סלימאן א-שאפעי החל את דרכו העיתונאית כבר בתיכון, כתושב רהט, במקומון הבאר
שבעי "כל הנגב". לאחר מכן עבר ל"חדשות", וכשזה נסגר מצא את עצמו בין חיתוליה
של חברת החדשות. מאז האינתיפאדה הראשונה הוא מבלה את רוב ימיו העיתונאיים ברצועת
עזה. "אני מתייחס לרצועה כאל מפעל לחדשות. זה מקום שבו מייצרים חדשות כל יום,
ובכל פינה שם אתה יכול להוציא שניים-שלושה סיפורים. בתחילת האינתיפאדה הנוכחית,
אחרי הביקור של שרון בהר הבית, גם צה"ל וגם הממשלה חשבו שזה עסק של יום-יומיים,
אז כשהתחילה האלימות הוציאו הוראה שאסור להיכנס לאזורי איי, וכללו בה גם את
העיתונאים. הייתי מגיע למחסום ארז ולא היו נותנים לי להיכנס. ניסינו להסביר
להם שאי אפשר לסקר את רצועת עזה מחוץ לרצועת עזה, כי כך אי אפשר לתאר את מה
שקורה שם ומה אנשים חושבים ומרגישים, הרי חלק מהשליחות שלנו הוא להביא את התמונה
הכוללת מתוך מרכז ההתרחשות, אבל זה לא עזר. אז הייתי צריך להשתמש בדרכים לא
דרכים להיכנס, ואז הייתי צריך להישאר שם כמה ימים, כי אם אני יוצא, אז בכלל
לא בטוח שייתנו לי לחזור. כל פעם נשארתי שם עד שהמצב נרגע, חוזר דרך מחסום
ארז, ואז היה מתחיל הבלגן. עצרו אותי שלוש פעמים. פעם ראשונה יצאתי אחרי חקירה
תחת אזהרה, בפעם השנייה התערב העורך דין של החברה ושוחררתי בערבות, ובפעם השלישית
כבר התייחסנו לזה בחומרה. הרי אם מישהו רוצה להיכנס והוא מספיק בוגר לדעת את
הסיכונים ולקחת את האחריות על עצמו, אז למה לא? רק אחרי חודשיים-שלושה של האינתיפאדה
הם השתכנעו, והצלחתי להשיג תצהיר שעליו אני חתום ולפיו אני לוקח את כל האחריות
לבטחוני עלי".
- מה היה הנימוק הצה"לי לסירוב?
"בהתחלה הם לא נימקו אלא רק אמרו שאסור וזהו. תראה, אני מבין שאם אתה מביא
תמונה כוללת של האירועים אפילו בלי שתביע את דעתך, זה בא בסתירה למידע שמוציא
דובר צה"ל, אז בשביל מה להם כל הבלגן הזה? בואו נסגור את השטח וזהו. אני מניח
שככה זה עובד. הם נותנים הרגשה שהעובדות מביכות אותם, ובגלל זה הם מעדיפים
לסגור את השטחים, וזה חמור מאוד. לא סתם קראו לתקשורת כלב השמירה של הדמוקרטיה.
אם חרתת על דגל המדינה את העניין הדמוקרטי, אז תעמוד מאחורי זה, תן גיבוי לכל
מי שירצה להגשים את הדברים ולהראות אותם על פני השטח. אם התקשורת רוצה להראות
מה שקורה, אז תגיד לה תודה ואל תסגור אותה. החוכמה היא ללמוד מהטעויות האלה
ולא להמשיך אותן. ולצערי, זה לא מה שקרה בשטח".
