ד"ר טלי סטולובי החלה את דרכה המקצועית במסדרונות המדכדכים של בית חולים לבריאות הנפש, במקום שמעט מאוד תמונות סלפי נשלחות ממנו, כי איזה מטופל ירצה להציג את עצמו לראווה בפיג'מה אפורה מכביסות, בגד שלא הוא בחר ולא מייצג אותו. אם חושבים על זה, כמעט ברור מאליו שבבגד כזה קשה מאוד ליצור זהות של אדם בריא ומתפקד בחברה, אבל ד"ר סטולובי התקשתה להוביל שינוי מבפנים. "הגעתי לנקודת שבר שבה חסרה לי מידה של יצירתיות וגם של אופטימיות. הרגשתי שאני מוגבלת יותר מכפי שחשבתי שאהיה, גם במחקר וגם בטיפול עצמו. קשה להוביל משהו חדשני מאוד בתוך מערכת בריאות שרוב הזמן עוסקת באבחון ובקטלוג", אומרת סטולובי, עובדת סוציאלית קלינית שטיפלה בהפרעות חרדה ודיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אכילה ומחלות קשות וממושכות יותר במסגרת מרכז בריאות הנפש לב השרון.
הדרך לחולל שינוי נסללה דווקא לאחר לידת בנה ובתה, בתקופה שבה הרגישה שהיא קצת "תקועה", כי העדיפה שלא לצאת לפוסט-דוקטורט בחו"ל. היא נרשמה לקורס סטיילינג בשנקר, ושם הרגישה שהיא עוברת תהליך טיפולי עוצמתי. כשהחלה להציע לקרוביה את שירותי הסטיילינג שלה, היא ראתה שהם עוברים אותו תהליך. "החלטתי לבדוק אם יש לזה תיעוד בספרות, וכך גיליתי את המחקרים של פרופ' קרן פיין מאוניברסיטת הרטפורדשייר בבריטניה", היא מספרת. פיין, פסיכולוגית המטפלת בשיטה ההתנהגותית, חקרה את השפעת הבגד על התפיסה העצמית של בני אדם ועל התפיסה של אחרים אותם. "מה שאנחנו לובשים משנה את המוח שלנו" זו המנטרה שלה.
"להתלבש לתפקיד הבא"
פרופ' פיין עשתה כמה מחקרים המראים כיצד בגדים משביעים על לובשיהם. בהרצאות שלה היא מצטטת מחקר של פרופ' ברברה פרדריקסון, שהראה שנשים (אבל לא גברים) משיגות ציונים פחות טובים במבחן במתימטיקה כאשר הן לבושות בבגד ים, בהשוואה לציונים שהן משיגות כאשר הן לבושות בג'ינס ובחולצת טי. פיין וחוקרים נוספים הלכו צעד נוסף והראו שסטודנטים שלבשו חולצת סופרמן דירגו את עצמם כחזקים ובעלי יכולות גבוהות יותר מסטודנטים שלבשו בגדים רגילים, אלה שהביאו מהבית. במחקר אחר, סטודנטים שלבשו חלוק לבן השיגו ציונים טובים יותר במבחן שדרש חשיבה מהירה.
פרופ' פיין צללה לארונות של נשים בריטיות וגילתה שכאשר הן בלחץ נפשי הן מצמצמות את חלופות הלבוש שלהן ולובשות רק 10% מהמלתחה שלהן. כשהן מדוכדכות, הן לרוב ילבשו ג'ינס. כאשר שאלו נשים מהי מטרתן העיקרית בבחירת הבגד בבוקר, הן ציינו "לחוש ביטחון" יותר מאשר "לחוש מושכת". הבגד לא רק מבטא את האדם, הוא גם יכול לשנות את תפיסתו העצמית, היא גורסת, וכנראה לא לחינם אומרים ש"הבגד עושה את האדם".
