רובינשטיין על אנטישמיות

בעקבות זיכויו לפני מספר שבועות של סוכן השב"כ אבישי רביב מאשמת אי-מניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אמר אמנון אברמוביץ' בחדשות ערוץ 2 כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין להעמיד את רביב לדין היתה בניגוד לעמדת כל המשפטנים, "ויש אומרים שהיא נבעה מלחץ של גורמים מסוימים בכנסת או בבית-הכנסת".

זו לא היתה הפעם הראשונה שעובדת היותו של רובינשטיין אדם דתי שימשה את מבקריו. בראיון לכתב-העת "אתרוג" של המורים הדתיים, אמר פעם: "בהרבה מתפקידיי הייתי הראשון בכיפה סרוגה. לי זה נראה די טבעי, ובגדול גם האחרים קיבלו את זה. הכיפה הסרוגה לא היתה אישו. מדי פעם, כשמישהו רצה לומר עליי משהו רע, הוזכרה הכיפה שלי".

מהכיפה בפיו של אברמוביץ' רובינשטיין כן עשה "אישו", לפחות "אישו" קטן. במהדורת חצות של אותו לילה הובאה תגובת היועץ, שלפיה חש למשמע הדברים של הפרשן החדש של ערוץ 2 "כמו אותם יהודים שנרדפו בשל דתם, בתקופות חשוכות וקודרות באירופה".

בהמשך הוא גם הוסיף מכתב שנשלח למנכ"ל הרשות השנייה מוטי שקלאר ולמנהל חברת החדשות שלום קיטל, ובו נכתב בין היתר: "אין זו פעם ראשונה שמר אברמוביץ', באופן הנתפס בעיניי עמוק הרבה יותר מאמירה 'מחוכמת' תפלה, תולה החלטות של הח"מ בהשפעות 'בית-הכנסת'. תחושתי קשה, של יהודי במדינת היהודים הנרדף בשל היותו אדם דתי. המשמעות העמוקה בעיניי היא, העברת המסר לצופים כאילו אדם שומר מצוות מקבל החלטות בנוסח 'הפרוטוקולים של זקני ציון', להבדיל, קרי 'הפרוטוקולים של בית-הכנסת'... למשמע הדברים מפי מר אברמוביץ', חשתי — כפי שפרסמתי — כיהודי באירופה שנימות אנטישמיות, כפי שהרגשתי, מוטחות נגדו".

במכתב התגובה של חברת החדשות נאמר כי מדובר בביקורת לגיטימית בטור של אברמוביץ', וכי "לא היתה לו כל כוונה מהכוונות שיוחסו לו". מלשכת רובינשטיין נמסר כי היועץ החליט "לתת לחברת החדשות ליהנות מהספק". רובינשטיין, מתברר, אינו נוהג איפה ואיפה, גם כשמדובר בו עצמו. וכך, גם אברמוביץ' זוכה ליהנות מהספק הרובינשטייני — כמו מוכרים וחשובים לפניו.

הנציג לענייני שואה

רובינשטיין לא שש לשוב ולדון באפיזודה הטלוויזיונית הזו. השיחה שלנו נערכת בעקבות התבטאויות אנטישמיות בארצות-הברית, שלפיהן תוכנית הנשיא בוש לפתוח במלחמה בעיראק נתקבלה בעצתם של אישים יהודים. היועץ, בתגובה, יוצא בנאום הגנה על כבודם של הפקידים היהודים.

"זה טיעון שחוזר על עצמו ואני מכיר אותו לא מהיום", אומר רובינשטיין. "יהודים בסטייט דיפרטמנט היו פעילים גם במהלכי השלום בשנות ה-70, ה-80 וה-90, ונשמעו רטינות על כך, בעיקר מצד חוגים ערביים, אך לא רק מהם. גם אצלנו בישראל היו מי שתקפו את היהודים האמריקנים הללו, מהכיוון ההפוך. אפשר היה להתווכח איתם או לאהוב את מה שעשו, אבל הם עשו את זה כדיפלומטים אמריקנים ולא כנציגים יהודים. אני חושב שישראל אינה צריכה להיות זאת שנותנת יד לאמירות, שלפיהן יהודי בארצות-הברית לא יכול לתפוס מקום בדיפלומטיה האמריקנית מפני יהדותו. צריך להתרחק מהדברים האלה".

