רפואת הספוילרים: כבר היום אפשר לחזות כמעט כל מחלה קשה

הגנטיקה מתקדמת בצעדי ענק למציאות שבה אפשר לחזות כמעט כל בעיה רפואית. אבל הידיעה על גן הרסני או מחלה תורשתית יכולה גם להרוס חיים, וישנם כאלה שמעדיפים לא לקרוס תחת עודף המידע. הרופאים נותרו עם הדילמה: מתי חייבים לספר ומתי אפשר לחסוך מהחולים את הבשורה המרה. ניתוח G: כך נראית רפואת הספוילרים >

גנטיקה / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
גנטיקה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

לעיירה קטנה בהולנד מגיע נער מסתורי. הוא מאתר את התיקים האישיים של התושבים ורושם ליד שמותיהם תאריך מדויק - הזמן שבו ימותו. אפשר רק לדמיין את ההשלכות: האם הייתם רוצים לדעת מתי בדיוק תסיימו את חייכם? האם הידיעה הזו תשתק אתכם או תשרה עליכם שלווה? זהו כמובן תרחיש דמיוני (הלקוח מתוך ספרו של אופיר טושה גפלה, "ביום שהמוזיקה מתה", הוצאת כתר, 2010), אבל מהפכת המידע האדירה השוטפת את עולם הרפואה מזמנת דילמות מורכבות לא פחות בנוגע לחיזוי העתיד הרפואי של כל אחת ואחד מאיתנו.

קיראו עוד ב"גלובס"


הדילמות חורגות מהתחום האישי: האם מידע רפואי מלא הוא כוח או עול? מהו הערך שבקבלת מידע על-אודות מחלה שתתפרץ בגיל מאוחר ושאין לה תרופה? ואם יש לה טיפול, האם לאדם ניתנת הלגיטימציה להחליט אם הוא מעוניין במידע או שמופעל עליו מכבש לחצים? האם יש תועלת בהצצה לבעיות בריאות פוטנציאליות של ילדינו בעתיד?

בקרב המומחים אין מחלוקת: מול היכולת הטכנולוגית לחלוב מן הדנ"א שלנו כל מידע אפשרי, זכותו של האדם לא לדעת נדחקת לפינה - הגם שהמדע לא תמיד יודע כיצד לפענח אותו ומה משמעותו.

"אנחנו נמצאים רק בתחילתו של הניסיון לפצח קודי התנהגות סביב מידע, ולא גיבשנו מספיק את הזכות לא לדעת", אומר ד"ר גיל סיגל, מומחה למשפט, ראש המרכז למשפט רפואי ולביו-אתיקה בקריה האקדמית אונו ורופא בעצמו (מומחה לאף אוזן גרון). "זכותו של כל מטופל לומר לרופא 'עד כאן, אני לא רוצה שתציף אותי במידע' קיבלה את הביטוי באתיקה הרפואית בצורה חלשה מדי".

- ההנחה היא שכמה שיותר מידע, יותר טוב?

"נראה שהעתיד מתכוונן על מידע ועל עוד מידע, כולל מידע גולמי ומידע מעובד; זה נכון בכל התחומים, ובבריאות על אחת כמה וכמה. המידע כמטבע עובר לסוחר, ועולם הגנטיקה העצים זאת. אז האקסיומה האינטואיטיבית היא שכמה שיותר מידע זה יותר טוב, וספקי המידע במערכת הבריאות - רופאים, גנטיקאים, חברות - מתנהלים היום כך ונותנים למטופלים הרבה מאוד מידע. אבל היום אנחנו מזהים שדאטה יכולה להיות גם חרב פיפיות. יש בה מרכיבים שעלולים להיות מטרידים, ואז הפרדיגמה של 'תן לי כמה שיותר ואני הלקוח כבר אסתדר', מתבררת כרעועה".

כיום קיים פער גדול בין ההתפתחות הטכנולוגית המלהיבה, שבאה, לדוגמה, לידי ביטוי ביכולת לרצף גנום שלם ולא רק לבדוק גנים ספציפיים, לעומת היכולת המוגבלת עדיין לפרש את כל הממצאים, כך שמשמעותם לעתים כלל אינה ברורה. במילים אחרות, הבדיקות המתקדמות מייצרות מידע רב, לצד חוסר ודאות לא מבוטל.