למרות העוול הנראה לעין, ניתן להבין את מניעיו של צבא ההגנה לישראל למנוע מעיתונאים
לחשוף את הצד השני של העימות. אבל הרבה יותר קשה להבין את העיתונאים הישראלים
עצמם, שבייחוד בשבועות הראשונים של גל האלימות הנוכחי משני איבריו של הקו הירוק
תפקדו למעשה כשופר בלתי אמצעי של דובר צה"ל. במציאות כזו בלט א-שאפעי, כשהיה
אחד הבודדים שסיקרו את המציאות עם הפנים לטנק. בין החשודים העיקריים בסיפור
הזה נמצאים עמיתיו, ומן הסתם הוא אינו שש לנקוב בשמות. "כולם ידידים, ואני
בקשר טוב עם כולם, אבל בהתחלה כולם כתבו סיפורים גדולים שמבוססים על מקור אחד,
שזה דובר צה"ל. איזו זכות יש לי כעיתונאי למנוע מהצופה מידע כלשהו? הוא צריך
להחליט איזה מידע הוא מעכל. באופן כללי אני מכבד ומצדיע לכל עיתונאי שיש לו
קשרים עם אנשי השטח. מי שאין לו למעשה מבצע מעשה מגונה בצופה או בקורא שלו.
לצערי, היתה תקופה שחלק מהאנשים פחדו אולי להיכנס לשטחים. אנשי התקשורת עמדו
במצב שהם קיבלו את כל המידע ממקור אחד - רק מדובר צה"ל".
- פחדו?
"אני מאוד מקווה שזה פחד ולא התגייסות כוללת למען הממסד. אם זאת התגייסות של
התקשורת זה רע מאוד וזאת פגיעה בכל העקרונות של התקשורת, שלפיהם צריך להביא
את כל העובדות. אתה יוצא לשם כדי לספק את הזכות של הקהל שלך לדעת, אם אתה לא
עושה את זה אתה בוגד בתפקיד ובציבור ששלח אותך. אתה צריך להרגיש איזו מחויבות
להביא לו את העובדות.
כשאתה מתגייס אתה לא עוזר לציבור שלך אלא רק עובד עליו, הצופה שואל את עצמו:
מה פתאום אני לא מקבל את המידע הזה? המידע הרי יגיע בסופו של דבר. במצב שקיים
כולם רוצים לדעת מה קורה שם, זה לא רק צודק, זה גם מעניין".
ביניים: השטח לא פשוט
- מה הרגשת?
"לי לא היתה בכלל ההתלבטות, המערכת נתנה לי גיבוי להיכנס לרצועה ולהמשיך לפעול
בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר. כשהיו בעיות עם הצבא קיבלתי מאות שיחות טלפון
מאנשים שאני לא מכיר מרחבי הארץ, שאמרו לי כמה שזה מצער שלא נותנים להיכנס
ושאחרת לא נקבל את המידע, זה מראה שהציבור לא יסבול קבלת מידע רק ממקור אחד.
בייחוד כשיש דובר צה"ל שמנתב את המידע. היו אמצעי תקשורת בודדים שעשו את זה.
וזה חבל שיש פחות עיתונאים. אני נכנס בקלות, עובד, חורש את השטח, מדבר עם האנשים,
ויוצא עם סיפור מעניין".
- בכל זאת יש דיבור, גם של עיתונאים זרים, שהאינתיפאדה הנוכחית העלתה את רף
הסכנה לעיתונאים.
"השטח לא פשוט. ישנה מלחמה בכל המובנים, יש נשק ולא רק אבנים, יש פצצות ויש
פיגועים. נכון שזה יותר מסוכן ויותר קשה, אבל זה לא אומר שלא תכנס. לא בחרת
לעבוד בתור פועל במפעל לגרביים, למרות שבכל עבודה יש סיכונים. אתה עובד בעבודה
שיש בה אחריות. אם אתה עיתונאי שמכבד את עצמך ואת הציבור שמאחוריך אתה חייב
להיכנס לשטח, ותאמין לי שיש המון דרכים להיכנס ולשמור על זהירות. אל תחשוב
שאני כזה גיבור. תראה לי מקרה אחד בו פלסטינים תקפו עיתונאי ישראלי או זר.
