוא פגש את אשתו, לינדה גינזל, חוקרת פסיכולוגיה חברתית. יחד הם עברו לסטנפורד, וכעבור שנתיים לאוניברסיטת שיקגו, עיר מגוריהם מאז 1991.

אני שואלת אותו אם תוצאות המחקרים שלו משפיעות על ההתנהלות שלו בחיי היומיום, והוא משיב בווידוי חצי משועשע: "זה יעיל מאוד כדי להגן על עצמי מול אשתי. אני תמיד יכול להגיד לה שזו תופעה כללית. זה שלא הבנתי אותך, או זה שההשקעות שלי היו יותר מדי מסוכנות, זה לא אני, זו השפה האנגלית".

העמימות הזו הייתה מטרה נוספת למחקריו של קיסר. שיעור חובה למי שמבקש להבין היכן נולדים קצרים בתקשורת. "עשינו ניסוי פשוט", הוא מספר. "אמרנו לאנשים להגיד משפטים עמומים כמו: 'האיש רודף אחר האישה על האופניים'. זה משפט עמום תחבירית. לא ברור מי על האופניים, האיש או האישה. אמרנו לאנשים: הנה משפט עם שתי משמעויות. תגיד את זה ככה שהנבדק השני יבין שהאיש על האופניים. הנבדק השני ישב וניסה להבין למה הדובר מתכוון. ואז אמרנו לדובר להעריך אם הובן נכון או לא - ויכולנו לבדוק אם הוא צדק או לו. את צריכה לנסות את זה".

הנה: האיש על האופניים רדף אחרי האישה.

"אבל את שינית את סדר המילים במשפט. הם היו צריכים לקרוא את המשפט מהדף ורק בעזרת הטון להעביר את המשמעות הרצויה".

אה, זה קשה.

"נכון, ולכן היה אפשר לחשוב שאנשים יגידו שבחצי מהמקרים הבינו אותם ובחצי מהמקרים לא הבינו אותם. משהו כזה. אבל גילינו שאנשים הרבה יותר מדי בטוחים שהובנו נכון".

קיסר מדווח שבעוד המקשיבים הבינו נכון את הדוברים ב-60% מהמקרים, הדוברים היו משוכנעים שהם הובנו ב-75% מהמקרים. במבט ראשון זה נראה כמו פער לא מאוד דרמטי של 15%, אבל קיסר מציע דרך נוספת להתבונן על הנתונים. "אם את לוקחת את כל המקרים שבהם הדובר חשב שהבינו אותו, מתברר שבחצי מהם הוא לא היה מובן. תחשבי על המשמעות - במחצית מהזמן שאנחנו מדברים, אנחנו לא באמת מובנים".

רק לפני רגע הייתי בטוחה שאפשר לשנות את סדר המילים במשפט. אז ברור שיש פה קצרים בתקשורת.

"בדיוק. כשמתחילים לחשוב על זה רואים דוגמאות של חוסר הבנה בכל מקום. במקרים רבים אנחנו לא מודעים לזה. את שאלת אותי שאלה, אז הבהרנו את הפער בהבנה, אבל ברוב המקרים אנחנו לא שמים לב שלא הובנו".

השלב הבא יהיה הסבה לייעוץ נישואים.

"זה באמת היה הניסוי שאחרי זה: השווינו מה קורה כשאתה מתקשר עם מישהו זר, ומה קורה כשאתה מעביר את המידע לבן או לבת זוג או לחבר הכי טוב".

פערי אי-ההבנה קטנים יותר?

"מה שמצאנו זה שהיכולת להעביר מידע לשומע מוכר וקרוב היא אותו דבר. אתה לא יותר טוב בהעברת מידע לבן או לבת הזוג. היכולת של השומע להבין אותך לא תלויה בזה שיש היכרות קרובה. מה שכן, הדובר היה הרבה יותר בטוח שהוא הובן כשמדובר בבן או בבת זוג".

זה חמור מאוד.

"זו בדיוק הבעיה של אשתי", הוא כבר צוחק בקול. "היא תמיד חושבת שהיא מובנת על-ידי, והיא מצפה ממני שאבין הכול. לכן עשיתי את הניסוי, כדי להראות לה שזה לא רק אני".

קיסר נזכר בדוגמה מתחילת הנישואים שלהם: "נסענו לארץ לפני ליל הסדר ונכנסנו לסטימצקי. היה שם שולחן של הגדות. היא אמרה לי: 'אז הסדר יהיה כולו בעברית'. חשבתי שנייה ואמרתי: 'כן, זה יהיה בעברית וקצת ארמית'. יצאנו מהחנות ואז היא לא דיברה איתי יומיים. למה? מתברר שמה שהיא התכוונה זה, 'בוא נקנה הגדה באנגלית'. ואני, הסתום, אפילו לא עלה על דעתי שזו אופציה. מנקודת מבטה היא אמרה לי, לא רמזה לי, בוא נקנה הגדה באנגלית. וכשאני אמרתי, 'הסדר יהיה בעברית', אמרתי לה, 'לא רוצה. לא אכפת לי'".

קלאסי.

"זה בדיוק הניסוי שעשינו. אתה אומר משהו ובטוח שהשני יבין. כי איך אפשר לא להבין את הכוונה כשהיא כל-כך שקופה. למה אנחנו חושבים שזה כל-כך ברור? כי אנחנו לרוב יודעים למה אנחנו מתכוונים. אבל כמעט תמיד אנחנו משתמשים בביטויים עמומים. העמימות היא גורפת. זו הטיה קוגניטיבית כללית. לכל התנהגות יכולה להיות יותר ממשמעות אחת, זה נכון גם בדיבור. הדרך שבה אנחנו מבינים התנהגויות כאלה היא מאוד צרה. ברגע שפירשנו את ההתנהגות, קשה לנו לראות שהיא יכולה לבטא משמעות אחרת".* e