אילו התבקשנו לפני 10 חודשים לצייר את המפה הפוליטית של המערב בפרוש קיץ 2017, היינו מניחים ללא קושי שינהיגו אותו 3 נשים חזקות ומצליחות: הנשיאה הילרי קלינטון, הקנצלרית אנגלה מרקל וראש הממשלה תרזה מיי. את צרפת לא היינו טורחים לכלול, כי עברו הרבה מאוד שנים מאז שהיא סיפקה השראה, העזה ודמיון לפוליטיקה המערבית.
מן הנשיאה קלינטון נפרדנו זה כבר. הקנצלרית מרקל ידעה עליות וירידות. בינואר שעבר התעורר הרושם שמזומן לה גורל הילרי, אבל מאז, סקרי דעת הקהל התהפכו והם חוזים לה ניצחון חד-משמעי בבחירות בספטמבר. כידוע, הסקרים אינם טועים.
ראש הממשלה מיי האמינה לסקרים - ונענתה לעצת מקורביה. באמצע אפריל, "כרעם ביום בהיר", היא יזמה בחירות לפרלמנט 3 שנים קודם זמנן, כדי להגדיל מאוד את הרוב הקטן של מפלגתה. יועציה אמרו לה כי יש סיכוי סביר מאוד שהרוב הזה יגדל מ-5 (כלומר: 5 מושבים יותר מן המינימום הנחוץ לרוב מוחלט) ל"שלוש ספרות", ובכל מקרה לא ייפול מ-50. מערכת בחירות של 6 שבועות התחילה כמעט מיד.
והנה, בבחירות של יום ה' שעבר, המפלגה השמרנית של מיי ירדה מרוב של 5 לגרעון של 8. הפרשנים חזרו ותיארו את התוצאות האלה "אחד האסונות הפוליטיים הגדולים ביותר של הזמן המודרני" ("טיימס", 10 ביוני). וגם אם אפשר להעלות על הדעת אסונות גדולים מזה, זו בוודאי הייתה מעידה פנומנלית, הצריכה ללמד פוליטיקאים לקח בכל דמוקרטיה פרלמנטרית.
מיי חזרה והבטיחה יציבות. מפלגת האופוזיציה העיקרית, הלייבור, אמרה מיי, תוכל לעלות לשלטון רק בעזרת "קואליציה של תוהו-ובוהו". אבל עכשיו נראה שמיי היא-היא המעניקה ממשלת תוהו-ובוהו. כדי לעמוד בהצבעת אמון היא תהיה זקוקה לתמיכה חיצונית. נדמה לה שהיא מצאה תמיכה כזאת, מצד מפלגה פרוטסטנטית ימנית זעירה מצפון אירלנד.
בן לילה, בריטניה הפכה לאישה החולה של הפוליטיקה האירופית. קשה להאמין שרק לפני שנה היא הייתה קנאת היבשת.
נוגדני הרפורמות
אה, כן, צרפת. בקיץ שעבר לא היינו טורחים לכלול אותה באיזושהי משוואה. משבר כלכלי כרוני, עם אבטלה קבועה של 10% ויותר, תחת נשיא ששיעור הפופולריות שלו צנח אל סביבות 5%, הבטיחו לה מקום נמוך בכל טבלת חשיבות אובייקטיבית. הפוליטיקה שלה עמדה בסימן 20 שנה של כישלונות. כל נשיאיה מאז 1995 הטעימו את הצורך ברפורמות של המבנה הכלכלי, והבטיחו להוציא אותן אל הפועל. איש לא הצליח, ואגב כך התחיל להתחזק כוחו של ימין רדיקלי מתוצרת שנות ה-30 של המאה ה-20.
בתחילת קיץ 2016 הסתמן הסיכוי שהנשיא הבא יהיה אלאן ז'ופה, פוליטיקאי ותיק מאוד מן הימין הדמוקרטי, שהיה ראש ממשלה צעיר ומבטיח ב-1995. אמנם כישוריו היו ניכרים, אבל יכולתו לעורר השראה הוטלה בספק. הוא נכשל 20 שנה קודם, מפני שלא הצליח להתגבר על נוגדני-הרפורמות הטבועים בתרבות הפוליטית הצרפתית. מה בדיוק יעניק לו את הכוח להתגבר עליהם בגיל 70?
נשיאותו של פרנסואה אולאנד (או בעצם "אולונד", שהעיתונות הישראלית התעקשה לאיית "הולנד") הבאישה את ריחו של השמאל הדמוקרטי. עם אולאנד או בלעדיו, הסקרים הראו שהמועמד הסוציאליסטי לנשיאות לא יצליח להעפיל לסיבוב השני. על נשיאות צרפת עמדו להתמודד אפוא הימין הדמוקרטי והימין הקיצוני.