הרי בלי התקשורת, האינתיפאדה לא היתה מתקיימת שבוע ימים. האינתיפאדה פרצה,
זה משך את התקשורת שהגיעה, סיקרה, האנשים קיבלו פידבק והמשיכו. יש יחס מפרה
בין התקשורת לאירועים. מלחמות תמיד מושכות תקשורת, וכשיש מצלמה תמיד יש אירועים,
האינתיפאדה לא תגדע את הענף שעליו היא יושבת. אחרי שהפלסטינים קראו לפעולות
התנגדות הראשונות לנוכחות הישראלית בשטחים "אינתיפאדה" צ התקוממות - זה לקח
מספר שבועות וכל ילד יפני או סיני הכיר את המילה".
- ספר לנו קצת על החיים בחלל החיצון.
"בעזה אני מתגורר בבית מלון. יש לי שם צוות פלסטיני, רכב פלסטיני, אני נמצא
תמיד קרוב להתרחשות, וקל לי להצליב עובדות ולהביא תמונה כמה שיותר כוללת. אני
עובד שם באזור בערך 13 שנה, כך שהצלחתי לבנות רשת גדולה של מקורות מידע שטיפחתי
לאורך השנים. בכל פעם שקורה משהו בתוך רבע שעה מקסימום זה מגיע אלי, וזה לא
במקרה. זה לא בגלל העיניים היפות שלי, זה בגלל שדאגתי להיות בשטח ולהיות בקשר
טוב עם כולם. לא משנה אם זה הפתח או החמאס או הג'יהאד האיסלאמי או הרשות. יש
לי קשרים עם אנשים שבאינתיפאדה הראשונה היו עורכי דין או פעילי שטח ואחרי זה
נהיו בכירים ברשות, כך שבכל פעם שיש משהו אני נעזר בהם. אנחנו עובדים גם עם
אנשי הרשות עצמם. אני מכיר את השפה, אני מדבר עם האנשים במבטא שלהם, בגלל שרהט
קרובה לעזה ולפני שהתחילו עם הסגרים הקשרים בין המקומות היו הדוקים. האנשים
מכירים ומכבדים אותי".
- ואין שום בעיה עם היותך נציג ישראלי?
"אני מציג את עצמי ככזה. אין שום בעיה, אדרבה, הם מעוניינים בתקשורת הישראלית.
הם עוקבים אחרי ערוץ 2; בשבילם ערוץ שתיים מהווה קשר עם ישראל, גם בשביל ההנהגה
וגם בשביל הציבור. לפעמים כשיש נתק מוחלט עם הישראלים אז יש להם את התקשורת,
ודרכה הם רואים את הכל. לפעמים אנחנו מקבלים תגובות מהרשות על מה שקורה דרך
הטלוויזיה. יותר מפעם אחת אנשי ערפאת הגיבו, וזה קל לקבל תגובה, כי הם יודעים
שזה יגיע לציבור הישראלי. הם מתייחסים לדברים ואם ההתייחסות מעניינת אנחנו
משדרים, אם היא לא קשורה אז לא".
- אז אתה בעצם משדר גם לעם הפלסטיני.
"אני משדר לכל מי שפותח את הטלוויזיה ורואה ערוץ 2. אני בשליחותו ואני מחויב
לספק לו את המידע העדכני, בעיקר בשטח הקו הירוק, התפקיד שלי הוא לשדר לציבור
הישראלי, אבל גם למי שגר בשטחים".
ביניים:
- זה לא גורם ללחצים עליך כשאתה מתמודד עם נושאים שהם בעיקר פנים פלסטיניים?
"מדי פעם יש לחצים, אבל זה לא משפיע. אני מבחינתי מוכן לעשות את הכל. נגענו
בהרבה דברים שעוררו תגובות קשות ברשות, אם אתה זוכר היתה את ההוצאה להורג.
עד אז כל הזמן שמענו על הוצאות להורג אבל אף פעם לא ראינו. לא נתנו לצלם, אבל
למחרת ההוצאה מישהו הוציא קלטת וחילק אותה לתקשורת ושידרנו את כל מה שהיה שם.
היתה סערה ברשות, אבל בסוף נרגעו, כי לא נכנסנו למרות שביקשנו, אבל אם מישהו
הוציא לנו את התמונות, בטח שנשדר. אני יכול גם להיתקל פתאום במחאה של אנשי
הג'יהאד, שטוענים שאני מקפח אותם לטובת החמאס, אבל אני באמת משתדל לתת לכל
גורם את החשיפה היחסית לכוח שלו בשטח".
