הכול בראש

הריגוש שבספורט, התסכול שבו, הלחצים, הדרישות, התובענות - פסיכולוגיית ספורט עוזרת להתמודד עם כל אלה ולדלג מעל המשוכות הפנימיות. שלושה פסיכולוגים מומחים בתחום נותנים גם טיפים מעשיים

באתר של ד"ר אוהד נחום, פסיכולוג קליני המתמחה בפסיכולוגיית ספורט ומרצה באוניברסיטת אריאל, מופיע סיפור על רוג'ר בניסטר, אצן שעשה היסטוריה כשרץ בשנת 1954 מייל אחד בפחות מארבע דקות. עד אז היו משוכנעים רוב הפיזיולוגים שהמשימה בלתי אנושית בעליל, ויצרו מחסום פסיכולוגי מהמפורסמים ביותר באתלטיקה, שזכה לכינוי the four minutes mile - הריצה הבלתי אפשרית. בניסטר ידע עד אז המון אכזבות, אבל הן גרמו לו להמשיך לרדוף אחר היעד, שהשיא שלו נקבע כמעט עשור קודם לכן ועמד על 4:01.4.

בשישה במאי באותה שנה יצא בניסטר לריצה ההיסטורית מתוך אמונה שהוא יכול, ועשה את הבלתי ייאמן. ההישג המדהים שלו החזיק חודש וחצי בלבד, ומאז נשבר שוב ושוב. וזה לא הכול. מתברר שרצים רבים, גם אם לא שברו את השיא, הצליחו לרדת באותה שנה מרף ארבע הדקות, כי המחסום הפסיכולוגי שמנע את פריצת הדרך קרס, והסכר נפרץ. רק האמונה הקטנה של הספורטאים בעצמם והפחד להיכשל תקעו אותם ב-4:01.4.

ד"ר נחום, שעובד עם ספורטאים ומאמנים אבל גם עם ילדים ועם הורים - ולא רק בתחום הספורט, טוען שפסיכולוגיית ספורט אינה שונה מהפסיכולוגיה באשר היא, כי מושא הטיפול, דהיינו בני האדם, זהה בכל המישורים. לכולם אותם מוטיבציה, דחפים, רצונות וחלומות (לפי מינון ופרופיל אישי כמובן), והתמודדות עם דרישות ועם לחצים בספורט אינה שונה מהתמודדות עם דרישות ועם לחצים בעבודה, למשל, בלימודים או בבית.

לאחרונה יש התפתחות גדולה מאוד של התחום, שכולל שלושה תת-תחומים: פסיכולוגיית ספורט קלינית - שמסייעת בהתמודדות עם עולם הלחצים, פסיכולוגיה של הפעילות הגופנית - שנוגעת לרווחה נפשית ולהגברת האושר כתוצאה מפעילות ספורטיבית, ופסיכולוגיה ביצועית - שעוסקת בהתמודדות של הספורטאי עם סביבה דורשנית.

לפסיכולוגיית הספורט אפשר להגיע מתחומים מגוונים ועם רקע תיאורטי שונה, לכן נוצקו לתוכה עם השנים גישות רבות. פסיכולוגים קליניים וארגוניים מגיעים לנישה, אבל גם אנשי חינוך, ייעוץ ואפילו עבודה סוציאלית. הידע, שנשאב מכל התחומים, מיושם בשטח על מגוון מקרים. גם שאלת מיצוי הפוטנציאל עולה לדיון, ויותר מכול זוהי תחושת המסוגלות - מונח המבטא עד כמה אדם חש שהוא יכול להתמודד עם אתגרים ומאמין שהוא מסוגל לבצע מטלה נתונה. התחושה הזו היא מרכיב אחד בתאוריית ההגדרה העצמית, שמסבירה את המוטיבציה האנושית ואת ההתנהגויות, ולדברי ד"ר נחום היא גם זו שגורמת לאנשים בגיל 40 להתחיל לעסוק בספורט. ספורטאים "מאוחרים" שכאלה מרגישים פתאום שהם יכולים להשיג משהו שלא האמינו שיצליחו להשיג קודם, וההרגשה המספקת הזו נותנת להם משמעות.