"אדם יכול לקבל היום את כל הדאטה מהדנ"א שלו", מציין ד"ר סיגל. "מתקבלים רצפים רבים, המון נתונים, אבל היישומיות עבור הצרכן נמוכה מאוד או כלל לא קיימת. ומצד שני, ספקי המידע מציפים אותנו במידע שמתפתח כל הזמן ונוצר לחץ לקחת אותו".

- לחץ מצד מי?

"מצד אחד, חברות מסחריות המשווקות בדיקות גנטיות ישירות לצרכן, אפילו ללא התיווך החיוני של ייעוץ גנטי; ומצד שני מערכת הבריאות, שיש לה אינטרס משולש: ראשית, העצמתם של המטופלים - שיקבלו מידע מלא; שנית, הגנה על רופאים מפני תביעות משפטיות, שהרי כבר יש פסקי דין בישראל שבהם נשאל הרופא מדוע לא יידע את המטופל באפשרות לבצע בדיקות נוספות; ושלישית, פיתוח מחקר - לרפואה יש עניין שניצור עוד ועוד מידע חכם לעבוד איתו ולמצוא הקשרים רפואיים. בתווך עומד המטופל שאומר, רגע, איפה אני נמצא בתוך אשד המידע הזה?".

הנה דוגמה טרייה יחסית לשטף של מידע שאמור להתרגש על מטופלות בהיריון: בחודש מאי האחרון פרסם איגוד הגינקולוגים הארצי נייר עמדה, שלפיו מומלץ לכל אישה בהיריון לפנות לייעוץ גנטי. מה עמד מאחורי ההמלצה? באופן לא מפתיע, פסיקה של בית משפט בעניין רשלנות רפואית. "עד עכשיו הפנו נשים לייעוץ גנטי רק כשיש גורמי סיכון ברקע", מתייחס סיגל. "הבעיה בהפניה גורפת היא שמאבדים את היכולת לבור את המוץ מן הבר. המטופל כבר לא יודע מה באמת רלבנטי, ונשאר עם המון תבן".

האימה של מהפכת המידע

נחזור קצת אחורה, לחוק זכויות החולה שנחקק ב-1996. החוק מפרט כי לא יינתן טיפול רפואי אלא אם המטופל נתן לכך הסכמה מדעת - ולצורך כך "ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר". מהו פירוש 'סביר'? החוק מפרט: למשל, אבחנה, סיכונים וטיפולים חלופיים. בחוק אף מצוין כי מטפל רשאי להימנע ממסירת מידע רפואי למטופל, אם ועדת אתיקה (של בית חולים או קופת חולים) אישרה כי מהלך שכזה עלול לגרום לו נזק גופני או נפשי.

ומה לגבי אדם שמיוזמתו אינו מעוניין לקבל מידע מסוים? "בהצעת החוק היה סעיף שמאפשר את זכות המטופל לא לדעת, אבל בסופו של דבר הוא לא נכנס", נזכרת עו"ד עפרה גולן, ד"ר למשפט ולאתיקה רפואית ויו"ר ועדת האתיקה במכבי שירותי בריאות ובמספר בתי חולים. "בתקופה שבה נחקק חוק זכויות החולה, מה שהדאיג את החברה ואת המחוקק הייתה העובדה שלא מספרים מספיק למטופל. הגישה של הרופאים הייתה אז פטרנליסטית, והיא הכתיבה את התפיסה מה לספר ומה לא. המידע היה שמור בידי הרופאים, ההנחה הייתה שהחולה לא יבין אותו ושזה יכניס אותו לחרדות. החולה לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטות, ובמידה מסוימת הוא היה מעין אובייקט לטיפול".

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2000, נחקק חוק מידע גנטי, שם בא לידי ביטוי שינוי. "התפיסה האתית אמרה: האדם הוא אוטונומי, תנו לו להחליט", ממשיכה גולן. "חוק מידע גנטי נתן את הדעת על כך שהמטופל לא בהכרח רוצה לדעת הכול, וקבע כי 'תוצאות בדיקה גנטית יימסרו, בהתאם להוראת הנבדק, לנבדק או למי שהורה'. כלומר, החוק נתן פתח לנבדק שלא לקבל את המידע הנוגע אליו".

