הרצים החלוצים

בחולות של חוף סידני עלי, בבוקר סתווי, הנבחרת הישראלית, הראשונה אי-פעם לאליפות העולם בריצות שטח, מארחת את כל מי שחפץ להתאמן איתה. בתפריט: אימונים טכניים, עליות לתוך החול הרך, טיפוס מקלות, ריצה לאחור בעלייה. וכך אני מוצאת את עצמי, גם כן לראשונה אי-פעם, מראיינת לתוך טייפ עטוף ניילון ובו זמנית מקבלת הנחיות איך לא להחליק בחול בזמן עליית מכרעים גמלונית.

אין הרבה משותף לששת חברי הנבחרת, שלושה גברים ושלוש נשים. בשונה מענפי ספורט אחרים, המאוכלסים ספורטאים מקצועיים שמתפרנסים לזמן מה מהספורט, כולם חובבים שהתגלגלו מסיבות שונות לריצות אולטרה, כלומר ארוכות ממרתון, וגילו שהם די טובים בהן. הם בגילים שונים - המבוגר בהם נושק ל-50, הצעיר קצת יותר מ-30, מקצועות שונים ומקומות מגורים שונים. אבל מה שמשותף להם - ריצות האולטרה הממושכות של 100, 200 ויותר קילומטרים שכל אחד מהם חווה, ההיתקעות לבד, לפעמים בחושך, בלי לדעת את הכיוון, על ראש הר נידח, הכאבים, המסע המנטלי - חזק יותר מכל השוני.

הנבחרת שזה מקרוב נוסדה, כבר ספגה לא מעט תהיות ועקיצות של חלק מקהילת רצי השטח, שלמרות הדימוי הרומנטי, ההתמזגות הממושכת שוב ושוב עם הטבע לא הסירה מהם תכונות אנושיות בסיסיות, והם שאלו למה דווקא הם, ויש עוד רצי אולטרה חזקים בארץ, ואיך בכלל קבעו. אבל כדי להבין את כל אלה, צריך להבין מהי בכלל האליפות הזאת שלכבודה הם מתאמנים ואיך התגבשה הנבחרת הישראלית הראשונה אליה.

ככה עושים נבחרת?

הסיפור מתחיל בתסכול של דניאל ארגו, פסיכיאטר ירושלמי בן 33 ואצן אולטרה זה כמה שנים. התסכול נבע מביטול מירוץ ים אל י-ם (הים בתל אביב עד ירושלים) שהיה אחד משני מירוצי האולטרה היחידים בארץ שנותנים ניקוד בינלאומי המקובל על התאחדות ריצות הטרייל העולמית (השני הוא מירוץ סובב עמק, במקצים הארוכים שלו).

"מרוב תסכול", מספר ארגו, "חשבתי שאקח כמה חודשים חופש, אבל אז נכנסתי ככה בטעות לאתר של ההתאחדות הבינלאומית, שדיווח: 'שלחנו להתאחדויות הארציות הזמנות לשלוח נבחרות לאליפות העולם, שתתקיים בפורטוגל ב-29 באוקטובר'. אמרתי לעצמי, וואלה, למה אין נבחרת ישראלית בסיפור הזה?". ארגו התחיל לשלוח מיילים להתאחדות האולטרה העולמית ולאיגוד האתלטיקה בארץ, שנרתם לעזור.

השלב הבא היה פנייה לכל רצי האולטרה החזקים בארץ, שיש להם דירוג ותוצאות בינלאומיות מוכרות (זה תנאי להשתתפות). כאלה שיוכלו לעבור את המירוץ הלא פשוט בפורטוגל, 85 קילומטר עם טיפוס מצטבר של מעל 4,500 מטר, ושלוש נקודות "קאט אוף" (התוצאה המינימלית שצריך להגיע אליה כדי להישאר במירוץ) בדרך. איחור בהגעה לנקודות האלה פוסל לא רק את הרץ עצמו אלא את כל הנבחרת שאיתו. אין הרבה רצים בארץ שיכולים לעמוד במירוץ קשוח כזה.

