לקבל את הזכות הבסיסית

לפני שנסביר מדוע אנחנו מתנגדים נחרצות לשידורי המונדיאל בתשלום, נאמר כי הקנס בן כמה מאות השקלים מגיע לנו בהיותנו צרכנים גרועים במשך כל ימות השנה. לו רק היינו מעט יותר מתוחכמים, אז הטור הזה לא היה נכתב.

החודשים יוני-אוגוסט הם חודשים כמעט נטולי שידורים ישירים בספורט חמש פלוס. נניח לרגע שמנויי הערוץ היו מתנתקים ממנו לשלושה חודשים בכל שנה: לכבלים, ללוויין ולערוץ הספורט היה נגרם הפסד של מיליוני שקלים בכל קיץ, וכל צרכן היה חוסך כמה עשרות שקלים (ובחישוב ארבע-שנתי, את מחיר כל חבילת המונדיאל). בכל קיץ ערוץ הספורט והפלטפורמות היו יושבים ומביטים בעיניים כלות כיצד מנוייהם מתנתקים למשך "עונת היובש". אילו היינו מתנתקים בכל קיץ סביר להניח שערוץ הספורט היה מעדיף לרכוש את זכויות השידור למונדיאל הקיץ מצ'רלטון- רק בכדי להעניק ערך מוסף לעונה שבה אין כמעט דבר להציע. אולם אנחנו, ציבור המכורים, תמימים. המודל הכלכלי של ערוץ הספורט שוכפל אבל במקום חמש פלוס קוראים לו צ'רלטון. הפלטפורמות, הן אותן פלטפורמות. כולם רוצים שנשלם.

הבעיה היא במוצר. בעוד שהכדורגל האירופאי שודר דרך קבע במינונים סבירים בערוץ הספורט המיתולוגי, רק עם כניסת "שלם וצפה" יכל אוהד להתמקד בקבוצה האהובה עליו עבור תשלום יחסית סביר, אפילו זול. מי שאוהד ווטפורד למשל, יסכים וודאי ש-11.90 שקל הוא מחיר סביר, עבור התענוג לצפות ב'צרעות' מול מידלסבורו למשל. סוג של התמקצעות לחובבי הז'אנר. לא הדין כשמדובר במונדיאל. מדי ארבע שנים נצמדים ברחבי העולם מיליארדים לטלוויזיות. "מדורת השבט הגלובלית הטלוויזיוניות הראשונה". זכות בסיסית - ללא הבדלי דת, גזע, מין, תל"ג או הכנסה חודשית. מדובר במוצר שתמיד ניתן בחינם. לא מציעים לנו מוצר פרמיום, כמו בדוגמה של הכדורגל האנגלי - מדובר בניסיון מכוער של הפלטפורמות לגזירת קופון וזלזול בוטה באוהדי הכדורגל. על כך כעסם גם של מי שידו משגת ויכול לשלם.

הבעיה החמורה ביותר מבחינתנו, היא שמוסד התשלום לפי צפייה, כמו תמורות אחרות שחלו בכדורגל העולמי, עלולות להיות תחילת הסוף של התופעה הספורטיבית הגדולה ביותר בדברי ימי האדם.

במסגרת עבודתנו בייזום פרויקטים הקשורים ל"עסקי ספורט", יצא לנו להיות נוכחים כמעט בכל מחזור של הצ'מפיונס ליג. בחלק מהמגרשים נשמרת עדיין האווירה הנהדרת, שהיא הרבה יותר מביצועי הכדורגלנים על הדשא, היא הסיבה האמיתית לתשוקה של רובנו לכדורגל.

אבל בשוליים ניכרים כבר סימני המחלה: הכדורגל, הפך להיות בילוי לאלפיון העליון שיכול לעמוד במחיריו. הקשר העיקרי של הקהל הרחב עם הכדורגל, נשאר דרך הטלוויזיה, ומי שינתק את הקשר הזה עלול למצוא את עצמו מנתק את הכדורגל מהפרמטר החשוב ביותר שלו: הפופולריות שהפכה אותו למלך ענפי הספורט.

הפופולריות הזאת נשענת על שני מרכיבים עיקריים, בכדי לשחק כדורגל מספיק לשים שני אבנים ולמצוא חפץ מעוגל בכדי לבעוט בו. מרמת אביב ועד בנגלדש נשענת הפופולריות של הכדורגל על האלמנט החשוב הזה. בצד השני נמצא עולם הזוהר. אם להמשיך את הדימוי הרי שגם ילד הודי, אפריקני, ישראלי וגרמני שבועטים בכדור בחצר חולמים להיות רונאלדיניו, בקהאם, באלאק או זידאן. עד לא מזמן היה החלום הזה זמין כמו שתי האבנים והחפץ המעוגל, עכשיו זוממים לנתק מיליוני ילדים (בהנחה שהתופעה תתפשט לרחבי העולם) מהאפשרות לחלום: האם מישהו באמת יכול לקחת על עצמו את האחריות לכך?

בעולמנו הציני, אפילו המשפט האחרון היה יכול להיות בבחינת מותרות אידיאולוגיים, אבל סקירה עולמית תגלה מיד שהתשלום לפי צפייה, לא רק שהרחיק מיליונים ברחבי העולם מהכדורגל, אלא לרוב גם לא השתלם למפעיליו, לפחות לא במידה שתצדיק את הפגיעה האנושה בספורט שכולנו אוהבים כל כך לאהוב.