עשרים שנה חלפו מאז נחקק חוק זכויות החולה, "והיום אנחנו במקום אחר לגמרי", כך גולן. "כעת, מה שמטריד אותנו הוא עודף של מידע רפואי, והתופעה של מטופלים שלא רוצים לקבל מידע בהחלט נוכחת. אחת השאלות המרכזיות כיום היא אם יש לי חובה מוסרית לנבור בקרביי ובדנ"א שלי כדי לדעת דברים שאי-אפשר למנוע. בגנטיקה יש לאדם הזכות שלא להיבדק מלכתחילה. זאת זכות אגואיסטית במידה רבה, כי מדובר במידע גנטי שלעתים קרובות יש לו השפעה על כל המשפחה. השאלה אם זכות המטופל לא להיבדק, או לא לדעת, או לטמון את הראש בחול - זאת התלבטות אתית ולא רפואית".

כיום ברירת המחדל של הרופאים היא להעביר למטופל את כל המידע על-אודותיו: "רופאים לא יכולים להכיל ולאצור אצלם את כל המידע, והם מעבירים את הכדור לפציינטים", אומר ד"ר סיגל. "הבעיה הגדולה היא שמעמיסים על מטופלים הרבה מדי מידע. רובם מתרוצצים בין העבודה והבית, אולי עושים את הטיפול הרפואי 'על הדרך', חלקם חסרים ידע, הבנה, או כישורים קוגניטיביים, ולכן צריך לשמור עליהם. אבל 'לשמור עליהם' זה אומר שאנחנו, הרופאים, לכאורה יודעים יותר מהם. זה מוביל לטענה שאנחנו פטרנליסטים, ואת זה הציבור לא אוהב".

"זה נכון שברירת המחדל היא לספר, אבל תלוי איך מספרים", מתייחס אבינועם רכס, פרופ' לנוירולוגיה בהדסה ויו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית. "גילוי אמת ברפואה זה לא תמיד אירוע נקודתי, לפעמים צריך להיות תהליך שנמשך על-פני כמה פגישות, שבמהלכן מגלים לחולה את עוצמת המחלה ואת העתיד הצפוי לו. אלא שהיום, במקום שמטופל יקבל מידע באופן הדרגתי, הוא יוצא מהרופא, בודק באינטרנט, ואחרי שעה כבר יודע הכול על המחלה שלו. המהפכה הטכנולוגית שינתה את הכול. כלומר, הרופא כבר לא היחיד ששולט במידע, ונוצרה דחיפות לומר את האמת הקריטית באופן מיידי, כדי שהרופא לא יצטייר כמי ששיקר למטופל".

"הרשת היא מתווכת המידע הגדולה ביותר היום, ובנושא הזה אנחנו בבעיה קשה", מחדד ד"ר סיגל. "התגובה של אדם שמחפש הרבה מידע בגוגל היא 'סגירת מדפים' - הווה אומר, אני כבר לא רוצה, או לא יכול לדעת. הוא מוצף במידע, או שהוא לא מבין אותו, או שבתוך חמש דקות הוא מאבחן את עצמו כחולה סרטן. מהפכת המידע אוצרת בתוכה תגובות מסוימות של אימה, והתוצאה היא שלעתים המטופלים לא רוצים לשמוע את הרופא".

להשקיע שעה של שיחה

ד"ר סיגל מחלק את הזכות לא לדעת לשלוש רמות: הראשונה מתייחסת לדברים רלבנטיים וחמורים, כמו סיכון לסיבוך בניתוח שעל מטופל לעבור; השנייה כוללת מידע שמשמעותו על המטופל בעלת עוצמה פחותה יותר, כמו למשל סיכוי די גבוה לפתח אלצהיימר בגיל השלישי, והשלישית מכוונת למידע לא הכרחי, כמו האם אדם נושא את הגן המנבא סיכון גבוה לקבלת החלטות לא שקולות. ההחלטות שקיבלה השחקנית אנג'לינה ג'ולי שייכות לרמה הראשונה.

אמה נפטרה בגיל 56 לאחר שחלתה בסרטן השחלות, כך גם קרובות משפחה נוספות, וג'ולי רצתה לדעת. היא נבדקה, גילתה כי היא נושאת מוטציה גנטית (בגן BRCA1) המגבירה מאוד את הסיכון ללקות בסרטן השד או השחלות, וכרתה את שדיה ובהמשך גם את השחלות. "יש יותר מדרך אחת להתמודד עם בעיות רפואיות", אמרה אז לעיתונות. "הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד את כל האופציות ולבחור את זו שהכי מתאימה לך באופן אישי. אני יודעת שהילדים שלי לעולם לא יגידו, 'אימא שלנו מתה מסרטן השחלות'".