ב-31 באוגוסט 2016 נטרפו הקלפים, אם כי אז עדיין איש לא ידע את שיעור טריפתם. שר הכלכלה הצעיר בממשלת אולאנד, אמנואל מקרון, חיכה ליום האחרון של חופשת הקיץ, כדי להתפטר, ולהודיע על כוונתו להתמודד על הנשיאות באופן עצמאי. העיתון "לה מונד" הודיע על החלטתו תחת הכותרת "מסעו של ילד מפונק". המסר היה ברור: אין בו ממש. אין לו בסיס, אין לו קונטקסט, אבל "מקננת בו שאפתנות פוליטית עצומה וחסרת פרופורציה".
זו הייתה הדעה כמעט לכל אורך הדרך. מעטים מאוד האמינו בסוף הקיץ שעבר בסיכוייו של מקרון. קודם כול, נדפה ממנו קלות-דעת נרקיסיסטית, שהזכירה לפחות לחלק מן הצרפתים את נשיאותו של ניקולא סרקוזי 5 שנים קודם. שנית, שום נשיא ברפובליקה החמישית (שנולדה ב-1958) לא נבחר בלי בסיס מפלגתי.
אמנם לצרפת יש נשיא ביצועי, וזה מזכיר את ארצות-הברית, אבל משטרה הפוליטי הוא יצור כלאיים עם אלמנטים של משטר פרלמנטרי. אין בו הפרדת רשויות בנוסח אמריקה. בארצות-הברית נשיא אמנם זקוק לתמיכה פרלמנטרית כדי שיוכל להעביר חוקים, אבל אין הוא תלוי בתמיכה כזאת. נשיא צרפתי בלי רוב בפרלמנט הופך לראש מדינה סמלי.
הסיכוי שמקרון ייבחר לנשיא וגם יזכה ברוב פרלמנטרי היה מוכרח להיחשב לווריאציה על הלוצינציה: תעתוע דמיון, מופרך מעיקרו.
מקרון נבחר לנשיא ברוב עצום בחודש שעבר. הוא המציא מפלגה יש מאין, ומינה מאות אלמונים גמורים למועמדיה לאסיפה הלאומית, הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי. הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט התקיים ביום א' השבוע. ואף כי רוב הצירים עדיין לא נבחרו, חלוקת הקולות בסיבוב הראשון לא הותירה ספקות: מפלגת המקרוניסטים תיהנה מרוב עצום של המושבים באסיפה הלאומית.
האיש שבא פתאום, משום-מקום, בלי סיבה ובלי מצע, גרף את צרפת במידה המשתווה רק לאקט הייסוד של הרפובליקה בידי גנרל דה גול.
"לה מונד" לגלג לפני 10 חודשים ויותר על "ההרפתקה האישית" של מקרון, ושאל "עם אילו כוחות ועם אילו חיילים מיסייה מקרון מתעתד להוציא את תוכניותיו אל הפועל?". ובכן, עכשיו אנחנו יודעים.
הכותרת ב"לה מונד" ביום ב' השבוע, למחרת ההצבעה בסיבוב הראשון, הייתה "מקרון בלי אופוזיציה". המפה האלקטורלית של צרפת מכוסה כמעט כולה בצהוב, צבע תנועתו-מפלגתו-מועדונו של מקרון. מועמדים בני-בלי-שם הביסו פוליטיקאים ותיקים ומנוסים. קריקטורה ב"לה מונד" הראתה את פחי האשפה ליד בית הפרלמנט מתמלאים בגוויות פוליטיות.
צרפת השליכה את עצמה לזרועות מקרון בתערובת של התלהבות ושל אדישות. שיעור ההימנעות בהצבעה היה הגבוה ביותר מאז ומעולם. לצרפתים נמאס בהחלט מן הפוליטיקה. הצבעה בעד מועמדי מקרון הייתה האלטרנטיבה העיקרית להימנעות.
10 חודשים לאחר ששרטטנו את המפה הפוליטית העתידה לבוא, צרפת לקחה אותנו אל מקום אחר בהחלט. פתאום זולגת ממנה אנרגיה של נעורים. פתאום היא קוראת תיגר דמוקרטי על הסדר הישן. זה לא היה יכול לקרות, בוודאי לא בהיקף הזה, כמעט בשום מקום אחר במערב הדמוקרטי.
בישראל ניסו את כוחן בשינוי בן-לילה ד"ש ויש עתיד. אבל הן לא הצליחו אלא לדגדג ולהקניט. שתיהן נחפזו לממש את רווחיהן המוגבלים, והצטרפו אל ממשלות קואליציה שבהן נועד להן תפקיד שולי. סיבה חשובה אחת היא שמשטרים פרלמנטריים אינם מקלים על שינויים גורפים. למפלגתו של מקרון לא היה כנראה כל סיכוי, אילו צרפת הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית. שתי הדוגמאות היחידות של שינויים מקרוניים במשטרים פרלמנטריים ניתנו בטורקיה (2002) וביוון (2015).
