זה היה אוקיינוס כחול. קרקע בתולה. כל כך הרבה חדשנות ותגליות וחברות פורצות דרך ופרסי נובל - וכלום. כמעט. ברחבי העולם שגשגו קרנות של מיליארדי דולרים, ודווקא אצלנו, בסטארט-אפ ניישן, לא נרשמה אפילו נציגות אחת של ענקית בינלאומית. היו קרנות ישראליות, אך אלה השקיעו בעיקר במכשור רפואי ופחות בביוטק. קרנות זרות השקיעו כאן אך ללא נציגות קבועה ובאופן ספורדי. ואז הגיעו ענת נשיץ ושותפיה והצליחו לעשות את מה שלא הצליחו רבים וטובים לעשות קודם לכן: הקימו קרן ישראלית של אורבימד, וגייסו כ-2 מיליארד שקל.
'אורבימד' העולמית היא חברת ההשקעות הגדולה והמובילה בעולם בתחום הביומד. היא מנהלת כ-14 מיליארד דולר, משקיעה בחברות בכל השלבים, החל מחברות סטארט-אפ ועד לחברות רב לאומיות בתחומי הרפואה - על פני כל הספקטרום הרפואי כולל תרופות, מכשור רפואי ורפואה דיגיטלית - ומחזיקה משרדים בניו יורק, סן פרנסיסקו, שנגחאי ומומבאי.
ב-2010 הצטרפה גם ישראל לרשימה, בזכות מודעה קטנה בעיתון, שבה נכתב שהממשלה הולכת להוציא מכרז להקמת קרנות ביוטק. המודעה תפסה את נשיץ בטיימינג מושלם. "הייתי בתקופה שבה עבדתי כעצמאית, אחרי שעזבתי את קרן אייפקס", היא מספרת. "ייעצתי לחברות פארמה גדולות ולחברות ביוטק קטנות, והיה מאוד כיף. הייתה לי גמישות מלאה ועבדתי בשביל עצמי ולא בשביל מישהו אחר, אבל כל הזמן הסתובבה לי בראש המחשבה שמה שאני באמת רוצה זה להקים קרן חדשה. באותו זמן החלטנו, ד"ר ניסים דרוויש (שהיה אז שותף בפיטנגו) ואני, להקים משהו ביחד. ואז שלחו לנו 'מלמעלה' את המודעה. המחשבה מייצרת מציאות, ולהיפך".
- עם כל הכבוד לאופטימיות, כל הענקיות הבינלאומיות, כמו אייפקס וסקויה, היו כאן עם קרנות מיועדות להשקעה בהייטק ישראלי, ולביומד אף אחד לא התקרב.
"עשו דברים בארץ לפני שהגענו עם 'אורבימד ישראל', אבל בווליום אחר. אם מסתכלים על האבולוציה של תעשיית ההייטק כאן, היא התחילה להתפתח כמה שנים לפני הביומד, בגלל שהיה יותר קל לגייס אליה והייתה הבנה של השוק. אנשים הרגישו יותר נוח בהייטק, וגם לצבא יש חלק בזה, כי הוא אקסלרטור. אבל מדעי החיים זו התנהגות אחרת, רפואה זו התנהלות אחרת, ממוקדת יותר, וצריך להבין את המדע לעומק. היה יותר קשה לייצר מאסה קריטית בתחום הזה. גם כשהגיע לכאן מימון לחברות מדעי החיים, המשקיעים העדיפו להשקיע במכשור רפואי. בישראל זה הגיוני, כי זה מה שהשוק ייצר, אבל אם את לוקחת את זה בפרספקטיבה יותר רחבה, אז יותר רווחי לפתח תרופות. קשה להגיע לאקזיטים משמעותיים עם מכשור, לעומת תרופה, שאם היא עובדת, זה עף. לכן, ההשקעות בארץ פסחו על ביוטק, ובהתאם נוכחות ועניין של קרנות זרות להקים כאן נציגות משמעותית".
- אז למה זה נראה לך נכון להמר על משהו שלא התרומם קודם לכן, ושאפשר בקלות להתרסק איתו?