בפעולות שנקטה הציגה ג'ולי את היתרונות שבידיעה: בראש ובראשונה ביצוע פעולות מניעה, וכתוצאה מכך השגת שליטה רבה יותר על הבריאות, וכמובן ודאות. "התועלת המובהקת שבמציאת גורמי סיכון לסרטן וטיפול בהם יוצרת חובה מצד הרופאים להגיב", מבהיר ד"ר סיגל. "אם אני לא מיידע את המטופלת ומנדנד לה שאפשר להציל את החיים שלה, אני מועל בתפקידי להציל חיים. ואם אישה אומרת, 'לא אכפת לי שיהיה לי סרטן, זאת בחירה שלי', זאת בחירה לא סבירה על-פי מבחנים מקובלים שבהם חזקה היא שאנשים רוצים לחיות".

- מה תגיד לאישה שמסרבת להיבדק?

"התגובה הרפואית שלי תהיה לקחת אותה לשיחה ולשאול מה באמת מפריע לה. אני לא מכיר אישה שלא רוצה לחיות, אבל אני מכיר נשים שחרדות מאוד. נכון שתגובה אתית שמקדשת רק את הזכות לבחור, את האוטונומיה, תהיה, 'טוב, היא לא רוצה אז לא צריך', אבל אם רופאים ישקיעו בה שעה של שיחה כדי להבין מה מפחיד אותה ובזה יטפלו, הם יעשו את המעשה האתי הנכון וקרוב לוודאי שגם יצילו חיים".

האונקולוגית ד"ר רותי לאופר, מנהלת מרפאת שד במכבי שירותי בריאות בתל אביב ומשפטנית, חווה את הדילמה באופן יומיומי. "אני לא מטפלת במחלות, אני מטפלת באנשים, ויש נשים שלא רוצות לדעת אם הן נשאיות של המוטציות BRCA1 או BRCA2 שמגבירות את הסיכון לסרטן השד והשחלה", היא אומרת. "וכמו שאני מאמינה בזכות לדעת, שמתקיימת באופן חלקי כיוון שרופאים לא תמיד נותנים מספיק מידע למטופלים, כך אני מאמינה גם בזכות המטופלים לא לדעת, שנשכחת לפעמים".

- איך מתנהל הדיאלוג שלך מול מטופלות?

"אני מאמינה בחובתי המלאה לתת למטופלות מידע, אחרת קבלת ההחלטות שלהן אינה מושכלת. אני מסבירה את יתרונות הבדיקה, למה היא חשובה וכמה זה מפחית את הסיכוי שיהיה להן סרטן קטלני, אבל נשים לא תמיד רוצות להיבדק. אם אישה אומרת לי במפורש שהיא לא רוצה לדעת, אני חייבת למלא את רצונה. אגב, זה דינמי; אחרי כמה חודשים ולפעמים שנים, מטופלת עשויה לשנות את החלטתה".

- מאיזו סיבה נשים לא רוצות להיבדק?

"יש מטופלות שאומרות לי, 'אין לי ילדים, אני לא רוצה לדעת, מה שיהיה יהיה. ממילא לא אלך לכרות עכשיו שחלות ושדיים'. נשים אחרות אומרות שיש להן ילדים קטנים לגדל והן לא מסוגלות לספר להם אם יימצאו נשאיות. פה אני מנהלת דיון מאוד ארוך; אני לא רואה סיבה ליידע ילדה בת 10 או בת 16 שהאם נשאית. בגיל הזה סרטן השד והשחלה נדירים ביותר, ולחיות עם חרב על הצוואר זה אכזרי מדי והורס את החיים".

ד"ר לאופר מעלה את החסרונות שבידיעה מראש על מחלה שאולי תתפרץ. ויש עוד חסרונות: קבלת בשורה קשה שלא ניתנת לשינוי במקרה של מחלות חשוכות מרפא; תחושות של צער, אשמה וחרדה; קושי להתמודד עם המצב, פגיעה בשידוך ותגובה קשה של הסביבה. "הייתה לי מטופלת שעשתה את הבדיקה הגנטית לסרטן השד לפני חתונתה, ונמצאה נשאית", מספרת ד"ר לאופר. "היא הייתה ישרה וסיפרה מיד לבן זוגה. הוא נעלם עוד לפני החתונה".

