אי ידיעת החוק פוטרת מעונש: ביהמ"ש זיכה קבלן שהועמד לדין בגין עבירה על חוק ארכאי

השופט קבע שאם הוא עצמו לא מכיר את החוק - גם הנאשם לא צריך; "יש עבירות המתחבאות בחוקים כה איזוטריים, שאי-אפשר להרשיע בהן"

נועם שרביט 19.04.2007
"אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש". את המשפט הזה, יש להניח, שמעתם כבר בבית הספר ואם לא אז בוודאי באחד השיעורים הראשונים של הקורס בדיני עונשין. לכלל האמור יש גם חריג בחוק העונשין, אבל הוא מצומצם למקרים נדירים וחריגים מאוד. ידיעת החוק ופרסומו בציבור אינם תנאי לתוקפו של החוק, אבל בית משפט השלום ברחובות קבע באחרונה, שישנן עבירות המתחבאות בחוקים כל כך איזוטריים, שבאמת אי-אפשר להרשיע בהן. אם השופט לא מכיר את החוק, גם הנאשם לא צריך להכירו, נקבע.

פואד בזיג הוא קבלן שיפוצים מנצרת. הוא הועמד לדין בבית המשפט ברחובות בגין עבירה של נטילה והובלת עצים מוגנים, בניגוד לסעיפים 15 ו-17(7) לפקודת היערות הארץ ישראלי-1926. בכתב האישום שהגיש עו"ד אופיר עיני מאגף הייעור בקק"ל נטען, שבחודש מרץ 2006 נטל בזיג והוביל במושב בן-זכאי כחצי טון בולי עץ אקליפטוס, שהוא עץ מוגן, בלא שקיבל רישיון לכך. עו"ד עיני הסביר, כי "הנאשם נכנס לחורשת אקליפטוס ומצא עץ, חתך את העץ והעמיס אותו". עם זאת, הוא הוסיף שברור כי לא בזיג הוא שכרת את העץ.

"מצאתי זקן אחד שזרק עצים בשטח, ושאלתי אם הוא רוצה אותם והוא אמר לי שלא", סיפר בזיג. "היו 4 חתיכות באוטו, וזה ממזבלה, זה היה עצי אקליפטוס. באו שני שוטרים ואמרו לי 'מה אני עושה'. אמרתי שאני לוקח מהמזבלה".

הוא כפר באשמה המיוחסת לו וטען שכלל לא ידע שיש איסור בחוק על נטילת העצים שהוא כלל לא כרת. "יש לי יונדאי גטס וזה אוטו קטן", אמר. "לקחתי את העצים מהמזבלה, לא חתכתי עץ ירוק. זה עץ רקוב וישן מאוד, שזרוק. אני מודה שלקחתי. לקחתי 4-5 בולי עצים שמשקלם לא יעבור 80 עד 100 ק"ג. אני איש מכובד בעיר ולא עושה שטויות, זאת פעם ראשונה שאני עומד בבית המשפט".

בגין תקלה של מזכירות בית המשפט התובע לא הוזמן לדיון והדיון נדחה. בינתיים, ניצלו התביעה ובזיג, שלא היה מיוצג, את הזמן כדי להגיש לבית המשפט הודעה מוסכמת, לפיה הם הגיעו להסדר לסיום ההליך בלא הרשעה, לצד חתימת הנאשם על התחייבות להימנע מהעבירה, ותשלום הוצאות בסך 500 שקל. השופט ירון לוי חשב אחרת. "בנסיבותיו החריגות של כתב האישום, החלטתי שלא לקבל את ההסדר, והוריתי על זימון הצדדים בפניי", כתב בהכרעת הדין. בדיון הקצר שקיים, ביקש מהתובע הסברים על מדיניות התביעה. "יש מגזרים שלמים שעושים זאת", אמר עו"ד עיני ביחס לנטילת העצים. "אנחנו לא משלטים את היערות ולא מודיעים על איסור הובלת או נטילת בולי עץ. גם לא כל כריתת עץ אסורה, אלא רק אם העץ הוא מוגן".

לוי ציין, שמהתמונות שהוגשו לעיונו, המקום בו נטל בזיג את העצים כלל אינו נראה כיער. התובע גם אישר, שלבזיג לא מיוחסת כריתת העצים, וכי אין בידי התביעה כל ראייה ביחס למשקל הנטען בכתב האישום "חצי טון בולי עץ". עוד אישר, כאמור, שאין במקום שילוט האוסר על הובלת עצים.

