מתוך חמש קבוצות האיים המרכיבים את איי טהיטי, פולינזיה הצרפתית בשמם הרשמי, נראה שאיי מרקיז הם אלה שהטבע בחר להעניק להם את הבכורה. זוהי אחת מקבוצות האיים המבודדות והמיוחדות ביותר בעולם, איים פראיים שאינם מוגנים על-ידי שונית אלמוגים, ושבהם הטבע חופשי לפסל כרצונו. מעטים הם המטיילים שמרחיקים עד לכאן, ואפילו בעבור רבים מתושביה של הטריטוריה הצרפתית, הביקור באיי מרקיז הוא בגדר הגשמת חלום.
למרות מיקומם הנידח יחסית והריחוק מבירת הטריטוריה, טהיטי, היו אלה איי מרקיז שיושבו תחילה בידי יורדי ים פולינזים שהפליגו מסמואה. מכאן, המשיכו צאצאיהם בכמה גלי הגירה מזרחה לאי הפסחא, מערבה לטהיטי ולאיי קוק, ואף כ-4,000 קילומטר צפונה, לאיי הוואי. בשל הבידוד המוחלט מן העולם החיצון ואפילו מאיי פולינזיה האחרים במשך מאות ואולי אף אלפי שנים, התפתחו באיי מרקיז תרבות ושפה השונות מאלה של שאר קבוצות האיים, ואף השתמר המבנה הגנטי הייחודי של קבוצת החלוצים ההומוגנית.
החיים באותה תקופה קדומה התאפיינו באמונה באלים, ברוחות השמיים, בשדים ובסיפורי האבות. כל אלה באו לידי ביטוי בבניית מקדשים רבים, מהמרשימים ביותר בפולינזיה הצרפתית. מקדשים אלה עטורים בפסלי אבן מסתוריים הקרויים Tiki - אשר להם יכולות סגולה והגנה מפני רוחות אופל. למרות מסורת קניבליסטית שהייתה נפוצה, חיי הקהילה לרוב התנהלו בשלווה וללא דאגות. אולי הודות לטבע שסיפק את רוב הצרכים.
סוף החיים בבידוד
המגע הראשון עם העולם החיצון התרחש ב-1595, עם הגעתו של מגלה ארצות ספרדי שהעניק לאיים את שמם, על שם פטרונו. הפולינזים המקומיים קראו להם "איי היבה (ארץ גדולה)". שמותיהם של שלושה מתוך ששת האיים המאוכלסים כוללים את המילה היבה: נוקו היבה, היבה אוא ופאטו היבה.
שלא כמו בשאר איי פולינזיה, איי מרקיז זכו למספר מועט של מבקרים לאחר "התגלית" החדשה מבית האדם הלבן. רק בתחילת המאה ה-19 החלו זרים להקים מושבות באיים ולסחור עם המקומיים. לא עבר זמן רב עד ש"אורחים" נוספים עגנו בחופי האיים, והוקסמו מאורח החיים הפסטורלי ומהטבע הבלתי נתפס ביופיו. עם מגלי ארצות אירופאים ואמריקאים, הגיעו גם ציידי לווייתנים והרפתקנים - שבתקופה זו נטו להיות סופרים - כגון הרמן מלוויל ("מובי דיק") ורוברט לואיס סטיבנסון ("אי המטמון") ואמנים נוספים, שאליהם נגיע בהמשך.
המפגש עם האדם הלבן היה הרסני ביותר, במיוחד באיי מרקיז. מלבד התפוררות המבנה החברתי המסורתי, ילידי האיים עמדו חסרי אונים אל מול המחלות שהביאו עימם ה"אורחים" בהירי העור, וחלו בזה אחר זה, כפי שתואר בהרחבה בכתבה על טהיטי בשבוע שעבר. מאוכלוסייה שמנתה כ-100,000 בשיאה, פחות מ-4,000 מתושבי האיים זכו לראות את תחילתה של המאה ה-20. טרגדיה זו תרמה רבות להצלחתם של מיסיונרים נוצריים, שהגיעו לאיים בתקופת השפל והציגו את הנצרות כדרך לגאולה. בעקבות ברית מוצלחת עם מלכי אחד האיים, סיפחה צרפת את אחד מאיי מרקיז ב-1842, סיפוח שהיה יריית הפתיחה למסע כיבוש של יתר קבוצות האיים.