מחקריה של פרופ' פיין משתלבים היטב במסורת הפסיכולוגיה ההתנהגותית שמציעה את הרעיון של Fake it until you make it ככלי עיקרי לשינוי פסיכולוגי, כלומר לאמץ התנהגות באופן מלאכותי, עד שתהפוך להרגל. על פי אותו עיקרון, פרופ' פיין ממליצה לנשים מדוכדכות לחשוב אילו בגדים במלתחה שלהן הן נוטות ללבוש כשהן שמחות וללבוש דווקא אותן כשהן עצובות, אף שזו אינה בחירתן הטבעית, וכך לשמח את עצמן.
"בסטיילינג נהוגה האמירה 'תתלבשי לתפקיד הבא שלך'", אומרת ד"ר סטולובי, "וזה בעצם מה שפרופ' פיין מציעה. הדרך שבה אני מתלבשת משנה את הדרך שבה אני חושבת על מה שאני יכולה ומסוגלת לעשות, משנה את התפיסה העצמית שלי. כשאני עברתי את תהליך הסטיילינג שלי, נכנסתי לפתע לחנויות שכף רגלי לא דרכה בהן מעולם. ראיתי כיצד משתנה התחושה שלי לגבי עצמי, כיצד התרחבה התפיסה שלי לגבי האופק המקצועי שלי. הבנתי שאני יכולה לפרוץ את המסגרת שלי".
פרופ' פיין הקימה עם חוקר נוסף חברה בשם Do Something Different, שפיתחה אפליקציה שבה אנשים מספרים על ההרגלים שלהם והמערכת מלמדת אותם לעשות בכל יום משהו שונה, מתוך התפיסה שאימוץ של גמישות יכולה לעזור למטופלים לבצע בחייהם שינויים רצויים שכרגע נראים להם בלתי-אפשריים. זהו גם הבסיס הראשון של תוכנית הטיפול בסטיילינג של ד"ר סטולובי - קודם כול שינוי, כלשהו, לזעזע את המערכת, ואחר כך אפשר להתחיל לכוון את הזעזוע הזה ולבדוק לאן מעוניינים להתפתח. ד"ר סטולובי מטפלת היום בלקוחות פרטיים ובקבוצות, והיא מרצה על התוכנית גם במסגרת קורס במחלקה לתרפיה באמנות באוניברסיטת חיפה.
- האם התובנות האלה הן חדשות? האם לא ידענו שהבגד עושה את האדם?
"הרעיון הזה קיים בתרבות שלנו, אך דיסציפלינת הפסיכולוגיה לא הפנימה אותו ומתייחסת לאופנה כאל דבר שטחי. אולם אופנה היא תופעה שיש לה רבדים היסטוריים, חברתיים, פסיכולוגיים ותרבותיים, שמנהלים אותנו באופן יומיומי בלי שאנחנו בהכרח מודעים לכך".
לדברי ד"ר סטולובי, בטיפול בסטיילינג היא מצליחה היום להשיג תוצאות מהירות יותר מכפי שהשיגה בטיפול דינמי ארוך טווח. "ישנם מחקרים שמראים שטיפול פסיכולוגי משיג את רוב ההשפעה שלו במפגשים הראשונים, וקשה להוכיח שהטיפול ארוך הטווח הוא אפקטיבי הרבה יותר מעבר לכמה פגישות האלה. הניסיון שלי מראה לי עד כמה הטיפול הקיים, ששורשיו במאה ה-19, היה חייב להשתנות. בעבר, טיפול פסיכולוגי נועד לנרמל אותנו, לאפשר לנו לתפקד באופן כלשהו בחברה. היום, בני אדם שבאים אליי אינם מעוניינים בנרמול, אלא לבטא את עצמם, להגשים את עצמם, לחגוג את האינדיבידואליות שלהם. זה עלול גם להפחיד את הפסיכיאטר ממסדי. כבר נתקלתי בפסיכיאטר שאמר לי, הטיפול הזה חוגג את האינדיבידואל, והוא עלול להיות מסוכן לנורמליות".
