ביקור בשדרות מגלה עיר רדומה וקצת מוזנחת. אבל במקביל, ניכרים בעיר גם סימנים לתנופת בנייה בלתי רגילה: בכניסה הדרומית יש שלט על הקמת שכונת "נאות המוסיקה", מעבר לשכונת נאות הנביאים בונים את שכונת "האחוזה", וגם בשכונת בן-גוריון בונים תוספת ענקית. גם ראש העירייה אלון דוידי אופטימי ביותר: מעמדה של שדרות כעיר מחוז מתחזק, יש ביקוש לדירות החדשות, ויש לו תקשורת מצוינת עם ביבי, גלנט וכחלון. מהמתיחות עם השכנה היושבת במערב (גבול רצועת עזה נמצא כק"מ בלבד משדרות), הוא לא מתרגש.
למרות שבאנו לדבר על סוגיות בתכנון העיר, דוידי חוזר ומדגיש שמבחינתו, הדברים החשובים ביותר לעיר הם חינוך, תרבות וקהילה: "לפני שבונים, צריך לתכנן את המודל של מה מעניקים". דוידי מונה רשימה של הישגים: סייעת שנייה בגני הילדים; בי"ס "ארוך ארוך, כמו בקיבוצים"; רשת מועדונים לקשישים; הרבה הופעות, "ולא רק ביום העצמאות"; השקעה בשכונות הוותיקות; התקנה של תאורה סולארית בחדרי המדרגות של הבניינים הישנים ועוד ועוד.
בשדרות גרים היום 26 אלף תושבים והעיר נהנית מתוספת של כאלף איש בשנה. מאיפה הם מגיעים? "יש כאלה שבאים בגלל המכללות, אשקלון, חמדת הדרום בנתיבות ומכללת ספיר בשער הנגב, יש בוגרי ישיבת ההסדר, ויש את הבנים שחוזרים. אפשר לראות שההגירה חיובית לפי זה שכל שנה אני פותח שישה גני ילדים חדשים".
- ואיך אתה מסביר את זה?
"הרבה אנשים מחפשים את החום, את הקהילתיות. לגור במקום נחמד. מעבר לכך, ב-50 דקות אני קופץ עם הרכבת לעזריאלי תל-אביב וקונה בגדים. ב-30 דקות אני בבאר שבע. הרכבת (התחנה נפתחה ב-2013) חיברה אותנו למדינת ישראל".
האדריכל אהוד בסט, שמשרדו אחראי לתוכנית המתאר של העיר, שמעולם לא הופקדה, מספר שכשהתחילו את העבודה על התוכנית, לפני כעשרים שנים, זו הייתה עיר בלי אוריינטציה. "עיר שמתגלגלים בה". המרכז האזרחי שצמח ברחוב הרצל, ובו בית העירייה והמרכז המסחרי, היה מנותק מאזור התעסוקה הישן, שבו נמצא היום הקניון העירוני. לא הייתה היררכיה והשכונות היו מנותקות.
בסט ממשיך לעבוד עם העירייה, ולכן הוא דיפלומטי. עם זאת, ניתן להבין ממנו שתוכנית המתאר נתקעה בגלל חולשה של המערכת התכנונית. אף על פי כן, בניית השכונות החדשות נעשתה לפי מתווה התכנון המוצע בתוכנית המתאר, ועם השנים הוגדר לעיר עמוד שדרה: "שני המהלכים החשובים ביותר שנעשו בזכות תוכנית המתאר בשדרות הם חיבור המרכז עם דרך מנחם בגין, שהוגדרה כרחוב הראשי, והקמת תחנת הרכבת בקצה הרחוב, שהוא גם הכניסה לעיר".
כמו הרבה ראשי ערים, גם ראש עיריית שדרות שב ומדגיש שעיקר תשומת הלב שלו מופנית לעיר הוותיקה: "המוטו הוא לשדרג ולחזק את השכונות הישנות". היעדים הקרובים הם שיפוץ הדרגתי של מבני הדיור הציבורי הרבים, הרחבה של כפר הסטודנטים במרכז העיר, ושדרוג קולנוע חן הישן ל"היכל תרבות".