כיום, כ-10,000 תושבים בלבד מאכלסים את ששת איי מרקיז המיושבים, שחלקם נגישים יותר וחלקם נגישים פחות. החיים כאן מתנהלים במסלול האיטי של החיים, ומקורות הפרנסה הם בעיקר מהפקת קופרה (ה"בשר" של פרי הקוקוס. משמש כחומר גלם לתעשיית שמן הקוקוס), דיג, עבודה בשירות הציבורי ותיירות זעירה. אף שהדת העתיקה והמסתורית כבר נמחקה מזיכרונם של זקני האיים, קשה שלא לחוש באווירה של מיסטיקה במקום.
כמו פארק היורה
התחנה הראשונה היא נוקו היבה (Nuku Hiva) - בירת הארכיפלג. הטיסה מטהיטי צפונה בכיוון קו המשווה אורכת כשלוש שעות, ואם לא די בכך עבור תחושת הריחוק, עלינו להזיז קדימה את מחוגי השעון בחצי שעה בשל הפרשי הזמן. כבכל טיסת פנים באיי טהיטי, גם בטיסה זו אין סיבה להתלונן. מדי כמה דקות, אנו חולפים מעל אי קטנטן או אטול חלומי עד שהכחול האינסופי של האוקיינוס משתלט על הנוף.
לפתע, הכחול הבוהק מתחלף בנופים המזכירים את "פארק היורה": רכסי הרים עצומים, עמקים הפוגשים חופים בתוליים והמון ירוק. אנו נוחתים באזור שטוח ויבש של האי הידוע כ"ארץ המדבר". באיים הללו הלינה בלודג'ים ובפנסיונים משפחתיים היא חוויה אינטימית, והמארחים אוספים את אורחיהם בציי לנד רוברים לנסיעה שאורכה כ-90 דקות לעיירה היחידה בנוקו היבה - Taiohae.
הדרך המתפתלת היא חוויה בפני עצמה, החוצה מגוון אקלימים מהטרופי לאלפיני וגורמת לך לברר עם הנהג אם אכן נחתנו על האי הנכון. לאחר אינספור מפלי מים, מישורים פוריים המזכירים את שווייץ, יערות עצי אורן בגבהים מרשימים והגרסה המקומית של הגראנד קניון, אנו מגיעים ליעד.
רכס הרים מצל על העיירה הציורית. הרכס הזה חובק מפרץ שקט שבו עוגנות יאכטות שזה עתה סיימו מסע מפרך מתעלת פנמה. על המזח, דייגים עמלים לקראת ארוחת הערב - חלקם דגים ואחרים מנקים, ופעמוניה של כנסיית נוטרדאם המקומית - הנראית כאילו לקוחה מפרק בסדרה משחקי הכס - עורכים ניסוי כלים למיסה הקרובה ביום ראשון. לפני החזרה לפנסיון המשפחתי החם של אלווין וקלודין, אני עוצר בשוק האומנים המקומי. עבודות האומנות והיצירה של תושבי איי מרקיז הם שם דבר ברחבי המשולש הפולינזי. בשוק הקטן, ניתן להתרשם מהפיסול העדין באבני הבזלת, מפסלים ומכלי בית מעץ, ומכלי לחימה מסורתיים המסותתים מעצמות בעלי חיים. גם מי שאינו חובב מזכרות מתקשה לעמוד בפיתוי.
ובחזרה לפנסיון שבמעלה גבעה המשקיפה אל המפרץ. ארוחת הערב כבר מוכנה: קרפצ'יו מטונה אדומה מקומית וצ'יפס מפרי הלחם שכה נפוץ באיי פולינזיה. ומה לקינוח? שיחות מרתקות עם אורחים סקרנים כמוך שהרחיקו עד לקצה העולם וגם עם המארחים הידידותיים.
המפל המסתורי ומבני האבן
בין שלל הפנינים שמציע האי, הממלאות בקלות כמה וכמה ימים מרתקים, החוויה שהטביעה בי את הרושם החזק ביותר היא המסע בעקבות מפל Vaipo - המפל הגבוה ביותר בפולינזיה הצרפתית. היום מתחיל בשיט קצר מהעיירה לאורך קו החוף - הזדמנות לצפות בקו הרקיע המרשים של האי מזווית נוספת. סירתנו הקטנה נכנסת אל מימיו השקטים של מפרץ, המוגן על-ידי צוקי בזלת ומימיו בצבע ברקת. נחתנו על חוף מוזהב, יחד עם דייגים מקומיים שזה עתה חזרו עם השלל היומי. תיירי המדריך שלנו מציין שזה היה ביתו של אחד "השבטים" בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "הישרדות".