"בגדים הם כלי משחק"
ד"ר סטולובי משלבת בתוכנית הטיפול שלה גם את הגישה של פרופ' קרלו שטרנגר, פסיכולוג ישראלי שטבע את המושג "העצמי כפרויקט עיצוב" (שטרנגר פרסם ספר בשם זה וספר נוסף שכותרתו "אני, פרויקט מיתוג"). "הגישה הזאת אומרת שאנשים שנולדו בדור האיקס והלאה עוסקים בחיפוש תמידי אחר האינדיבידואליות שלהם בעולם שבו הסמכויות המקצועיות איבדו ממשמעותן", היא מסבירה. "המטרה של בני אדם היא להבין מיהו העצמי וכיצד לשדר לסביבה את קיומו של עצמי כזה. הגישה הזאת היא חלק מהפסיכולוגיה החיובית, שמעלה על נס את הרעיונות של עידוד מכוון של רגשות חיוביים, לצד חתירה לביטוי עצמי".
- בסטיילינג מתקיים מתח בין ביטוי עצמי לבין הרצון לעמוד ב"חוקים" שמגדירים איך אנחנו "צריכים" להתלבש כדי לעמוד באידיאל יופי מסוים.
"סטיילינג קלאסי נועד לכאורה 'להפוך את הלקוחה ליפה יותר'. סטיילינג קלאסי של ממש בכלל לא כולל תהליך התפתחות אישי. הסטייליסטית היא שבוחרת את הבגדים ומסבירה לאישה מה כדאי לה ללבוש כדי להיראות 'טוב' יותר. כמובן, שינויים כאלה אינם מחזיקים זמן רב. לרוב, בחלוף הזמן, אותה אישה 'תזלוג' חזרה לבגדים שמייצגים את אזור הנוחות שלה.
"בטיפול שלי הבגדים אינם מטרה אלא כלי משחק, ובכך הוא מאוד דומה לטיפולים אחרים באמנות, כמו טיפול בדרמה או טיפול בצילום עצמי (פוטותרפיה). אני כן נותנת ללקוחות או לקבוצה בתחילת הדרך את כללי הסטיילינג ה'נכונים', כי כך רואים תוצאה מיידית, אני נותנת את ה'סוכריה', אבל אז מתחילה העבודה הפנימית".
בשלב הזה עולות שאלות על ההתייחסות שלנו לעצמנו כאובייקט ולאופן שבו אנחנו חושבים שאנחנו נתפסים בעיני אחרים. "התהליך הזה מתחיל בבחינת האופן שבו ההורים שלנו התייחסו אלינו כאל אובייקט וכיצד היא הוטמעה בנו. אצל נשים, עולות תמיד השאלות איך אמא הלבישה אותן, מתי היא נתנה להן לבחור בגדים לבד וכיצד הגיבו לבגדים שנבחרו, מה האם אמרה לבתה כשהלכה איתה לקנות בגדים. זה אחד האלמנטים החשובים ביותר בתפיסה שלנו את עצמנו ביחס ללבוש שלנו ובקיבעונות שיש לנו לגבי לבוש.
"השאלה עד כמה הלבוש שלנו דומה לזה של אמא היא שאלת מפתח בנפרדות של הילדה מהאם. אני מנחה סדנאות לאימהות ולנערות בנות מצווה, והסדנאות הללו מאוד נפיצות.
"לרוב, האימהות שואפות להלביש את הבנות באופן שדומה להן, לאו דווקא משום שחשוב להן הדמיון עצמו, אלא משום שהן רואות בלבוש הזה דבר יפה והן רוצות למלא את תפקידן כסוכנות הסוציאליזציה העיקריות של בנותיהן, אלה שמסבירות להן איך מתנהגים בחברה, ובין היתר איך 'ראוי' להתלבש. ההקלה שמרגישה אם כשהיא מרגישה שבתה נראית טוב היא לא תיאמן. הנערה, לעומת זאת, מאוד לא מעוניינת להתלבש כמו אמא, וכן מעוניינת ללבוש את מה שהיא אוהבת ומה שאופנתי בעיני חברותיה, ועדיין לזכות בהכרה ובאהדה מאמה".