"רציתי את זה כל כך, שבכלל לא הייתה שאלה אם לעשות את זה או לא. זו הייתה הזדמנות אמיתית שהייתי חייבת לקחת. חששתי מהכישלון, אבל הוא אף פעם הוא לא היה סיבה בשבילי לא לעשות משהו. אם יש הזדמנות, לוקחים אותה. הייתה לי אמונה מאוד חזקה שהדבר הזה חייב להצליח, בלי קשר לתשוקה שלי לעניין. זו הייתה יזמות אמיתית. את כל מה שהיה לי, כל הניסיון והידע שרכשתי כל השנים, שפכתי פנימה. אני טוטאלית בכל מה שאני עושה".
- ניסו להפחיד אותך בדרך?
"הרבה אנשים אמרו לנו שלא נצליח, שלא נזכה במכרז, שלא ישקיעו בנו, שאין סיבה שאני אצליח אם אף אחד לא עשה את זה לפניי".
- מה ענית להם?
"למה שאצליח? ככה. כי אני החלטתי שאני אעשה את זה".
נשיץ יצאה לדרך עם דרוויש וארז חיימוביץ', והשלושה התחילו לעבוד על המכרז ממש כמו שעובדים על סטארט-אפ קטן. דרוויש, שמכיר את אורבימד היטב, דרך עבודה משותפת, פנה אליהם והציע להם להצטרף. על בסיס ההיכרות האישית, התנאים הנוחים שהממשלה הציעה במכרז והכימיה בין הצדדים, אורבימד הסכימה.
נשיץ, שהתייחסה למכרז כמו לבייבי חדש, כתבה את רוב מסמכי ההגשה למכרז, ואפילו כרכה אותם בחדר העבודה שלה, כדי לוודא שהכול מושלם. אחר כך היא נסעה לירושלים להגיש אותם בעצמה, כדי לא לקחת את הסיכון שהשליח יגיש אותם באיחור, אפילו של דקות בודדות. "התחלתי כעורכת דין", היא אומרת. "אני יודעת שמכרזים נסגרים בדיוק בזמן, ושמי שמאחר אבוד לו. רציתי לראות בעיניים שלי את החותמת: 'התקבל'".
הרבה קבוצות ניגשו למכרז, אבל לשלב האחרון הגיעו רק ארבע. שתיים מהן נפלו בשלב שבו נדרשו להציג התחייבות להשקעה של 30 מיליון דולר. גם הקרן הנוספת שהתמודדה מול 'אורבימד' נשרה, אחרי שלא הצליחה להביא את הסכום הנדרש, ואורבימד זכתה, כשנשיץ יודעת שרק עכשיו מתחילה העבודה האמיתית.
- איך מגייסים 2 מיליארד שקל?
"לובשים חליפות, עולים על מטוס ויוצאים לגייס. גייסנו דרך רשת הקשרים של 'אורבימד' העולמית ודרך אנשים שמכירים אותנו - את לא דופקת על הדלת של מישהו שאף פעם לא שמע עלייך. באותה תקופה אלו היו החיים שלי, נשמתי, אכלתי, ישנתי וחלמתי את הקרן הזאת. היא הייתה משאת חיי, הקדשתי לזה כל שנייה וכל יום".
- זה תהליך סיזיפי וקשה.
"זה תהליך שיש בו עליות ומורדות. בתהליך גיוס אומרים הרבה 'לא'. אם את לא יודעת לקבל 'לא', אל תנסי לעשות משהו חדש. היום אנחנו הקרן הגדולה בישראל בתחום מדעי החיים".
מה דרוש כדי להצליח במסע גיוס כספים? נשיץ לא תעיד על עצמה. התשובה לשאלה הזו, הקריטית עבור יזמים, מתקבלת ממי שמכיר את נשיץ מקרוב ומעיד: "כשהיא מחליטה לעשות משהו, היא עושה. גם אם יגידו לה 'לא' 800 פעם, היא תמשיך ותמשיך, פשוט כי היא מאמינה בזה. אין בה פחד, לא פחד במה ולא פחד מאנשים, לא משנה באיזה סדר גודל, אז היא לא ממצמצת גם מול יזמים של חברות ענק או מנכ"לים של חברות הפארמה הכי גדולות בעולם".