גם תשע שנים לאחר שפרש מתפקיד יו"ר הפורום למעקב אחר תופעות אנטישמיות, רובינשטיין ממשיך להתבטא בנושא. לקראת יום השואה ייצא לאור הספר "פני השנאה, אנטישמיות באלף השלישי" (הוצאת מכון משואה וההוצאה לאור של משרד הביטחון). מופיע בו מאמר של רובינשטיין, ובו הוא שוטח את משנתו על מקומה ותפקידה של מדינת ישראל במלחמה באנטישמיות.

את הפורום למעקב אחר תופעות אנטישמיות יזם רובינשטיין עצמו בעת שהיה מזכיר הממשלה. כעת התפקיד הועבר למשרדו של השר נתן שרנסקי. רובינשטיין אומר שנפגש עם שרנסקי והציע לו כמה הצעות, אך הוא אינו מוכן לחוות דעה על דרכי עבודתם של ממשיכיו. עם זאת, קשה שלא להבחין בכך שרובינשטיין נותר כתובת טבעית של הממשלה בנושא השואה. בינואר 2001 כונס בסטוקהולם פורום בינלאומי שעניינו המאבק באי-סובלנות, כינוס שהיה המשך והרחבה לפורום קודם בעניין השואה, ורובינשטיין נתבקש לעמוד בראש משלחת ישראל. לפני שנה שב ונשלח כנציג הממשלה לטקסי יום השנה ה-60 לטבח בבאבי-יאר. כיועץ המשפטי לממשלה עמד גם בראש ועדה שהיתה אמורה להחליט האם לשחרר לעיון הציבור את הרשימות שכתב אדולף אייכמן בעת שהיה כלוא בישראל.

"הפנייה הגיעה אלינו במסגרת משפטו של מכחיש השואה דייוויד אירווינג", הוא משחזר. "בסופו של דבר לא עשו ברשימות הללו שימוש במשפט, אבל ישראל תרמה בכך שהיא נמצאת שם ונאבקת באנטישמיות, ובכל מקום שיש בו הכחשת שואה. לא שאפשר לשרש את האנטישמיות, אבל צריך לתרום לכך שתהיה בביב ולא במקום מכובד בשיח הציבורי, וזאת יש לעשות באמצעים דיפלומטיים, חינוכיים ומשפטיים. בתקופה שבה עסקתי בנושא, אנחנו באנו ואמרנו שאם יש תופעה אנטישמית במזרח אירופה או במרכזה, זה לא עניין פנימי, וישראל רשאית ואפילו חייבת להביע דעה. בניגוד למה שהיה בעבר, המדינות שאליהן פנינו קיבלו גישה זו. בחלקו היה השינוי קשור כמובן לנפילת הקומוניזם".

הופתעת מהתפרצות האנטישמיות בשנתיים האחרונות?

"כן ולא. זו תופעה שימיה כימי ימות עולם, 'שנאת עולם לעם עולם', ולכן לא הופתעתי. מצד שני, אתה יוצא מהנחה שבכל-זאת מדינות בנות-תרבות מקיימות מערכות של בקרה פנימית, וניתן לשים חסם לדברים פראיים מהסוג הזה. לעתים יש נטייה להתייאש מהטיפול בתופעות האנטישמיות, מה-גם שכעת, עם האינטרנט, אפשר להעלות לרשת אתרים מרושעים מאין כמותם, ואדם יגיע למסקנה שלא יוכל להשתלט ולא לבלום, ואין מה לעשות. אני מתנגד לגישה הזו. אני מאמין שאפשר לשכנע ולהפעיל מנהיגים של מדינות, ולא רק לנקוט פעולות מצד היהודים קורבנות האנטישמיות".

"תהפוכות ההיסטוריה מרגשות אותי"

רובינשטיין, 56, הוא בן למשפחה שעברה את אימי השואה. סבו מצד אביו נרצח יחד עם סבתו, שתי דודות וקרובים אחרים, כאשר בני העיירה ברוסיה הלבנה, בגבול פולין, נורו והושלכו לתוך בורות. אביו, שהיה אז בשבי הרוסי, שרד ועלה ארצה, דודו נהרג בחזית. לאחר פטירת אביו, ב-1985, מצא רובינשטיין בגנזיו מכתבים שכתב הסב, חתומים במעטפה חומה, שעליה נכתב "גווילי קודש, לשמור עליהם מכל משמר ולכבד מצבת זיכרון זו, שלא פעם הורוותה בדמעות".

