חתום בנשיקה

פרשת ההגנה במשפטו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, תיפתח מחר ובמסגרתה יעיד רמון עצמו. בין טענות ההגנה, יש להניח, יאמרו הסניגורים (כפי שנטען באחרונה בעיתונות) שאם היה מדובר באדם אחר, אחד העם, הוא לא היה יושב על ספסל הנאשמים משום שנשיקה אינה דבר פלילי, בוודאי לא כשהמנושקת לא רוצה להתלונן.

באישום נגדו נטען, שה' ביקשה להצטלם למזכרת עם רמון, אולם משביקשה לצאת מהחדר שבו הצטלמו יחדיו, "הנאשם המשיך לחבק את גופה בידו האחת וקירב אותה אליו. באצבעות ידו האחרת אחז בלחייה, קרב את פניו אליה והצמיד את שפתיו לשפתיה, תוך שהוא מחדיר את לשונו לתוך פיה, והכל ללא הסכמתה".

בתשובה לאישום טען רמון, כי דובר ב"נשיקה חטופה בת 2-3 שניות" שה' יזמה, וכי הוא הפסיק את הנשיקה. "הוא לא החדיר ולא ניסה להחדיר את לשונו לתוך פיה, אם כי אינו שולל אפשרות שלשונו נגעה בשפתיה". רמון הדגיש, כי "הנשיקה נעשתה תוך רצון הדדי מלא ובאופן ספונטני", ו"היתה המשך טבעי לשיחת הפלירטוט ולחיבוק הצמוד שבצילומים". אחר כך, הם יצאו מהחדר והוא אמר לה "נהיה בקשר". א' רשמה בכתב ידה, על פתק, את שמה והטלפון הנייד שלה ומסרה לו.

כדי להוכיח שלא התקיים בו היסוד הנפשי טען, ש"מכלול התנהגותה יצר אצלי תחושה ברורה כי הנשיקה היתה בהסכמה מלאה והדדית. אלמלא כך, ברור כי לא הייתי נוהג בדרך בה נהגתי".

פרופ' עמנואל גרוס, מומחה למשפט פלילי מאוני' חיפה, אומר כי "לא צריך להטריד בתי משפט בנושאים כאלה ולא צריך להטביע על מצחם של אנשים כתם פלילי בגלל התנהגות מטופשת שכזו". לדבריו, "אם היה מנגנון של דין משמעתי לנבחרי ציבור, היה צריך לברר את המעשה שם, אך מאחר שאין, האלטרנטיבה היא משפט פלילי.

"לא מדובר בזוטי דברים ונשיקה היא בוודאי בעלת ציביון מיני", מבהיר גרוס. ואולם, "כדי להרשיע, צריך שיוכח שרמון חשד שהיא אינה מסכימה, אך נמנע מלברר החשד. אם בית המשפט יאמין לה' שלא הסכימה ויאמין לרמון שטעה לחשוב שהיא מעוניינת, כולם ייצאו מרוצים, כי שניהם דוברי אמת ועדיין יהא זה זיכוי מלא".

"גלובס" אסף כמה מהכרעות הדין וגזרי הדין של השנים האחרונות, בהם הורשעו אנשים מן היישוב במעשה מגונה, כשכל חטאם היה "רק" נשיקה, עם או בלי לשון. בהחלטות ניתן לזהות נסיבות דומות או קביעות של השופטים שעשויות להשפיע על משפטו של רמון. כך למשל, מה סבור בית המשפט על פערי הגילים בין המנשק למנושקת, מתי לנשיקה אין אופי מיני, מה קבעו בעניינו של עופר גלזר, מה השפעת מחדלי החקירה על המשפט, ומה הרלוונטיות של עדים שהמתלוננת דיברה איתם לאחר האירוע.

1. נשיקה של דיכאון

חיים חמיאל (65) הואשם בשלום בת"א, בכך שביצע מעשים מגונים בלא הסכמה בשכנתו. בין השניים ובין משפחותיהם שררו עד האירוע יחסי שכנות טובים מאוד. באחד הימים, בו שהה לבד בדירתו בדיכאון, הוא פגש במתלוננת, נכנס לדירתה והתנהג בצורה בוטה, אולם על כך היא עוד הבליגה ונתנה לו ליהנות מהספק, משום שהאמינה לו שכוונותיו תמימות כבעבר.

לכן, כשנקש אחר כך על דלתה וביקש ממנה לבוא לדירתו בתואנות שווא (לעזור לו בבישול ולהראות לה את רהיטיו החדשים), היא הסכימה. כשבאה לדירה, הוא אחז בפניה ונשק בשפתיה. המתלוננת נמלטה ומייד התקשרה לבעלה ולאחייניתה והזעיקה את המשטרה.