השאלה המרכזית היא, כמובן, מאיפה יבוא הכסף. בשדרות חוזים גידול מהיר יחסית באוכלוסיה, והתחזית היא שבעשור הקרוב יתווספו 7,071 יח"ד. כלומר, שדרות תכפיל את עצמה. אי לכך, הם פועלים במרץ לחתימה על הסכם גג מול משרד האוצר ולהגדלת הכנסות העיר מארנונה עסקית. אחד האמצעים לכך הוא פנייה לוועדת הגבולות וחלוקת ההכנסות של משרד הפנים, להגדלת תחומה על חשבון שטחי המועצה האזורית שער הנגב, הנושקים לעיר. הפנייה כוללת מונחים כמו צדק חלוקתי, בדרישה לקבל את שטחי שער הנגב: 625 דונם של פארק התעשיה ספירים (שמשותף לשדרות ושער הנגב) ו-420 דונם המיועדים לתעשייה ליד מכללת ספיר.
אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב, מסרב להכיר בתפיסה הקורבנית של שדרות: "מושגים כמו צדק חלוקתי מייצרים זיקה למקומות שבהם הפער הכלכלי עצום ורב, כמו תל-אביב ובני ברק, או מועצות אזוריות מסוימות. זה לא המצב כאן. אנחנו אזור בלי נכסים. אין לנו ארנונה שמגיעה מהמדינה, ולכן, כשבאים לפתח את האזור, צריך לעשות את זה ביחד. זה לא משחק סכום אפס".
מצוינות אדריכלית ברחוב הראשי
האדריכלות של מבני הציבור בערים שהוגדרו בעבר "ערי פיתוח", היא על פי רוב פרגמטית וקונפורמיסטית, ולכן גם סטנדרטית ודי משעממת. מבנה מרפאת "עזרה למרפא", שהוקם לאחרונה ברחוב בגין, שאמור להיות הרחוב הראשי של העיר שדרות, מפתיע מאוד בנוף העירוני. המבנה מאופק ומינימליסטי, אך מקורי. הוא מעודן ויוצא דופן בגישה התכנונית והשפה העיצובית.
המרכז הוקם על ידי עמותת "עזרה למרפא", שנוסדה על ידי הרב פירר, ונועד לסייע לתושבי האזור של עוטף עזה הסובלים מפגיעות נפשיות מירי הקסאמים. המרכז כולל הכוונה רפואית, מרכז יום שיקומי, בריכה טיפולית ומרכז להשאלת ציוד רפואי.
מרגלית תירוש, מנהלת המרכז ומי שליוותה את הקמתו משלב מוקדם, מסבירה שלא מדובר בדבר מובן מאליו: "יש מקבץ גדול של נפגעים פיזית ונפשית. מנגד, יש מעט מאוד שירותי בריאות ושיקום בדרום, ודאי ביחס למרכז. מי שיש לו כסף יכול להשתקם בצורה מלאה, ומי שאין לו, הוא במקרה הטוב על כסא גלגלים ובמקרה הרע לא מתפקד. הצורך אדיר".
מבחוץ, המבנה נראה כמו קופסה גדולה, אטומה ודי מסתורית. החזית היחידה שפתוחה למרחב היא המזרחית, בשאר החזיתות יש פתחים בודדים. האור חודר לתוך המבנה בעיקר דרך חצרות פנימיות. בשונה מהרוח הבאוהאוסית שהשתלטה על התכנון בישראל בשנים האחרונות ומכתיבה קווים ישרים, השתמשו האדריכלים, בצורה מעודנת ביותר, במוטיבים אוריינטליים: פתחים בצורת קשת, סורגים שנראים כמו בבתים הערבים של יפו, ואריחי ריצוף עם דוגמאות.
האדריכל גיל ועדיה, ממשרד האדריכלים התל-אביבי "וינשטיין-ועדיה" שתכננו את הפרויקט, מסביר שלשיקולים הביטחוניים היה תפקיד מרכזי: "כשאתה מגיע לשדרות אתה חייב להתעסק בנושא הטילים. זה משנה את הבניין בצורה מאוד מהותית. כשאתה יושב עם מי שמתעסק במיגון, אתה מבין שזה מחייב הסתכלות אחרת. הבניין מתוכנן דרך הפריזמה הזאת ומיועד לבן אדם שחולה ונמצא בשדרות, אבל לא צריך לפחד. הוא יכול להמשיך לשבת גם בזמן שיש התראה".
תירוש מסבירה שהדימוי שעמד לנגד עיניה היה של חאן במדבר, מקום שנוסך תחושת בטחון: "היה לי חשוב שזה יכבד את מי שנכנס אליו, יחזיק מעמד לאורך זמן וגם ידבר עם הסביבה. שלא יהיה מנוכר. מבחינתי, אוריינטליות, הייתה רצויה. זו הייתה הנגיעה למקום".