לנערות יש אתגר נוסף, היא אומרת - כיצד לבטא את עצמן אבל בגבולות הנורמה החברתית. "נערות הן מקובעות יותר מנשים בוגרות", היא מגלה. "יש להן מעט מאוד גמישות ביחס לשאלה מהו בגד יפה, כנראה משום שאין להן עדיין פרספקטיבה של שינויי אופנה לאורך חייהן. קשה להן מאוד לשבור סטיגמות". לדברי ד"ר סטולובי, היא לא תעודד נערה ללבוש בגד שהוא חריג מאוד ביחס לחברותיה, גם אם בעיניה ובעיני הנערה מדובר בשיא האופנה, אלא אם כן הרצון להיות חריגה כל כך הגיע מהנערה עצמה, וזה, כאמור, נדיר. "אני אראה לה כיצד להביע את הייחוד במקומות מסוימים, למשל על ידי שרשרת מיוחדת, תיק מיוחד.
"יש מחיר שאנשים משלמים על לבוש חריג, ואני לא מסתירה זאת מהנשים שמגיעות אליי", היא אומרת. "נשים רבות מביעות רצון להתלבש באופן מיני יותר, אולם במקום העבודה אישה שמתלבשת באופן חריג, ובמיוחד אישה שמתלבשת באופן פרובוקטיבי, נתפסות כפחות מוכשרות, לפי מחקרים. אז לפני שאנחנו עושים שינוי כזה, אני רוצה לוודא שהנשים מודעות למחירים הללו".
- את בעצם מעודדת את הנשים הללו למשטר את עצמן כדי להשיג מטרה במקום העבודה.
"כשאישה מביעה רצון בשינוי שקשור במקום העבודה, אני אעזור לה למצוא בגדים שתומכים בתדמית שהיא רוצה לשדר. למשל, הגיעה אליי אישה שתמיד לבשה בגדים מחויטים בצבעי שחור-לבן והתלוננה שלא מקדמים אותה בעבודה, כי תופסים אותה כשחקנית לטווח ארוך ולא כמישהי נלהבת ורעבה להצלחה.
"לימדתי אותה להתלבש בבגדים שהיא בחרה, ומתאימים למקום העבודה, אך צבעוניים יותר ומחויטים פחות. לאחר זמן מה היא קיבלה העלאה וגם התחילה לחפש מקום עבודה חדש, אך בסופו של דבר החליטה להישאר כי הרגישה שהיחס אליה השתנה לטובה. היא לא קיבלה העלאה בגלל הבגדים הצעירים שלה, אלא בגלל האופן שבו הבגדים גרמו לה להתנהג והאופן שבו היא ראתה את עצמה בעיני רוחה משתקפת בעיני אחרים".
- בגישת הסטיילינג שלך כל אישה צריכה ללבוש את מה שהכי מחמיא לה לפי הסטנדרטים ה"מקובלים" או שאין לכך חשיבות כל עוד היא נהנית מהמשחק?
"זה קורה מעצמו. עצם תשומת הלב של הנשים הללו לבגדים שלהן והתעוזה שלהן לנסות אופציות חדשות מובילים לכך שלרוב הן גם נראות יפה יותר לעין אובייקטיבית".
- זה חשוב לך כמטפלת שלהן?
"כאן אנחנו מגיעות לנושא דימוי הגוף, שהוא מורכב. דימוי גוף הוא מכלול התפיסות והרגשות שלנו לגבי הגוף שלנו - מתפיסת הגבולות שלו ועד האופן שבו אנחנו רואים אותו כמייצג את זהותנו. דימוי הגוף מתפתח בילדות ומשתנה כל הזמן, והעובדה שדימוי הגוף הוא פלסטי היא נהדרת מבחינתנו.