ענת נשיץ / צילום ענבל מרמרי
ללכת עד הסוף
נשיץ התחילה את הקריירה שלה כעורכת דין. בחירה מתבקשת עבור בתו של עו"ד גד נשיץ ז"ל, שייסד ת פירמת עורכי הדין נשיץ-ברנדס, ונחשב לאחד מעורכי הדין הבכירים בישראל. בתום לימודיה היא הצטרפה למשרדו. "אהבתי לעבוד שם", היא מספרת. "זה התאים לי. אהבתי את האקשן. מגיל 5 אבי לקח אותי לבתי משפט". אבל הקריירה המשפטית לקחה תפנית כשנשיץ נסעה ללימודי MBA בבית הספר היוקרתי למינהל עסקים 'אינסיאד'. לקראת סיום הלימודים, כעניין שבשגרה, הגיעו לבית הספר נציגים של חברת הייעוץ מקינזי לראיין מועמדים לעבודה. היא כמעט ביטלה את הריאיון, כי מה לה ולעבודה בחו"ל בתחום שאינה מכירה, אבל מי שהיום הוא בעלה, היה זה ששכנע אותה להתראיין. וכך, את 7 השנים שלאחר מכן בילתה בחברת מקינזי בלונדון, וצברה ניסיון בתחום ה-Health care. כבר אז קיננה בה התשוקה לתחום הביומד ולעצמאות, ואולם רק אחרי קדנציה שעשתה כמשקיעה בקרן אייפקס, חשה שהגיע הזמן לפרוץ קדימה, כשהיא בפרונט.
- מה קרה ב־2010 שהוביל אותך להחלטה לשנות כיוון?
"זה לא שינוי כיוון. זה התבסס על ניסיון ויכולות שבניתי הרבה שנים לפני כן. במקינזי ניהלתי פרויקטים בתחום הרפואי, כולל הקמת חברות ביוטק מתוך חברות תרופות גלובליות. אלו הפרויקטים שהכי אהבתי: לזהות רעיון וטכנולוגיה מבטיחים, אנשים מוכשרים, וליצור משהו חדש. אני יזמית באופי שלי. באייפקס השקעתי בחברות בתחום, והיה חיבור. ואז הרגשתי מוכנה ליזום קרן חדשה".
- זה קשור לפוסט אימהות, לגיל מסוים?
"זה באמת היה מיד אחרי שילדתי. יש משהו באימהות שמשריש אחריות ונוטע בך את הידיעה שאת יכולה להתמודד עם העולם. אחרי הלידות האלה הגיעה כנראה גם הלידה החדשה הזו, כי ברגע שאת מבינה שאת מסוגלת לדאוג ולהיות אחראית על בן אדם אחר, את מבינה שאת יכולה לעשות כל דבר".
- מה זה אומר מבחינתך להיות יזמית, בפרקטיקה?
"זה אומר המון עבודה וללכת עד הסוף. אם אתה לא מוכן ללכת עד הסוף, לא תוכל לעשות את זה. בכל התהליך הייתה רק שיחה אחת שלא נכחתי בה, כי היא התקיימה במהלך הלוויה של אחי איתן, אבל בכל שאר הדברים שהיו קשורים למכרז או לקרן, אין כזה דבר שלא הייתי".
- אחרי הזכייה הייתה לך תחושה של חרדה, איך עושים את זה עכשיו?
"הרגעים האלה קיימים תמיד, אם מרגישים נוח מדי, לא עושים שום דבר חדש. אם אני חושבת על הקריירה שלי, יכולתי ללכת בקו ישר ולעשות את הדברים בצורה סטנדרטית. במקום, כל הזמן עשיתי דברים שבהם הייתי צריכה ללמד את עצמי מחדש, ואני ממשיכה לעשות את זה. נכון, בכל פעם שעשיתי משהו חדש היה לי רגע של חשש, אבל זה חלק מהעניין. התרגלתי לזה, הבנתי שאם את כל הזמן הולכת בתלם, את לא לומדת כלום. ורוב האנשים שהצליחו באמת, הם אנשים שהולכים למקומות שהם לא אזור הנוחות שלהם, מנסים דברים חדשים, מעזים. וזה בא עם התחושה הזאת, של הרעד הקל".
