אני פה בגלל בעלי

כל חצי שנה בערך הוא נתקף בסחרור של הרס עצמי, וכמו פרה סוררת נותן בעיטה לדלי של עצמו. הוא רב עם אשתו, מסתגר, נתקף דיכאון קיומי, ומרגיש שכל העולם נגדו. ככל שמנסים להראות לו את הפער בין התחושות הפנימיות שלו לבין המציאות - שכן מדובר במנהל אולטרא-מצליח, עם משפחה תומכת ואישה אוהבת - שום דבר לא נוגע בו. גלי השנאה העצמית מטביעים אותו בבוץ טובעני ושחור מייצור עצמי.

בתחילת מערכת-היחסים שלהם הייתה נתקפת האישה בפאניקה בכל "התקפה" כזו, וניסתה בכל כוחה לרצות אותו. ניסתה לתת עוד אהבה - וחטפה. להרגיע - ובתמורה קיבלה ריקושטים של דחייה וכעס. אחר-כך ניסתה לנקוט טקטיקה הפוכה, של "ברוגז", מעין צינון דידקטי לכמה שבועות, שקפא לקרחון שקשה להפשיר. היא ידעה שעמוק בפנים, למרות ששמר על פאסון וסירב לבקש סליחה (מילה לא תקנית בלקסיקון שלו), הוא מצטער על החלב שהשפריץ לכל הכיוונים.

באיזשהו שלב הבינה שבלי עזרה מבחוץ לא תצליח לשנות את הדפוס, והציעה לו לבוא איתה לאימון זוגי. התגובה שלו הייתה צפויה ועצבנית: "מה, אני משוגע שאני צריך טיפול? מה פתאום שאיזה בנאדם זר ידע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי? עזבי אותי, אין על מה לדבר". לפגישה, שנקבעה מראש, הלכה לבדה. למאמנת הסבירה שבעלה הוא סרבן התערבויות כרוני, אבל סוחב בעיות שזקוקות לטיפול. המאמנת הרגיעה אותה, ואמרה שאפשר לעשות טיפול זוגי גם כשרק צד אחד נוכח. מאז הן עשו דרך ארוכה, שהביאה לשיפור גדול במרקם היחסים. הבעל יודע שאשתו הולכת לפגישות חד-שבועיות, אבל לא נכנס למה שקורה בתוכן, למרות שבעצם גם הוא עובר אימון דרכה.

"האופטימלי הוא כמובן שאימון זוגי יכלול את שני בני-הזוג", אומרת רוני ראטנר, חונכת עסקית ומתמחה בחניכה זוגית, "כי עצם החקירה המשותפת של שני הצדדים נותנת זריקת-חיים לזוגיות. אחרי 20 שנה של חיי יום-יום, היא בונה רובד של נגיעה בדברים עמוקים, שלא דרך סקס. אם הבעל 'דופק בעיטה בדלי', אולי יש לו צורך בהתחדשות? אחד העקרונות החשובים ביותר בטיפול במשברים, הוא קודם כול לתת להם לחלוף. במשבר לא עושים כלום. מטפלים בעתיד כשההווה רגוע. זה כמו לפקוד על מישהו ששבר רגל לרוץ מיד. רק אחר-כך אפשר לקחת את ה'גל' הזה ולהוביל אותו למשהו פוזיטיבי.

"בדרך-כלל, 'סרבני האימון' הם גברים. הרבה פעמים הם פשוט לא מאמינים שזה יעזור. גברים מפוקסים יותר על התוצאה, נשים שמות פוקוס על התהליך. כל ההיסטוריה הטיפולית והטיפול הזוגי עצמו מושתתים על תהליך. לגברים, בעיקר אלה שבאים מהמגזר העסקי, צריך לדעת לדבר בתוצאות. ניקח דוגמה מעולם ההדרכה: נניח שאני רוצה למכור למנהל הדרכה לשיפור השירות. אם אשב ואתאר את התהליך, הוא לא יקנה את מה שיש לי להציע. אבל אם אגיד, 'הסתובבתי אצלך בארגון והשירות הוא 5 מ-10, בתוך חמישה חודשים ובתקציב מסוים אוכל להביא אותו ל-9 מ-10', כאן יידלקו לו העיניים.