"לבגדים יש חלק חשוב מאוד בדימוי הגוף. הם קו הגבול בין הגוף לסביבה. נשים שמגיעות אליי לרוב רוצות מצד אחד לאהוב את הגוף שלהן ולהשתחרר ממגבלות חברתיות הנוגעות לדימוי הגוף ומצד אחר חותרות להשיג גוף מקובל חברתית. קשה להן להשתחרר מזה. לפעמים הן מגיעות עם דעות קדומות על גופן, על מה שמותר או אסור להן ללבוש, ואלה לאו דווקא דברים שנראים למתבונן מבחוץ. הגישה שלי היא פמיניסטית, ולפיה כל גוף ניתן להלביש יפה. לפעמים נשים חושבות שהן 'מחוץ למשחק', אם הן מלאות או מבוגרות, ואני חושבת שכל גוף יכול להיות ב'משחק' האופנתי. אני מלמדת שיש בגד לא מתאים, ולא גוף לא מתאים. אף אישה לא 'צריכה' להתאים את הגוף שלה למידות בחנויות הבגדים.
"בסופו של דבר, כולנו באותה סירה. נדיר שלאישה יש שקט סביב דימוי הגוף שלה. כולן נמצאות כל הזמן בדיאלוג עם האישה שהן רוצות להיות, כלומר אישה שמרגישה שהיא נראית טוב; עם האישה שהיא פוחדת להיות, כלומר אישה שמרגישה שהיא אינה נראית טוב או משדרת משהו אחר מכפי שהייתה רוצה לשדר; ועם האישה שהיא רוב הזמן".
- יש שיאמרו שבעצם העיסוק המוגבר בלבוש, בתפיסת הגוף כאובייקט, במחשבה איך אחרים רואים אותו, יש סכנה שייווצר מתח בין הגוף הקיים לגוף המושלם. אולי לשם בריאות הנפש והפמיניזם דווקא עדיף לפעמים להתעסק בזה פחות?
"לא אכחיש, זו אכן יכולה להיות סכנה במקרים מסוימים וחשוב מאוד להיות עם היד על הדופק ולא לעודד עיסוק אובססיבי במראה. אני מדגישה שהגוף הוא לא אובייקט לסטיילינג, אלא הסטיילינג הוא דרך להתבטא".
פמיניזם זה לא רק לצאת מהמשחק, אומרת סטובולי, כפי שעושה ח"כ מירב מיכאלי כשהיא מתעקשת ללבוש רק שחור. "פמיניזם זה גם למצוא את הדרך שלך ליהנות ולשחק. נשים רבות שגופן השתנה בעקבות היריון ולידה, לדוגמה, מבקשות עזרה 'לחזור למשחק', כי הן מרגישות שנפלטו ממנו נגד רצונן".
מחכה לבית החולים שייענה לאתגר
ד"ר סטולובי, שהחלה את דרכה בבית חולים פסיכיאטרי, ביקשה לסגור מעגל כשפנתה לבתי חולים כאלה וביקשה לעצב למאושפזים כמה סדרות של בגדים, שהמטופלים יוכלו לבחור מתוכן, משום שאקט הבחירה עצמו הוא משמעותי בעיניה.
ניסויים שנעשו בבתי חולים (לא פסיכיאטריים) לילדים, בישראל ובחו"ל, הראו שבגדים אישיים שאינם פיג'מה אכן שיפרו את התפיסה העצמית של החולים ועודדו את החלמתם. בינתיים, בתי החולים סירבו לבקשתה, משיקולי תקציב.
"אני לא מבינה את זה", היא רושפת. "הרי ממילא מייצרים את הפיג'מות העלובות הללו, אז מדוע לא לייצר בגד נאה?" כשיימצא בית החולים שיהיה מוכן להתחיל בתהליך הזה, סטולבי מקווה לערוך בו מחקר כמותי שיהיה הבסיס האמפירי לשיטת הטיפול שלה.
"המטרה שלי היא שכל מטפל יעבור הנחיה שלי כי זה יאפשר לו להרחיב את ארסנל הכלים הטיפוליים שלו", היא אומרת. "גם חשוב שהם יהיו מודעים להשפעת הבגדים שלהם על האופן שבו תופס המטופל אותם ואת האינטראקציה ביניהם. כל מפגש בין שני אנשים הוא גם מפגש בין גוף לגוף, ובין ביגוד לביגוד".