"למרות סתירות בדברי המתלוננת", קבעה השופטת דורית רייך-שפירא, "אינני מוצאת להטיל ספק ואף לא ספק קל בדבריה. אי-ההתאמות אינן מהותיות והן לא פוגעות בגרעין הקשה של הגרסה". היא הוסיפה, שהמתלוננת לא תיארה את הנאשם באופן מפליל ומחמיר, לא הביעה נקמנות או רצון להזיק לו, ולא היה לה מניע להעליל עליו עלילה שקרית.

"לאור ההיכרות והיחסים הטובים מאוד לאורך השנים, ובהיעדר התנהגות חריגה ובעלת גוון מיני - לא היתה למתלוננת סיבה לברוח במנוסה מדירת הנאשם. בריחתה החפוזה מוכיחה, שהפעם בניגוד למפגשים הקודמים, מעשיו של הנאשם הסעירו והפחידו את המתלוננת, לא היו תמימים, והיה להם אופי מיני פוגע".

השופטת קבעה, כי עדות האחיינית על מצבה הנפשי הסוער של המתלוננת מאמתות את עדותה, וכי נפסק כי "ראיה על מצבו הפיסי הנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית, היכולה להוות חיזוק לגרסתו ואף למלא את דרישת הסיוע, שנדרשה בעבר לשם הרשעה בעבירות מין על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה".

הנאשם, ציינה השופטת, "עשה ככל יכולתו להתרחק מהעבירה ולהטיל דופי במניעיה של המתלוננת בהגשת תלונה מנופחת ומוגזמת". הסניגור, ד"ר שמואל סעדיה, טען למחדלי חקירה ובהם אי-ביצוע עימות בין הנאשם למתלוננת. השופטת דחתה את הטענה. "פגמים בניהול החקירה אינם יורדים לשורש ההליכים המשפטיים הננקטים על פיהם", וכי "מחדלים נלקחים בחשבון רק אם הם פוגעים באפשרות הנאשם להתגונן". כן נדחתה טענת הנאשם, שהתביעה לא הוכיחה את הכוונה הפלילית, במיוחד נוכח נוהגם של הנאשם והמתלוננת לנשק זה לזו לשלום בפגישות שביניהם. "המתלוננת יודעת להבחין בין מפגש ידידותי למעשה מיני", קבעה.

בנוסף, נדחתה טענתו שמדובר בזוטי דברים. "אין זו עבירה קלה שאפשר להבליג עליה, ובמקרה הנידון בוצעו פעולות מתמשכות וטורדניות תוך ניצול יחסי שכנות טובים, שפגעו במתלוננת וגרמו לה מבוכה וסערת נפש. אינני מוכנה לראותם כמעשה שתוצאותיו קלות ערך ונסיבותיו מצדיקות אי הרשעה. האינטרס הציבורי המוגן הוא אינטרס חשוב, לא למקרים כאלו התכוון המחוקק". חמיאל נידון לשלושה חודשי מאסר על-תנאי (ת.פ. 8067/02)

2. נשיקה של שוטר

שמעון לוי היה שוטר בתחנת שפט בירושלים. לפי כתב האישום, לחדרו נכנסה שוטרת בשירות חובה, כדי להביא דו"חות ליומן התחנה. כשהוציאה את הדו"חות מהארון שבחדר, הנאשם ניגש אליה, חיבק אותה, הרים את פניה ונישק אותה על שפתיה שלא בהסכמתה, תוך שהיא מנסה להתחמק מאחיזתו. לוי הודה במיוחס לו, אך סניגורו, עו"ד יאיר גולן, ביקש שלא להרשיעו.

סגן נשיא השלום בירושלים, השופט יואל צור, החליט להרשיעו, כשהוא מציין נסיבות המזכירות את עניין רמון. "הנאשם למעשה ניצל את חוסר השוויון שבינו לבין המתלוננת. הוא ניצל את פער הגילאים. העבירה בוצעה ע"י איש משטרה כלפי בחורה צעירה שבאה לשרת שירות חובה".

צור הוסיף, ש"על בית המשפט מוטלת חובה להגן על בחורות כגון המתלוננת. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שמעשה כגון זה שביצע הנאשם מחייב הרשעה, כדי שלא לעודד הן את הנאשם והן את שכמותו לבצע מעשים דומים. התנהגות כגון זו של הנאשם פגעה במתלוננת כפרט ובמשטרה כגוף".