"נשים מגיעות לחניכה בשלב משברי. באה מישהי ומספרת את הסיפור, ובדרך-כלל השאלה הראשונה שלי היא 'מה הבעיה עם המצב הזה?'. 'אני רוצה לפתור אותו', היא אומרת. 'למה?', אני מקשה - וכל זה כדי להתמקד, כמו בביזנס. צריך להגיע קודם כול למהות. אחר-כך מפצלים את העבודה לשניים: האחריות שלה למה שהיא מרגישה, ואיך משנים את הדרוש שינוי עם בן-הזוג. אני מלמדת את הקונספט, שרגש הוא סובייקטיבי. כל אדם מרגיש אחרת לאותה סיטואציה".

כמו למשל אותה אישה שניסתה להשיג את בעלה בסלולרי אחרי שרבו. בכל פעם שהיה נדמה לה שהטלפון מצלצל אצלו, השיחה נותקה. היא התחילה לבנות תיאוריות למה הוא טורק לה את הטלפון, ובסוף התברר שהרשת הסלולרית קרסה והדרמה הייתה לשווא.

ראטנר: "האחריות שלה היא להיות אמיתית עם מה שהיא מרגישה, ולהיות בוגרת מספיק כדי להגיד את זה ולא להתנהג את זה. להגיד, 'אני כועסת, מאוכזבת, נעלבת', מול להתנהג 'אתה כזה וכזה', לעשות פרצופים, להסתגר ולהיכנס בו בקטנות. זה ההבדל בין ילד שמתנהג את הכעס, לבין מבוגר שממלל אותו. אני חושבת שאין מספיק הסכמים בוגרים בין אנשים. לנשים וגברים יש ציפייה שהצד השני ינחש וידע בלי מילים מה הצד השני רוצה, ואם, חלילה, לא הצליח - הלך עליו. אחד הדברים שאני מציעה לזוגות הוא לעשות הסכם לפיו אם מישהו רוצה או מרגיש, עליו לומר זאת, ואם הוא לא היה בוגר מספיק להגיד את זה - על הצד השני לא מוטלת אחריות לדעת מה רצה. יש לך יומולדת, ואת הכי רוצה מסיבת-הפתעה, או תכשיט, או פינוק בספא. תשלחי לו מייל, תזכירי לו, תגידי שאת רוצה שישקיע בך".

אבל אין לזה אותו הטעם.

"עדיף על הטעם הגרוע של השכחה. האחריות הכי גדולה שלי היא להבין שאם לא אשנה כלום במערך של עצמי, באיך אני חושבת ומנתחת דברים, גם הוא לא ישתנה. אחרי לקיחת האחריות, אנחנו יורדים לטיפול פרקטי, ומחליטים מה אנחנו הולכים לשנות השבוע. החל מאיך היא מקבלת אותו כשהוא מגיע, איך היא משוחחת איתו בטלפון, תוך ניסיון לשנות תגובות שנגרמות מכעס פנימי.

"נגיד שהיא קמה לפניו כל יום, ונוצר הרגל שהיא מכינה לו ארוחת-בוקר, וזה מוציא אותה מדעתה. מחליטים שבבוקר מסוים היא תקום אחריו, או שכשיקום הוא ימצא פתק: 'בוקר טוב אהובי, אחזור בשבע וחצי, אחרי ההליכה'.

"עצם השינוי בדרך-כלל כבר פותח משהו. אפשר להגיד, 'תשמע, הקטע הריטואלי הזה של ארוחת-הבוקר עושה לי רע, ואני רוצה לנסות משהו אחר שמתאים לי יותר', או פשוט 'רוני נתנה לי שיעורי-בית'. כשמדובר בזוגיות אנושית, נטולת בעיות פתולוגיות שמצריכות טיפול, כשמתעורר כעס אפשר לשאול, 'למה אתה כועס ולא מוכן לתקשר?', ולהגיד 'כשתירגע, אשמח לדבר'. ואז, חוזרים לאימון, ובדרך-כלל מתעורר רצף של תובנות. אחרי הפעם הראשונה כבר יותר פשוט לעשות שינויים, ובכל פעם מגדירים מטרה, הולכים צעד נוסף לקראת שינוי בעזרת תוכנית-עבודה מסודרת עם לוחות-זמנים".

יש מקרים שזה לא עובד?

"את מתכוונת שהם לא נשארים ביחד? כן. יש מקרים שבהם זה לא מצליח".

ואם היו מגיעים יחד, הסיכוי להצלחה היה גבוה יותר?

"אני לא יודעת, ואני לא נכנסת לזה". *