- עד כמה המודל שראית בבית טיפח את זה?
"אבא שלי היה מודל לחיקוי מכל בחינה אפשרית. הוא, מבחינתי, עיצב את מי שאני. הוא היה מאוד חכם, חרוץ, אנושי ותמיד למד וצבר ידע. הוא, למשל, ידע 15 שפות. הוא הצטער כשעזבתי את המשרד, אבל הוא לא אמר לי כלום, כי הוא הבין שילדים צריכים ללכת בדרך שלהם. צריך בשביל זה גדלות נפש, לשחרר. אני יודעת שבעוד 10 שנים הילדים שלי גם יגידו לי 'ביי, אני נוסעת ללימודים בחו"ל', ואני מכינה את עצמי ואותם לזה".
- היה קשה לעזוב? הרי מגיל 5 הכשירו אותך לעסוק בעריכת דין.
"היה לי קשה, הרבה אשמה. אבל מצד שני בער בי הדבר הזה של 'אני לבד'. ודווקא בגלל שאבא שלי פרגן לי, הייתי צריכה להראות לו שאני מצליחה בדרך שלי, זו שבחרתי".
ענת נשיץ / צילום ענבל מרמרי
מחפשת תשובות
משרדי 'אורבימד' בהרצליה פיתוח אלגנטיים ומאופקים, עם נגיעות של חפצי אמנות שזורקים כתמי צבע לחלל. בדיוק כמו נשיץ. גם היא אלגנטית, עניינית, לבושה באיפוק, אבל עם טוויסט צבעוני יוצא דופן. היא חדה מאוד, חרוצה ומדויקת, ויודעת להוציא עיקר מטפל. ולמרות כל התכונות הסופר-הישגיות האלה, יש בה גם משהו מאוד עדין ונעים. משרדה מרוהט באופן מינימליסטי, ובולט בו פסל גדול של בודהה, שאחיה איתן ז"ל הביא מאינדונזיה. לא מה שהייתם מצפים למצוא בסמוך לשולחן העבודה של אישה אנליטית ומעשית כמוה.
בספטמבר האחרון נפטר אביה ממחלת לב. שנה וחצי קודם לכן נפטרה אמה, ולפני שבע שנים נפטר בפתאומיות אחיה ממחלת לב. "היינו מאוד קרובים, וזה היה ממש שוק. אחרי שזה קרה התחלתי לחפש תשובות. גם בבודהיזם, אבל לא רק. קראתי הרבה, ומצאתי שלכל התורות והדתות יש מכנה משותף, כולן מדברות על השיעורים והאתגרים שאנחנו נתקלים בהם במהלך חיינו. שום דבר ממה שאנחנו עוברים הוא לא סתם, כל דבר נועד ללמד אותנו משהו, לגרום לנו לגדול, להיות אנשים טובים יותר, לצמוח".
- מייאש לעבור כל כך הרבה משברים אחד אחרי השני.
"היו לי רגעי משבר. מעבר לאובדן אנשים אהובים, שם המשבר עמוק ונשאר זמן רב, זה קורה בעיקר בסיטואציות שבהן את מגלה שמה שחשבת הוא לא מה שקורה, וצריך להתמודד עם זה. אני לא מתפרקת כי יש לי יסודות חזקים, וגם כי אני משתדלת להגיד לעצמי את האמת. מתי אנשים מתפרקים? כשיש פער בין מה שאתה רואה או חושב למה שקורה באמת, אבל אתה לא ער לפער הזה. אתה לא אומר לעצמך את האמת. אני מאוד מודעת לעצמי, ובשנים האחרונות אני יותר מחוברת לרבדים שלא הכרתי קודם. היום אני שואבת כוח גם מהיכולת לשחרר ולתת לדברים להיות, ומההבנה שאין פרפקט ואין לנו שליטה על כל דבר. וזה גם מהבית. כשאחי נפטר בכיתי נורא בהלוויה, ממש כמו שרואים בסרטים, ואמא שלי באה אליי ואמרה 'ענת, תהיי חזקה', ואני חושבת עליה כאמא שעוברת כזה דבר ועדיין יכולה לומר לי להיות חזקה. אז אמרתי לה שאני חזקה ושחלק מהחוזקה שלי נובע מזה שאני יכולה לחוות אמוציות ולהראות אותן, וזה מה שייתן לי אחר כך את הכוחות להמשיך הלאה. אם אני לא אוציא את זה עכשיו, זה ישבור אותי אחר כך".