באחד המכתבים שבאותה מעטפה כותב הסב: "אנו רוצים לשלוח לך חבילת חמאה וגבינה מן הבהמה שלנו. אתה שוטה כשאתה כותב לנו שאנו חוסכים מפינו. אצלנו אין לכך כל ערך. אתה כותב שנשלח ליצחק (אחיו, בחזית) והוא כותב משם שאינו זקוק ונשלח לך. כך, ילדיי היקרים, אתם מבקשים זה בעבור זה, אך לבנו כואב על שניכם כרחם אב על בנים... מקווה אני לזכות לראות את שניכם בחיים, ואז נוכל לספר זה לזה את יציאת מצרים, אז תהא לנו חירות, כי לא מעט דמעות שופך אני עם אמא בכל יום, ואיננו חדלים לדבר עליכם, ועלינו לקוות כי הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ושעל צערנו יהא לנו שכר".

רובינשטיין: "זו סיטואציה שאי-אפשר להעלות על הדעת. סבי שירת ב-1905 כחייל רוסי במלחמת רוסיה-יפן יחד עם יוסף טרומפלדור. אבי גויס ב-1939 לצבא הפולני ונפל בשבי הרוסי, ואחר-כך נכבש שטח הגבול שבו גרה משפחת אבי על-ידי הצבא הרוסי, ואחיו הצעיר נעשה חייל רוסי, ונפל בחזית פינלנד. אחרי קמפ דייוויד נשלחתי על-ידי אהוד ברק למשימות הסברה במדינות באירופה, ביניהן פינלנד. אחרי הפגישה עם נשיאת פינלנד נסעתי למוזיאון הצבא הפיני. אינני יודע היכן דודי נפל, אין לכך כל זכר, אך כתבתי הקדשה לזכרו בספר של המוזיאון.

"כשאני נפגש עם רוסים במסגרת תפקידי, ושואלים אותי מאיפה המשפחה, אני אומר שמשפחתנו לחמה בשני דורות בצבא הרוסי. אני רואה בזה היסטוריה מרתקת, משפחה שהיתה במדים ארבעה דורות. סבא בצבא הצאר, אבי בצבא הפולני ובצה"ל, דודי — אחיו — בצבא האדום, אחי ואני בצה"ל, ובנותיי בצה"ל. זה תמיד מרגש אותי, תהפוכות ההיסטוריה".

"חבל שלא גמרו אתכם בתנורים"

רובינשטיין הוא מבני-הדור שהחלו ללמוד את השואה באמצעות האזנה למשפט אייכמן ברדיו, ו"הודיתי לאל תמיד על שביתת המורים שפרצה בעת המשפט ואיפשרה לנו להקשיב לשידורים". אביו היה פעיל בארגון שרידי הניצולים בני העיירה, ורובינשטיין הילד ספג משהו מהאווירה כשהתלווה לאביו לאותן התכנסויות טיפוסיות לישראל של שנות ה-50 וה-60.

משהו על הטפטוף האטי שבו חדרה הכרת השואה לתודעתם של בני-הארץ ניתן ללמוד מפרסום נוסף של רובינשטיין, המופיע בימים אלה בכתב-העת "כיוונים חדשים". הוא כותב שם על הספר "נולדתי בלודג'" מאת ישעיהו קרוטושינסקי, שכן של הוריו, שאותו זכר רובינשטיין כרס"ר משטרה, איש נעים-הליכות, "שברבות הימים שוחחתי עמו לא אחת ברחובה של עיר על דא ועל הא. אודה ואבוש, כי שיחות אלה לא כללו את השואה. מן הסתם ידעתי במעורפל שהיה ניצול שואה, כי כמעט כל השכנים היו כאלה".

קרוטושינסקי, שכנך, כתב בספרו שלא היה מרים את זרועו להחזיק במתלה האוטובוס, כדי שלא יראו את המספר הכחול, ואתה כותב שאתה מצטער על כך. על מה?

"אני מצטער על כך שהמצב היה כזה, שאנשים ניצולי שואה התביישו. בתחילת ימי המדינה היה כנראה יחס אמביוולנטי לניצולים. כאילו מישהו מאשים אותם חלילה, 'אם שרדת, אולי עשית זאת על-חשבון מישהו, לא היית בסדר', וכך הניצולים לא דיברו. רק עכשיו, בזקנתם, אנשים חוזרים לדבר ולהנחיל את זה לנכדים ולדור הבא. עם ילדיהם לא דיברו בכלל, וגם אבא שלי לא דיבר כמעט".