גם על התקדמות המחלה חולים לא תמיד רוצים לדעת. "יש מטופלים שמעדיפים לחסוך מעצמם התמודדות עם מידע שלא תורם להם ולכוחות שלהם", כך ד"ר לאופר. "יש למשל חולות סרטן שלא ממש רוצות לדעת כמה רע מצבן. הן אפילו לא שואלות איך תוצאות הבדיקות שלהן. כשמישהו לא שואל אותי עד כמה המצב רע, אני לא דוחפת את המידע בכוח. יש מטופלות שעושות תוכניות לנסוע לחו"ל ובכוונה לא שואלות את הרופאים אם הן ישרדו עד אז. אולי אני צריכה להגיד להן מפורשות, כדי שייפרדו מהמשפחה ויכתבו צוואה, אבל באופן מודע הן אומרות לי שהן לא רוצות לדעת".

הבקשה לא לדעת לא תמיד מגיעה על רקע מחלה נדירה או קשה. ד"ר סיגל מספר שחלק מהאנשים שמעשנים, למשל, לא רוצים לשמוע על התוצאות האפשרויות של ההרגל. "כרופא אף אוזן גרון אני עושה איתם הרבה שיחות, אבל חלקם אומרים לי, 'דוקטור, באתי אליך בגלל דלקת אוזניים, אל תדבר איתי על עישון. אתה מטריד אותי'. במילים אלה ממש".

לחשוב גם על הדורות הבאים

סרגיי ברין, ממייסדי גוגל, מקפיד לשתות קפה ולהתעמל. יש השערות שביכולתם של הרגלים אלה לצמצם את הסיכוי לחלות במחלת הפרקינסון, וברין נמצא נשא של מוטציה המגדילה את הסיכון לחלות בה. אמו יבגניה סובלת מהמחלה, והוא עצמו ביצע את הבדיקה דרך 23-אנד-מי, חברת הביוטכנולוגיה מקליפורניה שמעניקה שירותי גנומיקה מותאמים אישית, שייסדה גרושתו, אן ווג'יסקי. ברין פרסם את הדברים לציבור, ולא חשש, מן הסתם, מבעיות תעסוקה או של ביטוח רפואי שעלולות לצוץ כשמידע מעין זה הופך לפומבי.

"אני מעדיפה שסרגיי יהיה פרואקטיבי", אמרה ווג'יסקי כשניתנה האבחנה. "אני מעדיפה לא להיות מופתעת מהאבחנה בגיל 50 ואז להגיד, 'לעזאזל, חבל שלא פעלנו אחרת... כולם ימותו ממשהו וכולם יחלו מתישהו, אבל אני מאמינה שהבחירות שאנחנו עושים בחיים יכולות לעזור לנו להיות הכי בריאים שאפשר".

באיזה גיל כדאי להתחיל לאגור מידע על מחלות שאנחנו נמצאים בסיכון מוגבר ללקות בהן? ואיך נשמע לכם גיל 5? כתבת המגזין פאסט קומפני, אליזבת מרפי, ערכה בדיקה גנטית לבתה כשהייתה בגיל זה, גם היא מבית היוצר של חברת 23-אנד-מי. במאמר, שפורסם בעבר גם ב-G, סיפרה מרפי כיצד רכשה ערכה של החברה ב-99 דולרים לצורך בדיקת בתה, שאומצה באתיופיה.

התוצאה: הבת נמצאה נשאית של וריאנט גנטי שמהווה גורם סיכון לאלצהיימר. ליתר דיוק, 23-אנד-מי מסרו לה כי יש לבתה סיכוי של 55% לחלות במחלה בין גיל 65 ל-79. לאחר ההלם הראשוני שעליו דיווחה הכתבת, קרו שני דברים: ה-FDA, מינהל התרופות והמזון האמריקאי, הורה לחברה להפסיק חלק מפעילותה בטענה שלא הוכיחה את יעילות בדיקותיה, ומחשש להשלכות של תוצאות לא מדויקות על בריאות הציבור; ואילו מרפי עצמה התרוצצה בין מומחים ולבסוף הודתה שהעצה שסייעה לה יותר מכול לגבי עתיד בתה היא כי "עדיף לדאוג מזה שבעוד כמה שנים היא תהיה מתבגרת ותיסע במכונית עם נערים שיכורים".