- החיבור הזה לרגש נותן לך יתרון כמשקיעה?
"בוודאי. ככה את מגיעה לאנשים, את מרגישה אותם והם מרגישים שאת מרגישה אותם. אז הדברים קורים דרך האנרגיה הזאת. אני חושבת, למשל, על סיפור הילדים על העץ הגדול והחסון, שברוח חזקה הוא נשבר ונופל, כי אין לו גמישות. הנשיות עושה את הדברים יותר רכים וגמישים. מזה אני שואבת כוח. יש אנשים שנראים חזקים, ובגלל שהם כאלה, הם יותר פגיעים. אם אתה גמיש אתה יכול לעשות אדפטציות. נשים יותר טובות בזה בדרך כלל. אני, למשל, משנה את המבטא שלי לפי הבן אדם שאיתו אני מדברת. אם אני מדברת עם מישהו אוסטרלי, אני מתחילה להגיד מילים במבטא אוסטרלי ולהשתמש במילים שאופייניות לשפה שם".
- עד כמה את מחליטה על השקעה מתוך אמוציות או אינטואיציה ולא על סמך טבלאות אקסל ונתונים?
"הרבה דברים שקרו לי בחיים היו תוצאה של החלטה אינטואיטיבית או אמוציונלית, אבל עדיין עשיתי את האקסל כדי להרגיע את הראש. אני יודעת לזהות הזדמנויות וללכת איתן, וזה בדרך כלל לא בא מהראש, אלא מהבטן. ככה גם הכרתי את בעלי, יאן, שהוא הולנדי. נפגשנו באינסיאד לפני חופשת כריסמס, וזו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו, למרות שהתראינו קודם בהרבה הזדמנויות, במסיבות ובלימודים. ודווקא באותו ערב דיברנו לראשונה ואז הסתבר שהוא צריך מקום לגור כי השכירות שלו הסתיימה, ואני חיפשתי שותף כי התפנה חדר בבית ששכרתי. הוא עבר לגור איתי ואחרי 10 ימים הפכנו לזוג.
"גם זה שהלכתי לעבוד במקינזי בלונדון אחרי הלימודים באינסיאד, היה כמעט החלטה אינטואיטיבית, כי מה ידעתי על העבודה בחברה הזאת? לפני שהגעתי לאינסיאד הייתי עורכת דין צעירה מישראל, מעולם לא עשיתי קובץ אקסל לפני זה, לא ידעתי כלום".
- איך את בוחרת במה להשקיע?
"אני משקיעה באנשים. בתחום שלנו, כשאת משקיעה לכמה שנים, את יודעת מראש שיהיו משברים. עוד לא פגשתי חברה שלא עברה משברים, ואז היזמים הטובים הם אלה שיכולים להמציא את עצמם מחדש ולעשות תפנית כדי לצאת מהבור. מעבר לזה, כימיה עם היזמים מאוד חשובה - את עובדת איתם בזמנים הטובים יותר והטובים פחות, עוזרת להם להתמודד עם הקשיים, לקבל החלטות קשות, למצוא שותפים נכונים להמשך הדרך, לבנות ביחד. זאת שותפות. אנחנו כמובן מנתחים את הפוטנציאל העסקי - טכנולוגיה חדשנית שיש לה ערך קליני אמיתי ושהשוק מוכן לשלם עליה, דינמיקה בין רוכשים פוטנציאליים שמגבירה את הסיכוי של אקזיט גבוה, יכולת להגן על הטכנולוגיה, ועוד".