- באילו תנאים עובדים העיתונאים הפלסטינים?
"העיתונות הפלסטינית נאבקת כחלק מהמאבק הכולל. אתה לא תמצא עיתון שיצא נגד
האינתיפאדה, אין דבר כזה. רק עיתונות מגויסת במלוא מובן המילה, מכל הכיוונים.
יש אופוזיציה מהכיוון של חמאס וג'יהאד, אבל גם הם לא יצאו נגד יאסר ערפאת באופן
ישיר, כי מיד יסגרו אותם, והיו דברים מעולם. הם גם לא ממש מתביישים בהתגייסות
של העיתונות. לאחרונה התחילו קצת לדבר על הנושא של השחיתויות, ומיד בוצעו מעצרים
של עיתונאים. אני גם ניסיתי לטפל בנושא, פניתי לגורמים רשמיים, אבל הדברים
האלה מוסתרים. בתקופה הזו לציבור אין את הכוח לעמוד מול העניינים האלה והמשמעויות
הקשות שלהם. מה שכן, יותר מפעם היו דברים שעיתונאים שאני מכיר לא יכלו לפרסם
שם אז פנו אלי שאפרסם אותם. ככה הם יכולים לכתוב שערוץ 2 אמר כך וכך. אבל בעצם
גם פה זה עובד ככה. לפעמים המידע קיים, אבל צריכים להעביר אותו דרך פילטר כלשהו
בגלל הגבלות של צנזורה".
- כמה עניין השחיתויות בוער?
"השחיתות קיימת, ורואים איך זה פוגע באנשים. התחילו גם מעצרים בתוך הרשות לאט-לאט.
אבל כשיש כרישים ואין הוכחות חותכות אז קשה לפעול נגדם".
ביניים:
א-שאפעי מתחמק משאלות הנוגעות לערביותו, אין לו עניין להפוך את זה לדגל. ההתייחסות
העיתונאית אליו עד כה ראתה בו בדרך כלל נציג של האוכלוסייה הערבית, והוא נשאל
שאלות שממש לא היה לו כוח לענות עליהן. הוא רואה את עצמו כמקצוען לכל דבר ומשתדל
לא לתת לרגשות לחנוק אותו. "בסך הכל עיתונאי הוא בן אדם, הוא מנסה לעשות את
התפקיד שלו בצורה הכי טובה. כשאתה רואה ילד נורה מול המצלמות זה משפיע עליך,
אין מה לעשות. אבל זה לא מפריע עד כדי כך שזה ייתן לך להפוך את העובדות; אתה
רואה אנשים נהרגים בשני הצדדים, וזה עושה מצב רוח רע. הרבה פעמים אתה מאבד
את התיאבון. אבל הכעס לא יגרום לי לבנות סיפור שמנוגד למציאות. פיתחתי מנגנון
שמפריד בין הרגשות ובין התמונה החדשותית כפי שהמצלמה תופסת אותה. אני לא עובד
בזה מהיום ואני יודע להפריד בין רגש לרציונל ובין עיקר לטפל. אתה מנסה להצליב
עובדות ולהביא את הסיפור. זה לא כל כך קשה. לצערי גם השגרה מתגברת. בהתחלה
היו סיפורים על כל הרוג, אבל כשזה חוזר על עצמו זה הופך להיות הסיפור הרביעי.
האירוע שקורה הוא מה שחשוב וההתעניינות הציבורית מכתיבה את הפעילות שלך. אם
זה כואב לי או מפחיד אותי, זה לא מעניינו של הציבור. אין אובייקטיביות אבסולוטית,
אבל אני מנסה להגיע כמה שיותר קרוב לזה".
- אבל אין מקרים שאתה מתבקש לחרוג מתפקידך ולעזור לאנשים?
"קורה לפעמים, למשל, שבן משפחה נפצע ולוקחים אותו לבית חולים בישראל והמשפחה
לא יודעת מה קורה. אז אני מתקשר לברר מה שלומו ויוצר קשר בין הרופא למשפחה.