מולנו, עמק ה-Hakaui, שמוקף משני עבריו בצוקי בזלת גבוהים ומחודדים - סימן ההיכר של נוקו היבה. אנו מתחילים לצעוד לאורך העמק, על שביל שנבנה לפני כ-1,000 שנה ומכונה "דרך המלך". לפני קטסטרופת המחלות, העמק הפורה היה ביתם של אלפי תושבים, והמלך המקומי הורה על בניית השביל בעזרת אבני בזלת והנמכת השיפועים. לאורך הדרך, אנו חוצים כמה נהרות רדודים ואף עוצרים להאכיל את הצלופחים.
קשה לפספס את המזכרות שהותירו תושבי העמק אחריהם, על אף ששורשיהם העצומים של עצי הערמונים הפולינזיים כבר משתלטים על הנוף האנושי הקדום: מבני אבן עתיקים, בורות לאחסון מזון, פסלי Tiki ועצים עמוסי פירות וצמחי מרפא המספקים לנו נקודות עצירה רבות, כשתיירי מסביר לנו על כל אחד ואחד. המסקנה: באמת שאין צורך במרכול בעמק הזה.
לפתע, אנו מוצאים עצמנו במעין קרחת ביער הגשם, ותיירי מזכיר לנו להרים מבטינו. בדרך כלל, קשה שלא לשמוע מפל מים, אך מפל Vaipo גולש חרישית מגובה של כ-350 מטר על צוקי הבזלת כאילו מנסה להסתתר מהעולם החיצון. אנו דולקים אחר מקור הזרימה בתוך נקיק שהולך ומצטמצם, ומגיעים לבסוף אל בריכה מרעננת ביותר.
בחזרה לעיירה. השמש כבר שוקעת. קבוצתנו הקטנה שהגיעה למפל כבר מגובשת, ואיננה רוצה לסיים את היום. אנו עוצרים בפאב היחיד בעיירה לערב של אוכל מקומי, הרבה יין צרפתי ושעות של שירה וריקודים לצלילי טריו של גיטרות יוקלילי.
האי של גוגן וברל
האי האחרון במסע הארוך הוא היבה אוה (Hiva Oa) שבדרום הארכיפלג. בהפגנה של מיומנות טיסה לא רעה בכלל, אנו נוחתים בתוך עמק צר ופורה, המוקף בשרשרת הרים המכוסה עננים. אני מתקבל כמיטב המסורת המקומית עם שרשרת פרחים ריחנית שנשזרה לפני כמה שעות על-ידי המארחת שלי - טניה - אישה חמה שחיוכה מאיר בקלות את חלל הטרמינל הקטנטן.
הנסיעה הקצרה לפנסיון חושפת רק מעט מהיופי הייחודי של האי ומהעובדה שכל תושב פה זוכה לנוף עוצר נשימה, משהו שרובנו רק יכולים לחלום עליו ולבטח אחת הסיבות שמשכו עד לכאן את הצייר הצרפתי פול גוגן ואת הזמר הבלגי ז'אק ברל, אשר בחרו לבלות פה את שנותיהם האחרונות. על גבעה המשקיפה לעבר העיירה הציורית Atuona ומפרצה, שני הידוענים - המוערכים מאוד בקרב 'תושבי האי בשל תרומתם לקהילה - קבורים בבית הקברות Calvary - מוקד עלייה לרגל שאין להחמיצו.
בהיבה אוה מגוון רחב של פעילויות הכוללות טרקים בכל הרמות, רכיבה על סוסים, ביקור בשוק אומנים וטיול יום בלתי נשכח לאי השכן - Tahuata - שם הזמן באמת עצר מלכת. אך ללא ספק, שיאו של הביקור באי הוא הנסיעה לאורך חופו הצפוני והפראי אל האתר הארכיאולוגי - Lipona. המסע בן 90 הק"מ ממלא לו"ז של יום שלם, שכן דרך העפר מתפתלת על פני תוואי של צוקי ים גבוהים. הנופים עוצרי נשימה ומספר העצירות בהתאם. בדרך, חוצים מפרצים מקסימים וכפרים רדומים שבהם הזמן לא זז. מדי פעם, משפחת עיזים חוצה בעצלתיים את שביל העפר - סיבה נוספת לעצור בצד ולספוג כמה שיותר מהנוף ומסימפוניית הגלים המתנפצים על הצוקים הגבוהים.