-תשקיעי בחברה שעשויה להיות סיפור הצלחה, בזמן שאת יודעת שהצוות שמוביל אותה בעייתי?
"אין דבר כזה. את יכולה לדעת בכל נימי נפשך שזאת חברה שתצליח ותהיה בוננזה, אבל אם זה לא קורה, את עלולה למצוא את עצמך תקועה עם מנכ"ל לא אופטימלי, ואת צריכה עכשיו לחלץ אותו מהמצב שהוא נמצא בו, להיות חברה שלו ולעזור לו להמציא את עצמו מחדש. זה מצריך תעצומות נפש, אנרגיות חיוביות. אני צריכה לדעת שליזם/מנכ"ל יש את זה".
- למי תגידי 'לא'?
"לחברה שאין לה מודל עסקי ושוק ברור. הקטע הזה של 'אחלה טכנולוגיה וכבר נמצא על הדרך איך עושים מזה כסף', זה אני של לפני 15 שנה. לא היום. זה בסדר לדעת דברים באופן כללי, ואז להתאים אותם אחר כך, אני בעד ללמוד תוך כדי תנועה, אבל צריך בסיס סביר שעליו אפשר לעשות וריאציות בהמשך הדרך. כי זה גם אופק השקעה שהוא לא ל-20 שנה, זה רק כמה שנים. אין לך זמן להמציא שווקים שאין להם בסיס נראה לעין. החברה צריכה להיות מוכנה לאקזיט בתוך כמה שנים. זה חשוב במיוחד בתחומי רפואה דיגיטלית ומכשור רפואי. בתרופות זה קצת שונה - ההצלחה נגזרת מצורך רפואי ברור, וממדע וממצאים קליניים סדורים ונכונים".
- מה עוד מבחינתך כמשקיעה הוא קו אדום?
"חשוב לי לעבוד עם אנשים ישרים עם אינטגריטי. יש אנשים שעושים לך תרגילים. הם לא מבינים שאחר כך אני לא אעבוד איתם יותר. זה כל כך נדוש וקצר ראייה. ואני רואה את זה המון סביבי".
- אילו הצלחות היו לכם עד כה?
"השקענו ב-30 חברות עד היום, בתחומים מגוונים וחשובים - למשל סרטן, מחלות מוחיות, לב, עיניים, כבד, מחלות יתום ועוד. המדע בישראל עומד בחוד החנית העולמי, ואני חושבת שלא מעט מהחברות שלנו עומדות בקריטריון הזה. כמה דוגמאות - יש לנו חברה שמפתחת תרופה שעוזרת לפגים לפתח את מערכת העיכול, כדי לאפשר להם לגדול ולהתגבר על כל האתגרים האחרים שמלווים לידה חודשיים לפני המועד. החברה היום בניסוי קליני בפייז 3, והתחילה מהמצאה ישראלית מהטכניון של פרופ' נעים שחאדה ופרופ' רענן שמיר. חברה בתחום אבטחת המידע, הנגשת וניתוח מידע רפואי, החדירה את המערכת שלה לאחוזים ניכרים מהשוק הישראלי וצועדת בזריזות בארה"ב. יש לנו חברות שנמכרו, מוזגו, נסחרות בבורסה, ועוד ידנו נטויה. בביוטק יש לנו כיום מספר תרופות שהן בניסוי פייז 3 או לאחר אישור רגולטורי, וברפואה דיגיטלית ומכשור רפואי יש לנו מספר חברות עם הכנסות וצמיחה".
- יצא לך להשקיע בחברות שהמחקר שלהן קרוב ללבך?
"מי שיגיד לך שהוא לא מחפש טכנולוגיות כדי לפתור דברים שקרו לו או למישהו שקרוב אליו, משקר. אבל הדברים שאני בוחרת משותפים להרבה אנשים. בגלל שלאחי ולאבא שלי היו מחלות לב, העמקתי מאוד בחקר מחלות לב".