השופט לוי קבע, שזהו "מקרה מובהק שבו עומדת לנאשם הגנה של טעות במצב משפטי. אין מדובר באיסור שיש בו כדי לשקף ציווי מוסרי או הסכמה חברתית מקובלת. מדובר בהוראה לא מוכרת בחוק, שספק רב בעיניי אם עצם קיומו מוכר לציבור, מלבד העוסקים בו כעניין של יום ביומו. אודה על האמת, לבית המשפט האיסור לא היה ידוע. סבורני, שאם לבית המשפט האיסור אינו ידוע, לא ניתן לחייב את הנאשם ולהטיל עליו אחריות פלילית".

אבל בזיג זוכה לא רק משום שמדובר היה בטעות בלתי נמנעת באורח סביר. השופט לוי סבר, שהפרשנות של התביעה לחוק שגויה. "ספק רב בעיניי אם לשון האיסור לפי סעיף 15 לפקודת היערות, חלה אף על העברת עצים שהנאשם לא כרת אותם. לאור גילה הנושן של הפקודה, ניסוחה המיושן ומהות העבירה, אין ספק שיש לצמצם, ככל הניתן, את היקף תחולתה. לשון העבירה מלמדת על כך שהאיסור הוא על העברת עצים שנכרתו ע"י אותו אדם, ולא על העברת עצים שנכרתו ע"י אחר, כפי שאירע בעניינו של הנאשם", פסק.

בזיג גילה אזרחות למופת, ולאחר שהודיע לו השופט שהוא מזוכה, אמר כי הוא אינו מבקש לחייב את המדינה בהוצאות. "איני מבקש הוצאות, בקשתי היא שהקרן הקיימת תעשה לפרסום האיסור", אמר. השופט לוי הסכים. "סבורני שיש צדק רב בדברי הנאשם, ואם בכוונת המדינה להמשיך באכיפת האיסור, הרי שיש להביאו למודעות מלאה של הציבור, קודם אכיפתו, שהרי כלל ידוע הוא שאין מטילים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ואוסיף אף שאינה ידועה לציבור" (ת.פ. 1629/06).

עיקרון האשמה לא מתקיים

בעבר היה מקובל שאכן אי-ידיעת החוק לא תפטור מאחריות פלילית, ואולם בתיקון 39 לחוק העונשין בוטל סעיף 12 והוסף סעיף 34יט: "לעניין האחריות הפלילית, אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

למעשה, הסעיף בא לתת מענה למקרים שבהם אדם ביצע עבירה והוא מודע ליסודות העבירה (ולכן מתקיים היסוד הנפשי), אולם הוא אינו יודע שהדבר אסור ולכן לא מתקיים עיקרון האשמה. במשפט הפלילי מקובל להבחין בין עבירות שהן Mala in se ("רעות כשלעצמן"), כלומר שהיו נאסרות מטעמי מוסר גם אם החוק לא היה אוסר עליהן (רצח, אונס, גניבה וכו'), לבין עבירות שהן Mala prohibita ("רעות כי נאסרו"), כלומר אין בהן פגיעה במוסר, והן אסורות אך בשל קביעתן כאיסור בחוק. מדובר בעיקר בעבירות שאינן בחוק העונשין, אלא בעבירות טכניות, המתבטאות בהפרת סדרי התנהגות הנועדים להבטיח את שלום הציבור בתחומים מוגדרים שונים, כמו דיני תכנון ובנייה, תעבורה, איכות הסביבה ועוד.

בהלכת ויסמרק פסק בית המשפט העליון, כי לא ניתן לקבוע קטגורית שבכל העבירות שהן אסורות רק מכוח האיסור בחוק (Mala prohibita), אי-ידיעת החוק תפטור מעונש. גם לגבי עבירות כאלה, נקבע, ניתן לצפות שאנשים מודעים לכך שהתחום מוסדר ע"י כללים כלשהם, ולכן חובה עליהם לברר את תוכנם. "כך למשל, חריגה ממהירות הנהיגה המותרת אינה בבחינת mala in se כשלעצמה, אולם יש לצפות שהנוהגים בכביש מודעים לכך שקיימים כללים מסוימים המסדירים את הנהיגה, לרבות הגבלת מהירות הנסיעה המותרת, דבר המטיל עליהם את החובה לברר ולהשיג מידע זה. מודעות זו לכך שהתחום מוסדר ע"י כללים כלשהם, היא המצדיקה את החלת הכלל בדבר 'אי-ידיעת הדין' גם על עבירות מחוץ לחוק העונשין שהן מסוג mala prohibita".

בתי המשפט מיעטו לקבל טענת הגנה זו, ובהלכת פרומדיקו היא קיבלה חיות מסוימת, לאחר שנקבע שהסתמכות בתום-לב על עצה מוטעית של עו"ד אכן עשויה לשלול את היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה פלילית. זאת, במיוחד בתחומים מקצועיים שאדם מהיישוב אינו שולט בהם. מאז יושמה ההלכה במקרים נדירים, בעיקר בתחומים כמו הגבלים עסקיים ומיסוי.