האופי הלא רשמי והכמעט התנדבותי של ההתארגנות, גרר כאמור הערות שככה לא עושים נבחרת, אבל ארגו מספר שכל מי שהתאים ורצה, יכול היה להצטרף. "יש שישה מקומות לגברים ושישה לנשים, ומילאנו בדיוק חצי", הוא אומר. "ובכלל, הרעיון הוא להתחיל מסורת. אין בארץ מורשת של אולטרה מרתון, ואנחנו מאוד רחוקים מהפסגה". זה המקום לציין שמעטים הסיכויים לראות את הנבחרת על הפודיום בסוף. רוב הנבחרות, יודעים כל השישה, חזקות מהם בהרבה, ומתוך 50 הנבחרות שיגיעו, יש להם סיכוי לעבור אולי ארבע.

לרוץ את הדיאלוג הפנימי

עדי היקרי, בחיי היומיום עובדת בתחום שוק ההון, בת 36, רצה גם קודם, אבל לריצות האולטרה הגיעה אחרי משבר אישי כאשר אביה נפטר. "זה היה כלי עבודה שלימד אותי", היא אומרת, "איך להכיל את הדרך, את המסע והכאב. יש נקודה, היא אומרת, "שמרגישים את כל הגוף, ומרגישים שכואב, ומה שמחזיק אותי הוא הדיאלוג הפנימי. אני עד היום זוכרת את הרגע שבו ניצחתי במאבק הזה. זה היה במירוץ מים אל י-ם, 144 קילומטר, ובסביבות הקילומטר ה-90 הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. נעצרתי, הרמתי את הראש ואמרתי לעצמי, תראי כמה יפה פה, הבוקר עולה. ותוך כדי השיחה התחלתי שוב לרוץ וגם הגברתי".

רינת לנדמן, בת 34, חיפאית, גרה עכשיו בכלל בפינלנד, בהלסינקי, שם היא משלימה דוקטורט בהנדסת כימיה. היא התחילה לרוץ לפני שלוש שנים, כי רצתה לשמור על כושר וקצת לרדת במשקל. ואז גילתה שלא רק שהקצבים שלה מתגברים, אלא ש"הריצה היא תרפיה, תחליף לפסיכולוג. היא מרגיעה אותי".

האהבה הגדולה שלה לא באה בחינם. "הספורט הזה", היא מודה, "גבה ממני מחיר כבד מאוד. אני מתגלגלת מפציעה לפציעה, ההתמכרות הזאת גורמת לי לצרות, אבל הריצה כל-כך טבועה בי, שקשה לי מאוד כשאני לא רצה". את האולטרה מרתון הראשון שלה לא ציפתה בכלל לסיים כי רצה אותו עם נקע ברגל. ובכל זאת סיימה.

הרופאים לא אומרים לך להפסיק לרוץ? אני שואלת בפליאה בעודנו רצות אחורה במעלה, והיא עונה לי, בהיגיון שרק רצים יכולים להבין: "מצאתי פתרון אחר. הפסקתי ללכת לרופאים".

מי שמנחה אותי איך להשתמש במשקל הגוף כדי לא להחליק בחול על הגבעה, הוא חיים אייז. הוא המבוגר שבחבורה, בן 48 מהיישוב שוהם. כשהוא לא רץ, הוא מנהל אגף אבטחה בחברת הבנייה דניה סיבוס. הוא החל לרוץ לפני שנים רבות, הוא משחזר: "כשהילד הראשון שלי, היום בן 17, נולד, והייתי צריך לקחת אותו על הידיים ולעלות במדרגות, הרגשתי כבדות, חוסר בחמצן וקושי בנשימה. ואז החלטתי שאני מתייחס קצת יותר לכושר הגופני שלי, שהיה מוזנח אז".

הוא התחיל לרכוב בשטח, באופני שטח, ושילב את זה עם ריצות קצרות של 10-5 קילומטרים, ואז: "קרץ לי מאוד התריאטלון, שהיה טרנד אז. רק הייתה לי בעיה אחת, שלא ידעתי לשחות". הוא למד, כמובן, התחיל להתחרות, עבר מתריאטלון לחצי איש ברזל ומשם לאיש ברזל שלם. "אצלי הרצון והחלק המנטלי", הוא מסביר, "יותר חזק משאר הדברים". ואז, חבר המליץ לו על אחת התחרויות הראשונות בארץ בתחום האולטרה, אולטרה טרייל הרי ירושלים, 60 קילומטר. "מאז התאהבתי. בשקט, בשלווה, בהתחברות לעוצמות של השטח, של הירוק, הצהוב, האבנים, החול. זנחתי את כל השאר ואני רק רץ בשטח".