אבל זה גם חלק מהעבודה שלי, לברר על מצב של פצוע. חוץ מזה, אני עיתונאי, מה
כבר אני יכול לעשות בפועל?"
ביניים:
ביום שישי שעבר שודרה במהדורת שישי של החדשות כתבת גב אל גב של א-שאפעי עם
איתי אנגל. א-שאפעי עקב אחרי משפחה נצורה בחאן יונס, ואנגל התארח בווילה של
מתנחלים בגוש קטיף. מיד אחרי שאחד המתנחלים דיבר על היום שבו יכירו שכניו הפלסטינים
בזכותו לחיות על אדמתם, עברה התמונה לא-שאפעי שבאופן די תקיף, יחסית לאובייקטיביות
היחסית שנדרשת ממנו, טען במילים לא לגמרי אחרות שזה פשוט קשקוש מוחלט. למרות
המקצוענות העבודה בעזה גיבשה אצלו דעה מאוד מוצקה בנוגע לסכסוך. "רבין זכרונו
לברכה אמר שהאינתיפאדה הראשונה לא תימשך יותר משבוע, אבל זה לא מה שקרה. ההתקוממות
היתה של כל האנשים, והם מי שניהלו את השטח. אז אש"ף בטוניס ראה את הפוטנציאל
של ההתקוממות והחליט לתת לזה חסות, בלי האינתיפאדה, הרשות לא היתה מגיעה לכאן.
האירועים כפו את על אש"ף ועל ישראל ועל הקהילה הבינלאומית את הבעיה ואז התחיל
תהליך אוסלו. עכשיו זה שונה, אז לא היו פיגועים, שהתחילו בקו התפר בין שתי
האינתיפאדות. זו לא אינתיפאדת אבן, גם היום הרשות מנסה לאמץ את הפעולות כדי
להשקיע בהן מאמץ וכדי להישען עליהם כקלף מיקוח. שים לב שבכל פעם שיש מגעים
למשא מתן יש הסלמה בשטח, זה לא במקרה. ההסלמה נותנת גיבוי לצוות המשא ומתן.
המידע זורם לעם. העם הפלסטיני הוא פוליטיקאי. ילד קטן יתווכח איתך על פוליטיקה,
הוא קורא עיתונים, האינתיפאדה לימדה אותו את זכויותיו. הוא למד ועיכל שרק הדרך
הזו תוביל אותו להישגים. זה מה שהוא למד מהאינתיפאדה הקודמת, שהביאה אותו לחצי
הדרך, והאמונה היא שהאינתיפאדה הזו תשלים את החצי השני, זה מה שאני קולט מהאנשים.
האינתיפאדה התחילה מהרחוב, ולאף מנהיג אין את הזכות לעצור את מטרותיה: הקמת
מדינה פלסטינית, שחרור ירושלים ופינוי כל ההתנחלויות משטחי הרשות הפלסטינית.
אלה קווים אדומים שאי אפשר לחצות אותם. אתה לא תמצא פלסטיני אחד שיגיד: חלאס,
בואו נפסיק את האינתיפאדה ונלך קדימה. אפילו לא בצחוק.
"המלחמה הוכיחה דברים, אלה עובדות, כל יום נהרגים אנשים. זה הגיע כבר ל-20
ביום, אחרי חצי שנה זה הגיע ל-500 הרוגים ו-20 אלף פצועים. אנשים הוציאו מהלקסיקון
שלהם את מושג הפחד מהמוות. ילד שנפצע אומר לי שחבל שקיבל כדור ברגל ולא בראש,
וכשאני שואל אותו למה, הוא אומר לי שהוא רוצה להיות עם החברים שלו שנהרגו.
ואני אומר לך, וצריך להדגיש, אין אבא ששולח את הילד שלו למות, הילד שנפצע ברח
מהבית של אמא שלו שניסתה לעצור אותו. ברור לה שאם הוא יגיע למקום האירוע הוא
ימות ובסוף הוא הערים עליהם והגיע למקום.