רגע השיא מגיע עם החניה בשיפולי המקדש המסתורי שב-Lipona - הסיבה האמיתית לנסיעה הארוכה וללא צל של ספק המקדש המרשים ביותר בפולינזיה הצרפתית. על גבי שני מפלסים, מזבחים עטורים בפסלי Tiki ענקיים העשויים מאבן, מישירים מבטם לאותו כיוון. חלקם נראים מחייכים, חלקם בעלי שש אצבעות ואחדים מהם גבוהים אף יותר ממייקל ג'ורדן. איש אינו יודע כיצד ומדוע יצרו את הפסלים המסתוריים הללו, אך מה שכן ידוע הוא שאסור להזיז אפילו את הפסל הקטן ביותר, בשל האמונה שאותם פסלים ספוגים בתכונות על טבעיות הנקראות Mana. ללא נפש חיה מסביב וללא כל התראה מוקדמת, לפתע העננים מנמיכים טוס ומכסים את יער הגשם המקיף את המקדש, מספקים תחושה מיסטית.
הביקור באיי מרקיז מגיע לסיומו באותו טרמינל קטנטן שממנו יצאתי בהתרגשות רק לפני כמה ימים. ריטואל הפרידה קבוע: חיבוק חם מהמארחים המקומיים ודמעות מהולות בתחושת סיפוק אדירה.
הכותב הוא מוציא לאור של אתר הטיולים XDAYSINY.COM ומדריך קבוצות ויועץ לפרטיים לאיי טהיטי
מידע מעשי
איך מגיעים: טיסות יומיות מטהיטי לאיווה אוה ונוקו היבה האורכות כשלוש שעות, שאותן משתלם לרכוש במסגרת חבילת טיסות לאיי מרקיז מ-Air Tahiti. ניתן להגיע לאיים הקטנים יותר בטיסות המשך משני האיים המרכזיים.
שיט: ספינת הדגל ה-Aranui, עוגנת בכל אחד מאיי מרקיז המיושבים במסגרת תפקידה כאוניית מסע, אולם חציה האחורי בנוי כאוניית פאר והיא אף עוגנת בכמה איים נוספים בדרכה חזרה לטהיטי. חשוב להדגיש שעל אף הביקור בששת האיים, לנוסעים מספר שעות מועט מאוד על כל אי.
מתי לנסוע: מזג האוויר באיי מרקיז יציב ברוב חודשי השנה עם נטייה לפחות גשם בין נובמבר למארס. לכל אי צד יבש יותר וצד גשום יותר, אך ההתחממות הגלובלית ותופעת האל ניניו משנים לאחרונה את הסדר הקבוע ואף הולידו שנות בצורת. מומלץ להצטייד במעיל גשם דק ובסנדלי הליכה עמידים במים.
תרבות: חגיגת התרבות הייחודית והמרתקת של איי מרקיז מתרחשת אחת לארבע שנים בפסטיבל שמושך אליו סקרנים מכל העולם (הבא, ב-2019). מיקום הפסטיבל משתנה בין שלושת כפולות האיים המאוכלסים ביותר, אולם קיים "מיני פסטיבל" אחת לשנתיים.
כמה זמן צריך: אם כבר הרחקתם עד לכאן, מומלץ לבלות כשבוע ימים בהיבה אוה ובנוקו היבה. האיים הקטנים יותר לא פחות מרשימים, אך דורשים תוספת של שלושה לילות ויותר (תלוי בלוח הטיסות).
אקלים: טרופי, חם ולח יותר מבשאר איי טהיטי. מומלץ להצטייד בביגוד דק המנדף זיעה בקלות.
לינה: על בסיס חצי פנסיון (ארוחות בוקר וערב) בלודג' מפנק בהיבה אוה ונוקו היבה או בפנסיונים משפחתיים במרבית האיים. המחיר תלוי בעונה, אך מתחיל בסביבות ה-60 אירו לאדם.
הדרכה: ניתן להצטרף לטיול מאורגן מהארץ במסגרת קבוצות מצומצמות, אשר כולל ביקור בהיבה אוה ובנוקו היבה. באיים עצמם, מומלץ להצטרף לסיורים מודרכים הכוללים הסבר על החי והצומח ולעיתים אף ריקודים מסורתיים במקדשים. באיווה אוה ובנוקו היבה ניתן גם לשכור רכב 4X4 (החל מ-90 אירו ליום) ולצאת לטיול עצמאי בלתי נשכח.
אינטרנט: ניתן להתחבר לרשת האינטרנט באיים ואף דרך הסלולר עם הספק המקומי Vini.
כסף: המטבע המקומי הוא פרנק פסיפי הצמוד לשער האירו. באיווה אוה ובנוקו היבה ניתן למשוך מזומנים ולהשתמש בכרטיס אשראי, אולם שווה לבדוק עם המארחים לגבי אופן התשלום.
חוויות לא שגרתיות: מסע ציד עם מקומיים, טרקים של כמה ימים, רכיבה על סוסים, סדנת אומנות וצלילה (ללא ליווי מדריך נכון לכתיבת מאמר זה).