לנושא האנטישמיות החל להתוודע בעת שירותו במשרד החוץ בשנות ה-70, כאשר חומרים שהגיעו אליו יצרו בו תחושה גוברת של אי-נוחות. "אני חייב להודות שלא נתקלתי באנטישמיות באופן אישי, אבל יש לי מצבור חוויות של הזולת. ב-1987 הבנתי את המקצת. בליל יום הכיפורים תשמ"ח, הייתי בביקור בוושינגטון, וכשיצאתי עם קבוצת יהודים ואיש השגרירות מבית-הכנסת, נעצרה לידינו מכונית, וצעיר צעק מתוכה, 'אתם יהודים?'. השבנו בחיוב, והוא אמר, 'חבל שלא גמרו אתכם בתנורים', ונעלם במכוניתו.

"אבל את עיקר החוויות אתה צובר מפעילויות. אני זוכר שהשר זבולון המר המנוח פנה אליי עוד ב1975, כשהתקבלה ההחלטה באו"ם המשווה את הציונות לגזענות. הייתי אז מרצה צעיר בבר-אילן, והוא ביקש ממני לערוך ניתוח של החלטת האו"ם. הייתי פעיל יותר מאוחר במאמצים לבטל אותה החלטה, וב-1992, לא אשכח, ישבתי עם עמיתיי הירדנים והפלסטינים למשלחות המשא-ומתן ומישהו בא ובישר לי שביטלו את ההחלטה. סיפרתי לעמיתיי במה המדובר, ושניהם אמרו 'מברוכ'".

"יש לנו הרגשה שיושב שם אדם הגון"

כמה וכמה מהחלטותיו בעת כהונתו כיועץ משפטי היו טעונות. אם זו ההחלטה שלא להגיש כתבי-אישום נגד נתניהו בפרשת בראון, ואם זה דוח ציבורי שבו מתח ביקורת נוקבת על התנהגותו של נתניהו בפרשת המתנות, פרסום חוות-דעת אתית על התנהלותו של הנשיא עזר ויצמן בפרשת הקשרים הכספיים שלו עם אדוארד סרוסי, או פרסום מכתבו לראש הממשלה ברק ובו הסתייגויות מניהול משא-ומתן מדיני עם הרשות ערב הבחירות ב-2001.

רובינשטיין הוא בוגר בית-הספר הממלכתי-דתי צייטלין בתל-אביב, בן כיתה של נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל. הוא בעל תואר שני בלימודי יהדות בת-זמננו, ולא יהיה זה נדיר למצוא שימוש בשפת המקורות בדוחות שהוציא מתחת ידו. הוא היה מקורב לחבורה שהקימה את גוש אמונים, ואף לקח חלק בפעולות השכנוע להתיר להם להתיישב באלקנה. כשנתמנה לתפקיד היועץ המשפטי, צוטט אורי אליצור, עורך 'נקודה': "יש לנו הרגשה שיושב שם אדם הגון, שמתייחס אלינו בהגינות כשאנו מביעים מחאה פוליטית".

אבל בשיחה הזו, רובינשטיין — שיתמנה ככל הנראה

ב–2004 לשופט עליון — נזהר מאוד מלהיכנס לנושאים טעונים מהשיח הפנים-ישראלי. חשוב לו לדבר על אנטישמיות, על הצורך להנחיל את הנכונות להיאבק בה לכמה שיותר קהלים. חשוב לו שציבור לא-יהודי יתעניין בשואה. לאחרונה הפגישו אותו עם האב אמיל שופני, מנהל תיכון בנצרת, שיוזם נסיעה בחודש הבא של קבוצה מעורבת, ערבים-ישראלים ויהודים, לביקור באושוויץ. הוא מקבל יוזמה כזו בברכה. רובינשטיין עצמו השתתף בעבר במצעד החיים, שלוש מבנותיו ביקרו באושוויץ במסגרת תוכנית הלימודים בבית-הספר.

בהתייחסו למי שתקפו את מסעות התלמידים מישראל למחנות בטענה של גיוס השואה לחיזוק לאומיות צרה וכוחנית, הוא בוחר בניסוח: "לא ירדתי לסוף דעתם של המסתייגים". רובינשטיין גם אינו האיש שיערער על צדקת פעולותיה הצבאיות של ישראל. במאמרו הוא מבקש להפריך את המיתוס, לדבריו, "כאילו יש זיקת אמת בין תופעות האנטישמיות ובין עניינים הקשורים במדינת ישראל והסכסוך הערבי-ישראלי. אין רשע ואין מידת איפה ואיפה גדולים מזה". לי הוא אומר, "אני לא אומר שלא צריך להיות חכם ונבון, ובהחלט צריך לגלות רגישות במעשינו. אבל אני לא מקבל את הטענה הזו, שהקורבן תורם לאנטישמיות".