לרוץ או לזחול את ההר

את לימור ביגון, מאמנת, נטורופתית, תזונאית וקואוצ'רית בת 38 מרמת גן, אני מכירה כבר כמה שנים, ולמען הגילוי הנאות, אנחנו גם חברות. בעיקר בזכות אשמורות מוזרות שבילינו יחד בהכנה למירוץ סובב עמק - אני למרחק הקצרצר של 33 קילומטר והיא לאולטרה הראשון שלה, 61 קילומטר. מאז היא הפליגה למרחקים ולמירוצים רב-יומיים. תוכנית האימונים שלה לפורטוגל כוללת בשבועות האחרונים טיפוסים במגדל משה אביב, 73 קומות, למעלה ולמטה. "לא נורא שזה כואב וקשה", היא אומרת, "זה משעמם. אבל צריך לעשות את זה, כמו שצריך לאכול וצריך לישון, וצריך מכסת קילומטרים באימונים".

חווית השטח האחרונה שלה הייתה מירוץ רב יומי במרוקו, כמעט 300 קילומטר מצטברים. "ביום הראשון חטפנו הלם, זה היה הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי. אין בארץ תנאי הרוח, הגובה, האבנים והרכסים". הסימונים היו נקודות אדומות קטנות במרכז סלעים בדרך. אם החמצת את הסימן, לא תדע. הרוב רצו לפחות עם עוד מישהו. ביגון, מסיבות שלא בחרה, רצה לבד. ביום הראשון הלכה לאיבוד, והמאסף המקומי מצא אותה לפי העקבות. ביום השני מצאה את עצמה על הר. בכל צעד האבנים התפוררו תחתיה, ובשלב מסוים עברה לזחילה. לא היה ברור לה איפה היא. "זה היה השלב שנשברתי, התחלתי לבכות. אחר כך הוצאתי את הטלפון וראיתי שאין קליטה, וחוסר האונים גבר.

"ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת להתעשת, לרדת. פתאום ראיתי כמה כבשים וחשבתי, איפה שיש כבשים, יש גם רועה". היא הוציאה את משרוקית החירום ושרקה, ואכן הרועה שמע והגיע והוביל אותה חזרה למקום מבטחים. אז למרוקו לא תחזרי, אני אומרת לה. "בטח שאחזור", היא עונה, "אבל הפעם אקפיד שיהיה לי עם מי לרוץ".

לסוף השארתי לי את השיחה עם זיו צויגהפט (32), דוקטורנט לביוכימיה במכון ויצמן, שנחשב למהיר שברצי האולטרה בחבורה וגם בארץ. ההתחלה הייתה במקרה. הוא חי אז בצרפת וראה בסופר המקומי מודעה על מירוץ המונבלאן - מירוץ השטח הנחשב בעולם. אף שלא רץ אז יותר מחצי מרתון, אמר לעצמו, "יאללה, זה היעד החדש שלי. אני לא יודע אם זה הכי חכם, אבל אני מאמין בלקפוץ למים. אם אני שוחה, סבבה, ואם אני טובע, זה גם סבבה".

מה יש באולטרה שאין בריצות הרגילות שלנו?, אני שואלת אותו, והוא עונה: "אולטרה זה מה שמבדל נערים מגברים. כי לכולם יש משבר, אפילו מספר משברים, ומי שמצליח הוא לא החזק פיזית אלא זה שמצליח להתמודד ולמצוא לעצמו את הסיבה להמשיך. זה הבסיס, האם באופי שלי אני מוותר, או לא. והשישה האלה שכאן, הם לא מוותרים".

גלגלי אהבה 2016

"גלגלי אהבה" הוא מסע אופניים שנתי בן חמישה ימים, המשלב מסלולים לרוכבי כביש ולרוכבי שטח במגוון רמות, במטרה לגייס תרומות לילדי בית החולים אלי"ן בירושלים. זהו אירוע הצדקה הבינלאומי הספורטיבי השנתי המורכב ביותר בישראל, ומשתתפים מאות רוכבים ומתנדבים מהארץ ומכ-15 מדינות. אפשר להצטרף רק ליום אחד. 6-10.11. לפרטים והרשמה: www.alynride.org.il