המרכז הרדיקלי
הבחירות בצרפת ובבריטניה אינן משלימות זו את זו, כשם שאין הן משלימות את הבחירות בארצות-הברית בשנה שעברה. המכנה המשותף שעליו דובר כל-כך הרבה בסוף 2016 ובתחילת 2017 נראה עכשיו משותף קצת פחות. הפופוליזם הימני שנולד על ברכי יציאתה של בריטניה מאירופה (ברקזיט) ושל בחירת טראמפ לא התממש. הוא הובס בהולנד ובצרפת, נוצח באוסטריה (לפחות לפי שעה) והתכווץ פלאים בגרמניה.
הבחירות בבריטניה הנחילו הישגים לא צפויים לשמאל, דווקא לאחר שלבש אצטלה רדיקלית. הבחירות בצרפת הקפיצו לשלטון מלא איש שנראה כי הוא שייך למה שכתב העת "אקונומיסט, קרא פעם "המרכז הרדיקלי": תומך בגלובליזם ובסחר חופשי, חסיד אירופה ואחדות המערב.
אפשר בכל זאת לתת סימנים בתנודות הפוליטיות האלה. גם אם אין הן מראות כיוון משותף, הן משקפות מצב דעת או אולי מצב נפש. רוח תזזית תקפה את הדמוקרטיות המערביות, והיא מטלטלת אותן ימינה ושמאלה, או לא ימינה ולא שמאלה.
לפחות עד אמצע מאי, הבריטים הניחו שמפלגת העבודה שלהם תתרסק בבחירות. הסקרים חזו לה את התוצאה הגרועה ביותר זה 85 שנה. הבוחר עמד להעניש את מפלגת הלייבור על המגמה השמאלית הרדיקלית שהשתלטה עליה מאז תבוסתה בבחירות הקודמות, ב-2015. היא בחרה לה למנהיג את ג'רמי קורבין, פוליטיקאי עם עבר מרקסיסטי, אשר דעותיו העמידו אותו בשוליים המרוחקים של התהליך הפוליטי.
שעשועים שמאליים כאלה גבו מחיר כבד מן הלייבור בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה. הם העלו את מרגרט תאצ'ר לשלטון, והנחילו לשמרנים ארבעה ניצחונות רצופים ושלטון מלא שארך 18 שנה.
למרבה התדהמה, הלייבור השמאלית הרדיקלית הגדילה את כוחה, מ-30% ל-40% מן הקולות, והוסיפה 30 מושבי פרלמנט (מתוך 650) למאזנה. היא עשתה כן בזכות השתתפות שיא של מצביעים צעירים, אלה המועדים בדרך כלל לאדישות; והיא עשתה כן בזכות עריקה לא צפויה של מצביעים ממפלגה ימנית לאומנית.
זוכרים את ברני?
קסמו האלקטורלי של שמאל רדיקלי לא היה מוגבל בזמן האחרון לבריטניה. בארצות-הברית, מועמד סוציאליסטי מוצהר, ברני סנדרס, התקרב להכות את הילרי קלינטון בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. בחודשים האחרונים, מחנה סנדרס מרחיב את השפעתו על המפלגה. סנדרס, כמו ברק אובמה שמונה שנים קודם, הצליח בזכות מצביעים צעירים. לרוע מזלה של קלינטון, הרבה מן המצביעים האלה סירבו לתמוך בה בבחירות הכלליות.
גלים של מצביעים צעירים שינו את הפוליטיקה האמריקאית, הבריטית והצרפתית, או התקרבו לשנות אותה. הם פנו שמאלה בבחירות בבריטניה אולי גם בגלל העדפות רעיוניות - אבל בהחלט בגלל העדפות חומריות.
הלייבור כללה סעיפים במצעה, שנועדו לפתור בעיות מיידיות המעסיקות אנשים צעירים. למשל, היא הציעה חינוך חינם בכל המוסדות להשכלה גבוהה. השמרנים, לעומת זאת, גילו חוסר רגישות כלפי מצביעים קשישים, שיש להם משקל חסר יחס בין מצביעי המפלגה.
גם כך, הדרמטיות של הבחירות בבריטניה קשורה בלהטוטיה של שיטת הבחירות. הלייבור הגדילה את כוחה ב-10% - אבל גם השמרנים הגדילו אותו, ב-6% ויותר. הם קיבלו אותו אחוז שקיבלה מרגרט תאצ'ר ב-1987. אז זה הספיק לרוב של 50 מושבים בפרלמנט. תנודות קטנות, לפעמים קטנטנות, עשויות להפוך את הקערה על פיה, אם הן מתרחשות במחוזות בחירה שבהן הפרש הניצחון הוא כמה מאות קולות.
לשון אחר: קצת נמהר יהיה הניסיון להסיק שבריטניה מאדימה. אבל באותה המידה התחוור השבוע שלא אבד הכלח על שמאל חברתי וכלכלי.