אהבה פרימיטיבית

מה שברור אחרי משפטו של חוסיין, והעדויות שנשמעו בו, זה שהאיש הוא רוצח. מה שעוד התברר כעובדה זה, שהאיש רצח בימי שלטונו יותר ערבים מאשר בני כל אומה אחרת. כנראה, שרצח גם יותר ערבים מכל מנהיג לא ערבי, ומכל מקום לא היה מקטני רוצחי הערבים. ולמרות זאת - הפלשתינים צהלו.

המשמעות היא, שהקריטריון של הפלשתינים לגבי מנהיגות אינו בנוי על יסודות שמקובלים בעולם המערבי. קשה לראות את האנגלים, למשל, או אפילו חלק מהם, מרעיפים אהבה על מנהיג אנגלי שטבח את בני עמו. או הצרפתים, או האמריקנים, או כל אומה שסדר העדיפויות שלה מבוסס על יסודות מוסריים מתקדמים. קשה לראות עמים המשתייכים אל הציביליזציה, שיסגדו לרוצח בכלל, לא משנה את מי ולמה הוא רצח. כשאני רואה את האבל הפלשתיני על מות סדאם, יש בי עצב עמוק. כי עם האנשים האלה אנחנו אמורים לחיות. לעשות איתם שלום. כשרואים את סולם הערכים שלהם, קשה להאמין שיש עם מי ועל מה לדבר. המסר העולה מאבל הפלשתינים הוא, שהקריטריון העליון הוא שנאת ישראל בפרט, והמערב בכלל. אם המנהיג הערבי פועל ומתבטא בהתאם לשנאה הזאת - הוא מלך. גם אם הוא רוצח, גם אם הוא רוצח ערבים.

קריטריון כזה הוא תמצית הפרימיטיביות. מצד שני, ברור שלא כל הפלשתינים הם פרימיטיבים, וכאן האכזבה הגדולה. גם אלה, האינטליגנטים והאינטלקטואלים, קולם אינו נשמע. וכאשר הוא נשמע, הוא מצטרף בדרך-כלל אל קול ההמון הפרימיטיבי. האם יש גם קול אחר אצל הפלשתינים? אם כן, אז רצוי שיישמע מיד, למען לא תצטייר האומה הפלשתינית כולה כציבור של פרימיטיבים.

מסקנה פרימיטיבית

אם מחברים את המסקנות של עשרות דו"חות הבדיקה והחקירה הצה"ליים של מלחמת לבנון, מה אנחנו רואים? שהם לא מתחברים. מצד אחד, רוב מכריע של המסקנות קובע, שדן חלוץ וחבר מרעיו אחראים, וצריכים ללכת. מצד שני, הדו"ח של דן שומרון קובע, שהמטכ"ל פישל, אבל הראש שלו צריך להישאר.

גם זו, בעצם, דרך חשיבה פרימיטיבית, לא?