לדברי צור, העבירה מחייבת הטלת עונש של מאסר על-תנאי, שלא ניתן להטילו בלא הרשעה. לכן, הוא גזר עליו 4 חודשי מאסר על-תנאי, 200 שעות עבודה לתועלת הציבור ופיצוי למתלוננת בסך 2,000 שקל (ת.פ. 3106/99).

3. נשיקה של רמון (סיאני)

רמון סיאני הואשם בבית משפט השלום ברחובות בכך שהסיע לביתה את המתלוננת, שעבדה בסמוך למקום עבודתו ועימה שוחח כמה פעמים בעבר. במהלך הנסיעה הוא סטה מהדרך בתואנה שהוא צריך לקחת מדירתו את הפלאפון שלו. השופט הרן פינשטין קבע, שהיה זה כלי עזר כדי להכניסה לביתו. כשהגיעו לדירתו, הוא אחז במותניה, קירב את גופה אליו והחדיר את לשונו לפיה. גם כאן היה בין השניים פער גילאים לא קטן.

אחותה של המתלוננת העידה על סערת הנפש ועל הרעד שעבר במתלוננת, כשהגיעה הביתה לאחר האירוע וסיפרה לה את שאירע. השופט הזכיר שוב, שמצב נפשי קשה של קורבן עבירה יכול לשמש כסיוע. "הנאשם", קבע השופט, "אכן החדיר את לשונו לפיה של המתלוננת בהפתעה ובניגוד לרצונה, ובכך ביצע בה מעשה מגונה, כאשר אין ספק, לאור הצהרותיו כי היא מוצאת חן בעיניו, כי הדבר נעשה לשם סיפוק מיני" (ת.פ. 3223/98).

4. נשיקה של בזק

מרדכי עובדיה, עובד חברת בזק, הואשם במעשה מגונה בכוח בעובדת של החברה. לפי כתב האישום, תוך כדי פגישת עבודה במשרדו, הוא תפס בכוח את ידיה של המתלוננת ונישק את שפתיה על אף התנגדותה המפורשת. הוא אף ביקש ממנה "עוד שלוש נשיקות", כשהוא ממשיך לתפוס בה בכוח.

באופן דומה מאוד לגרסתו של חיים רמון, הודה עובדיה שאכן נישק את המתלוננת מעבר לשולחן, אך לדבריו היה זה בהסכמתה, לאחר שלא התראו יותר מחצי שנה, כשהיא מושיטה לו את פניה ושפתיה - והנשיקה היתה הדדית. הוא אף רמז, שמעבר להסכמה לה, הנשיקה היתה ביוזמתה. לדבריו, רק לאחר כמה דקות, בהמשך הדיון הענייני ביניהם, אמרה לפתע המתלוננת כי הוא הביך אותה, אולם הם נפרדו בחיוך.

שופטת השלום נירה לידסקי זיכתה אותו, לאחר שקבעה שהיסוד הנפשי שלו לא הוכח מעבר לספק סביר. בין היתר ציינה, שלפי דברי ההסבר לסעיף בחוק העונשין המגדיר מעשה מגונה, "נראה שנשיקה ספק אם ראוי לראותה כעבירת מין, בוודאי ללא כל ניסיון לפעילות נוספת; בעבירה חמורה כזו יש צורך בהוכחת כוונה מיוחדת לביצועה". היא ציינה דבר נוסף, שמזכיר את אופיו של רמון. "הנאשם מצטייר בעיני כאדם חביב, הנוטה לתבל דבריו במיני בדיחות והתלוצצויות, שייתכן ומגזים הוא בכך ולעיתים אין הדברים במקום - אולם לא מעבר לכך. לא מצאתי כל נופך מיני במעשיו, ולאור עובדה זו סביר בעיניי הסברו, כי נשק למתלוננת - עימה היה בקשרי עבודה ידידותיים משך זמן לא מבוטל, ואשר עימה לא התראה זמן רב".

ואולם, השופטים זאב המר, דבורה ברלינר ואברהם בייזר הפכו את ההחלטה במחוזי והרשיעו את עובדיה במעשה מגונה. השופט המר קבע, כי הציטוט של לידסקי מדברי ההסבר לסעיף היה לא רלוונטי, משום שדובר בדברי הסבר להצעת חוק שלא התקבלה, וביקשה להגביל את המעשה המגונה לנגיעה באיבר אינטימי, מוצנע בלבד. "כבר מזה עידן ועידנים נפסק מפורשות, בניגוד לסברת בימ"ש קמא - שנשיקה כשלעצמה ורק נשיקה, 'יכולה להוות מעשה מגונה אם הכוונה לא היתה לתת נשיקה אלא לספק חשקו המיני של המנשק'", קבע.