במקרים של ברין ומרפי, מדובר במחלות שספק אם יתפרצו, וניתן לסגל אורח חיים מותאם כדי לנסות ולמנוע זאת. מה עושה אדם שיש ביכולתו לערוך בדיקה ולגלות בוודאות אם תתפרץ אצלו מחלה חשוכת מרפא? ומה עדיף - לחיות עם הידיעה הקשה, או להיצמד לתקווה? הדוגמה הקלאסית לכך היא מחלת הנטינגטון, מחלה ניוונית ותורשתית קשה שמתפרצת בדרך כלל מגיל 35 והלאה.

"יש הרבה ערך בידיעה", מסביר ד"ר סיגל. "אולי אותו אדם יחליט לא להתחתן ולא להוליד ילדים, או דווקא להקים משפחה בגיל צעיר יחסית; הוא יכול לתכנן את הפנסיה שלו בצורה ריאלית יותר, אולי יחליט לחיות אחרת לגמרי, לבחור במקצוע אחר. יש אין-סוף אפשרויות מה לעשות עם המידע. אחרי שגילו את הגן להנטינגטון, חשבו שכל מי שנמצא בסיכון ירוץ להיבדק. אבל מה התברר? 70% מאוכלוסיית הסיכון לא רצו לדעת אם הם נשאים של הגן למחלה קשה זאת".

פרופ' רכס מכיר מצבים שבהם אב המשפחה, למשל, מאובחן כחולה הנטינגטון ואילו ילדיו מבקשים שלא להיבדק: "זכותו של אדם לא לדעת על עצמו, אבל נדיר שהוא לא רוצה לקבל מידע כשהוא חושב על הדורות הבאים".

- איך מתמודדים עם הדילמה של הולדת ילדים?

"בזכות טכנולוגיה שלPGD , אבחון גנטי טרום השרשתי (Pre-implantation Genetic Diagnosis, שיטה המאפשרת אבחון גנטי של טרום-עובר בתהליך של הפריה חוץ גופית, ר' נ') אנחנו יכולים להכחיד את המחלה מן הדור השלישי. יתרה מכך; הרבה פעמים בני זוג נותנים בדיקות דם שלהם כאשר הם עצמם לא רוצים לדעת אם הם נשאים של המחלה הקשה, אבל הם רוצים לעשות PGD כדי שלא ייוולדו ילדים חולים".

פרופ' לינה באסל, מנהלת המכון הגנטי בבית החולים בילינסון (המרכז הרפואי רבין), מוסיפה כי "זוג יכול לעשות היום PGD ואפילו לבקש שלא לדעת אם היו לו עוברים חולים, כדי לא לקבל דרך כך מידע על עצמו. נוסף לכך, על-פי חוק מידע גנטי, אם המטופל לא רוצה לדעת, השאיפה היא שגם הרופא לא ידע - כלומר שהמידע ייעצר כבר ברמת המעבדה".

"אנחנו מכירים היטב את ההתלבטות במחלות שמתחילות בגיל המאוחר", מעידה פרופ' באסל. "גם כשלא היו בדיקות מתקדמות, תמיד היו מחלות. אנחנו הגנטיקאים מודעים מאוד לנושא, שנדון אצלנו מאז ומעולם, ואנשים לא צריכים לחשוב שיגידו להם דברים שהם לא רוצים. כשמטופל מגיע עם סיכוי גבוה של נשאות למחלה גנטית קשה, יש לנו פרוטוקולים כיצד לנהוג. אנחנו אף פעם לא עושים לו בדיקה במפגש הראשון, אלא מסבירים ונותנים לו ללכת הביתה ולחשוב אם הוא רוצה להיבדק ולקבל מידע נוסף".