כדי להגיע לתחושת מסוגלות, הם מציבים לעצמם אתגרים ברמת קושי עולה, ומציבים לעצמם אתגר לעשות דבר שלא האמינו בעבר שיוכלו לעשותו. "זו תחושה ממכרת כמעט", מסביר ד"ר נחום, והאמירה הזו מחזירה אותי לכל אותם ראיונות שערכתי עם ספורטאים שעסוקים כל הזמן בחיפוש אחר אתגר פיזי קשה יותר, ובוחנים את היכולות ואת הגבולות שלהם כדי לספק את אותה תחושה - ולא יכולים להפסיק.

המטרה העיקרית בפסיכולוגיה של ספורט היא להקנות לספורטאי כלים שבעזרתם יוכל להפיק מעצמו את המיטב, ולד"ר נחום יש כמה טיפים חשובים. ספורטאי צריך להכיר את עצמו היטב ולהיות מודע למצבו וליכולותיו, הוא אומר. על סמך זאת, סביר להניח שגם יתפקד טוב יותר. על בסיס ההיכרות הזו אפשר לשלב טכניקות של התמודדות שיסייעו עם האתגרים השונים. חשוב להקפיד על מטרות ריאליות, כי "תיאבון יתר" עלול לפגוע בתחושת ההנאה, ובהמשך גם בתחושת המסוגלות. גם למינון יש משמעות, ויותר ספורט אין משמעותו יותר בריאות גופנית או נפשית. עודף פעילות עלול להזיק לגוף, ומבחינה רגשית אף להגביר לחצים ודרישות מבלי לספק רווחים נפשיים.

גם מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ותיקה ומנכ"לית "לעוף, פסיכולוגיית ספורט מתקדמת", סבורה שבספורט, כמו בחיים, צריך לראות תהליכים, ללמוד ולהתגבר. לספורטאי יש ארבעה מרכיבים להתמודד עמם: טכני, טקטי, פיזי ופסיכולוגי (ולא מנטלי, כי לא מדובר בתהליכי חשיבה אלא במצב רגשי). בניגוד לספורטאי מקצוען שהתחרות היא המהות והזהות שלו, החובב פחות מאוים ברמת הזהות, כי יש לו גם חיים אחרים, אבל במנעד סוגי הספורט הרחב הקיים (מהליכה עד איירון מן) רמת החוסן הנפשי הנדרשת - משתנה.

פסיכולוגיית הספורט באה לפתח את החוסן הנפשי הזה, אומרת יערון, ולצד תהליכי מוטיבציה, עמידה בעומסים ועוד, ההמלצות שלה הן להיות מחובר למניע, ליהנות מהדרך ומהרווחים, ולא להרגיש קורבן שמוותר על האושר. גם הסביבה, מנקודת הראות שלה, צריכה להיות שותפה ומגויסת כדי ליצור אווירה בריאה ושמחה, ולא פחות חשוב זה לראות איך גדלים כל הזמן באמצעות הספורט, שמהווה כלי למידה חשוב גם לטווח ארוך.

יערון טוענת שעל חוסן נפשי קשה לדבר וצריך לחוות; ואורי מחלב, פסיכולוג חינוכי שעוסק גם בספורט, אינו יכול שלא להסכים. מחלב, שעסק בטניס מגיל 8, גדל בעולם הספורט ולמד פסיכולוגיה כדי לטפל בספורטאים. בהכשרתו הטיפולית הוא עוסק גם בקואוצ'ינג, וטוען שבכל ענף ספורט יש לאימון המנטלי ייחודיות משלו. מחלב מציין שחייב להיות ריגוש כל הזמן, כי ספורטאי כובש יעדים כל הזמן.

ספורט בכלל, לדבריו, הוא תחום יחיד שנמצא בשליטה מלאה של האדם, וכשהוא משקיע - יש תוצאות. אף שמדובר בתחום סיזיפי, ספורטאים ממשיכים בו כי יש תגמול מיידי - well being נפשי-חברתי.

הטיפים של מחלב הם לא להגזים, ולעשות הכול בהדרגה. חשוב להיזהר מאידיאליזציה כי מדובר בתהליך איטי ופנימי, וכדאי להיות צנוע ולא לשכוח לשמור על בריאות תקינה עם מעקב מבוקר. הוא מסכם ואומר שצריך להתמודד עם כל יום מחדש, וגם אם לא קל להתחיל - זה משתחרר אחרי הקו הראשון. וזה הרי כלל נכון לחיים בכלל.