עוד ציין, כי "על-פי ניסיון החיים, נשיקות של חברים ברמת חברות כזו ללא אופי מיני - ניתנים על הלחי ולא על השפתיים; לא כל שכן, זרים שהם רק חברים רופפים לעבודה". שופטי המחוזי ציינו, שלמתלוננת לא היתה סיבה להעליל על עובדיה, וכי "גם במצבה הנפשי, באותו יום אחה"צ, היותה נסערת ובוכה, כפי שהעיד בעלה - יש משום תמיכה נוספת בגירסתה" (ע"פ 341/98).

5. נשיקה של גירוי

אחמד שלבי, בעל מזנון, הואשם בשלום בנצרת במעשה מגונה בכוח בעובדת שהעסיק ובשורת עבירות נוספות, שאינן עבירות מין. לפי כתב האישום, הוא תפס את ידה, חיבק ונישק אותה שלא בהסכמתה, כשהיא מנסה להשתחרר. בנוסף, הוא ניסה להניע אותה לקיים עימו יחסי מין תוך שהוא מאיים עליה, והוא הטרידה בשיחות טלפון, ואף גרם נזק לרכבה. הוא הורשע בשלום, למרות שטען כי המתלוננת קיימה עימו מרצונה מערכת יחסים ממושכת, וכי היא מעלילה עליו עלילת שווא.

בערעור למחוזי טען סניגורו, בין היתר, שלא התקיים היסוד הנפשי הנדרש, אולם השופטת גבריאלה דה-ליאו לוי, שכתבה את פסק הדין, קבעה כי מעשיו נעשו לשם גירוי וסיפוק מיני. היא ציינה, ש"דרישת הכוונה המיוחדת הנובעת מהגדרת 'מעשה מגונה' מצומצמת לעצם היות המעשה 'מגונה', ואילו לגבי הרכיבים האחרים של היסוד הפיזי, די בהלך נפש של פזיזות". גם רשות הערעור לעליון נדחתה (ע"פ 1395/03).

6. נשיקה של מיליארדר

עופר גלזר, בעלה של המיליארדרית שרי אריסון, הורשע בשלום בת"א במעשים מגונים ובהטרדות מיניות שביצע בשתי נשים. באשר לאחת המתלוננות, שחתמה עימו על חוזה לשכירת דירתו באילת, נטען כי כשישבה על הרצפה וכתבה צ'קים עבור השכירות, הוא הגיע מאחוריה, ליטף את שערה וחיבק אותה מאחור.

כשעלו במדרגות לקומה השנייה בדירה, הוא תפס במותניה. אחר כך ניסה לשכנעה שכדאי שיהיה לה מאהב, אך היא השיבה שיש לה חבר ושאינה מעוניינת. בהמשך, נעמד מולה וחיבק אותה. היא ביקשה ממנו לחדול ודחפה אותו. הוא ביקש ממנה "רק נשיקה אחת", אך היא סירבה. כשביקשה לצאת מהדירה, הוא התקרב אליה ומנע ממנה להתקרב לדלת. הוא חיבק אותה, ניסה לנשקה וביקש "רק נשיקה אחת, רק נשיקה אחת". בתגובה, היא דחפה אותו והבהירה שאינה מעוניינת. גלזר לא הרפה, חיבק את המתלוננת עם שתי ידיו כשהוא עומד מולה, ואף נשק על פיה בניגוד לרצונה. היא דחפה אותו מעליה ויצאה מהדירה.

המתלוננת סיפרה מייד על התלונה למקורביה, אך רק כעבור שלושה חודשים, לאחר שקראה בעיתון על תלונה של המתלוננת השנייה נגד גלזר, היא החליטה להתלונן במשטרה, בעידוד אימה. "הוא הכעיס אותי ולא יכולתי לשתוק", הסבירה והתכוונה לתגובות שנתן גלזר לכתבה. גלזר הורשע בשלום בכל המיוחס לו.

גם כאן טענו הסניגורים, עוה"ד עופר צור, ארז הראל ונועם רונן, למחדלים חקירתיים אולם שופטי המחוזי - זאב המר, יהודית שיצר ורענן בן-יוסף, קבעו כי "אין במחדל חקירתי כשלעצמו (בהנחה שהיה כזה) כדי להביא לזיכוי". עוד טענו, כי המעשים המדוברים אינם בגדר "מעשה מגונה", אך השופט המר קבע כי "נשיקה בפה של אדם זר היא מעשה מיני מובהק, על פניו, בהיעדר הסבר אחר". הוא הפנה לדברים שכתב בערעור בעניין מרדכי עובדיה (ע"פ 72174/05).