גם לחולה יש אחריות

לדברי פרופ' באסל, אם במחלות של הגיל המבוגר יש קונפליקטים רבים וסבוכים, בכל מה שקשור לבדיקות היריון, ההורים הישראלים רוצים לדעת כמה שיותר על העובר שבדרך. ההתלבטויות מריצות ראש בעקבות שני סוגים של מידע: "הסוג הראשון הוא כשיש ממצא ידוע, למשל שינוי כלשהו באחד הגנים, אך הוא לא בהכרח יתבטא בתינוק במאה אחוזים - ייתכן שבחמישה אחוזים, או בשלושים, או בשמונים - תלוי במקרה. כך למשל במקרה שאישה עוברת בדיקת צ'יפ (שבב גנטי), שמאפשרת לאבחן שינויים מזעריים של חסרים ושל תוספות בגנים. ייתכן שתתקבל תשובה של שינוי שמשמעותו לא ברורה, או שיתקבל ממצא שהוא גורם סיכון לפיגור או לאוטיזם, ואז יש דילמה".

סוג מידע נוסף שגורר בעקבות גילויו דילמות הוא ממצא שלא תואר בספרות ובמאגרי המידע, "כלומר מצאנו משהו, אבל אנחנו לא יודעים לפרש אותו", מסבירה פרופ' באסל. "עם זאת, בדרך כלל יש לנו כלים להתמודד - אנחנו בודקים אם זה מורש מההורים, אם זה חסר או שכפול. אצל רוב הזוגות אנחנו פחות או יותר יודעים להגיד מה המשמעויות".

אחת הבדיקות החדשניות ביותר כיום היא הריצוף האקסומי, וכמות המידע שהיא מספקת אדירה. "בבדיקת האקסום אפשר לחפש סיבה לפיגור של ילד, ולמצוא גורמי סיכון למחלות אחרות", מציינת פרופ' באסל. "בארצות הברית יש רשימה של למעלה מחמישים גנים שנמצאים בבדיקת האקסום, למשל כאלה שמגבירים סיכון למחלות לב וסרטן, ושם חובה לדווח עליהם למטופל באופן אוטומטי. רק ב-2013 נכנס תיקון שלפיו המידע לא יימסר למטופל, אם האחרון לא מעוניין בו".

- יש פילוח מסוים לאנשים שלא רוצים לדעת?

"זה מאוד אינדיבידואלי. זה תלוי בניסיון של המשפחה, האם מדובר באדם אופטימי או פסימי, מהי השקפת עולמו, האם הוא רוצה מידע מלא או אם מספיק לו שאומרים, 'רוב הסיכויים'".

ד"ר סיגל מציע שציבור המטופלים ייקח את המושכות לידיים. "חולים צריכים להתחיל לגבש לעצמם ביושר מעין 'תעודת זהות' אינפורמטיבית. איזה מידע הם רוצים שהרופא יחסוך מהם ובאילו מקרים שלא יגונן עליהם".

- זה לא כל-כך פשוט, התהליך שאתה מצפה מכל אחד לעשות.

"חוק זכויות החולה עשה 'האלהה' של המטופל, ועם זה מגיע גם שק של חובות. אנשים צריכים לצאת מהקופסה ולגבש רצונות. לא לחכות שהרופא יעשה את זה בשבילם, אלא להגיד מה הם רוצים - לי חשוב לדעת על כל הסיבוכים; לי חשוב לדעת רק מתי אני חוזר לעבודה וכולי. כל אדם צריך לומר לעצמו שהוא נמצא בעולם עתיר מידע. אם הוא מבין את זה, לא יכול להיות שלא תהיה לו הבנה לגבי איזה סוג מידע רפואי הוא רוצה לדעת על עצמו. מדברים על רפואה מותאמת אישית, כלומר מותאמת לגנים של כל אחד. אז צריך להתאים באופן אישי גם את הרצון למידע שנלווה לטיפול רפואי".

- גם מערכת הבריאות צריכה לעשות שיעורי בית בכל הנוגע לזכות לא לקבל מידע?

"בהחלט, והיא צריכה להשקיע בנושא הזה אנרגיה רבה. לטעמי, זה צריך להיות מיזם משותף של חולים, רופאים, מומחי אתיקה ורגולציה. יש הכרח לעשות התאמת ציפיות בין המטופל למטפל, מעין חוזה ביניהם, שלפיו המטפל יעדכן את המטופל".

אילו מהעובדים הבאים יהיו המבוקשים ביותר בעוד 20 שנה מהיום?
סה"כ השתתפו בסקר: 2073
32% 5%
8% 5%
60% 5%