"משמעות המוות אצל העם הפלסטיני השתבשה, זה מעין חלון שדרכו הם יכולים לראות
מציאות טובה יותר מזאת שהם חיים בה, פתח לעולם הרבה יותר טוב. האנשים משוכנעים
בזה. אני מסיק מזה שדרך ירי והרס וכיבוש לא תצליח להתיש אותם. כשילד בא וזורק
אבן על טנק, במה תפחיד אותו? וזה מתחבר לזה שאומרים שהאינתיפאדה לא תסתיים
עד שתשיג את מטרותיה.
במיוחד עכשיו, אחרי שנהרגו כל כך הרבה אנשים, העם מצפה שהאינתיפאדה לא תפסיק
עד שתנקום את דמם של המתים או לפחות תיתן להם את ההישגים".
- אתה נתקל בעריכה כלשהי?
"לא. אנחנו מסכמים בינינו באותו יום על האייטם ואני יורד לשטח. אתה הרי לא
יכול לפנטז, ולכן זה חמור מאוד שעיתונאי מסקר אירועים מתוך המשרד שלו. מה,
אתה אמור לדמיין מה קרה? או שמשהו קרה או שלא, או שיש הרוגים או שלא, ואתה
חייב להיות בשטח. אתה לא כותב רומן".
- אתה מרגיש שיש שינוי לאחרונה בעבודה של התקשורת הישראלית?
"אולי עכשיו אנשים קיבלו איזה זעזוע והתחילו קצת לשנות דברים. לפי דעתי, גם
הצרכן אמר שזה לא טעים לו, שהוא רוצה משהו אחר. אני רואה יותר עיתונאים שנכנסים
לשטחים ומנסים להביא את העובדות. זה קשה, אבל זה אפשרי. עובדה. הצלחתי ליצור
תקדים מבחינת האישור שהצבא נותן עכשיו לכל העיתונאים. זה תרם לתקשורת ולציבור.
הממסד אמנם חזק, אבל בסוף אתה יכול להשפיע עליו. לתקשורת יש כוח, וצריך לדעת
להשתמש בו.
"אני פוגש אנשים והם רוצים עוד פרטים, חיילי מג"ב מבקשים ממני עוד. אלה תגובות
אמיתיות, לא מלאכותיות. יש גם ישראלים שאומרים לי: למה אתה מביא רק את המסכנות
של הפלסטינים ולא מביא סיפורים דומים מכפר סבא או מדיזנגוף? ואני מסביר להם
שמבחינה טכנית לכל עיתונאי יש שטח מסוים שהוא מסקר. ואז אומרים לי שהם רוצים
את הכתבות שאני עושה מתוך ישראל. גם מהצד הפלסטיני יש תגובות. פה יש הסתה,
ואני מסביר להם שאני מצלם את הדברים כפי שהם ושאין להם ממה להתרגז. אבל אי
אפשר להשביע את הרצון של כולם".
שמונת החודשים האחרונים הקפיצו את א-שאפעי לקדמת הבמה התקשורתית. עבודתו הנמרצת,
ומנגד אילמותם של עמיתיו, הקנו לו מעמד כמעט יומיומי על המרקע הטלוויזיוני.
אנשים עוצרים אותו ברחוב, והליכה שגרתית למכולת הפכה למשימה די קשה. במסדרונות
אולפני ערוץ 2 הוא נהנה מחיוכים מעודדים עד חנפניים מצד המפיקות הצעירות (שאינן
מרוצות מהאוכל, כך מתברר, אני וא-שאפעי דווקא נהנינו מסלט הגוואקמולי) וממבטי
הערכה מנומסים עד חביבים מצד הצוות הבכיר. הוא אוהב את העבודה, את הלחץ, ומכחיש
מועמדות שניסיתי לטפול עליו לכיסאו של יעקב אילון. "לפעמים תוך כדי תיאורים
של הפגזות ומסוקים אני ממש שוכח את עצמי, ואני מוצא את עצמי במצב שאני רק מביא
את הדברים כמו שהם, פשוט מדבר בלי ממש לחשוב. זה מצב טוב מבחינתי, זה אומר
שאני עושה את העבודה."
כתבות
ני"ע