- הצהרת על עצמך כאדם טוטאלי. עד כמה את מעורבת בחברות שבהן את משקיעה?
"העניין הזה של להקריב את עצמי על מזבח ההצלחה הוא לא תמיד מחיר שצריך לשלם. לא תמיד כדאי, כי הטוטאליות הזאת חשובה מאוד לדברים מסוימים, אבל דווקא כמשקיעה אני חייבת לשמור על ריחוק מסוים. אז נוצר מין ריקוד כזה שמצד אחד אני מאוד מעורבת בחברות שלי, ומצד שני יש מנכ"ל לכל חברה וצריך לתת לו לעשות את העבודה שלו. אי אפשר להיות יותר מדי מעורב רגשית, גם בשלב ההשקעה וגם אח"כ. היומיום של העבודה מחייב בלנס ושיקול דעת".
- איפה את כן מרשה לעצמך לשחרר?
"קודם כל יש לי משפחה מדהימה. אני לא מפסיקה להתפעל מהם. בעלי יאן עבד במקינזי 10 שנים, שבע מהן בלונדון איתי, ומפתח מומחיות ועומק בכל דבר שהוא נוגע בו. לארץ, אגב, עברנו בזכותו - אחרי לונדון חשבתי שאנחנו עוברים לארה"ב, והוא זה ששאל 'למה לא ישראל?'. הוא יותר ציוני מהרבה ישראלים. הוא בעל ואבא מושלם. הילדים שלנו תלת שפתיים ומרובי כישרונות. ספורט בשבילי הוא כיף, אני עושה מדיטציה כל בוקר, כשיש לי זמן אני מציירת, לומדת שירה עם הבת שלי ולומדת גיטרה עם הבן שלי. מוזיקה זה דבר גדול אצלנו במשפחה".
- נראה שנשים הן כוח עולה היום בתעשיית ההייטק.
"תמיד היו נשים, רק שעכשיו יש יותר סיפורי הצלחה של נשים, גם בתעשייה וגם במדע. אנחנו עדיין לא שם, אבל זה מתחיל לחלחל. כשיש נשים משקיעות, יותר קל להן להשקיע בנשים אחרות ובנושאים שרלוונטיים להן. אישה תשקיע יותר בקלות בתחומים שקרובים ללבה והיא מבינה אותם, כמו כאבי מחזור או בעיות של מערכת הרבייה. גברים ידפדפו את זה הלאה".
איך לברוא את התפקיד הבא שלך?
"למי שרוצה להקים מיזם, הדבר הראשון שאני מייעצת הוא לעשות בדק בית. עד כמה עזה האמונה במה שאתם רוצים להקים, האם זה עשוי להצליח, האם זה הדבר הנכון בזמן הנכון? דבר נוסף הוא sanity check - לבדוק את הרעיון שלכם עם כמה שיותר אנשים וגם למצוא שותפים אמיתיים לדרך - אני בן אדם של צוות, מאמינה שעבודה בצוות משפרת את סיכויי ההצלחה, ובוודאי מייצרת סביבת עבודה יותר כיפית. אף אחד לא נולד עם 100% מכל הכישורים והיכולות הנדרשים כדי להצליח ביזמות, ובהרבה מצבים חשוב שיהיו עוד דעות ורעיונות וקשרים. זה נכון לגבי הצוות שלנו, שבנוי מאנשים טובים שמשלימים זה את זה.
"עליכם גם לבדוק אם יש לכם את התנאים הרגשיים והאישיותיים - נחישות, יכולת לנשום עמוק ולהתאושש מאכזבות, אנרגיה גבוהה ויכולת לדלוור בזריזות ויעילות.
"תובנה חשובה שלמדתי בדרך שעשיתי, היא שאינטואיציה מבדלת וצריך לסמוך עליה. היא שמכוונת אותנו ועוזרת להחליט אילו הזדמנויות לקחת. אני אמנם מאד אנליטית, אבל זה לא כל הסיפור. כשמשקיעים באנשים, אנליזה מספקת רק חלק מהתשובה".