החדר האטום

אתם מכירים אותי, אני מעדיף לדבר בלשון נקייה יותר, אבל אין ספק: ריח השתן הוא ריח התקופה. חמוץ-רקוב הוא המצב.

את שמה של אנסטסיה מיכאלי, מנחת טלוויזיה וזעיר-פוליטיקאית, שמעתי לראשונה השבוע, עת בישבה כחברה בוועדת האירוויזיון (הנה ההגדרה שלי לגיהינום) טענה כי לא כדאי לשלוח נציג שנראה כמו ערבי. הרוחות סערו לדקה וחצי, והכול נרגע. מי היא המיכאלי הזו? מהו הרפש הזה?

הייתה זו עוד טיפת אתם-יודעים-מה על פדחתי, וכבר מזמן הרי פועלת עלינו מטפורת השתן הגדולה מכולן, זו עם הגשם. ניערתי אותה כמו כלום. לא על מיכאלי אשים קצוץ. יש דברים אחרים להתעצבן מהם. הו, ועוד איך שיש.

אז אם כל מה שקורה בשבוע האחרון לא גורם לכם להתבייש מספיק, תנו לי להוסיף קטנה. בגלל כל מה שקרה השבוע, קצת נדחק אל השוליים דוח חדש בשם "חשודים בהיותם ערבים - אפיון גזעי של נוסעים ערבים בנתב"ג ובחברות תעופה ישראליות", שהוכן על-ידי "המרכז למאבק בגזענות" ו"האגודה הערבית לזכויות האדם". אני מבקש מכם לקרוא אותו. (http://tinyurl.com/y99hzu)

ב.האמת היא שאתם יודעים בדיוק מה כתוב בדוח. הוא לא יפיל אתכם מהכיסא. מלבד הריכוז, העדויות הופכות הקרביים, האסמכתאות המשפטיות וחוסר התגובה המקומם של הרשויות בישראל אין בו שום דבר שבאמת יהיה חדש לכם. ראיתם את זה קורה בכל פעם שעליתם למטוס אל או מישראל. ראיתם. בטוח שראיתם. גם אני ראיתי: האפליה והגזענות בנתב"ג כלפי נוסעים ערבים אזרחי המדינה. פגיעה שיטתית בכבודם ובזכויותיהם של אנשים על רקע אתני. התעמרות לשמה. זה מול העיניים שלנו. זה קורה. אנחנו חיים במדינת אפרטהייד. כל מה שאנחנו עושים זה להביט הצדה.

האפליה מתחילה עוד לפני שמגיעים: הנוסע הערבי צריך להגיע לשדה התעופה לפחות ארבע שעות לפני הטיסה. לפחות. כבר בכניסה לשער הראשי עם המכונית מצפה לו תחקור שנמשך בין חמש לשלושים דקות. עוד כמה דקות של בידוק ביטחוני בכניסה לטרמינל, אבל הבלגן האמיתי מתחיל לפני הצ'ק-אין. הנוסע הערבי נלקח הצדה, מתוחקר, וחיפוש פומבי מתבצע במטענו. מעכשיו נראה לי שאפסיק לקרוא לו "הנוסע". בואו נישאר עם הערבי, וזהו. הרי זה כל מה שהוא בשבילנו.

אחר כך, הערבי מקבל מדבקה בצבע שונה מזה של הנוסעים היהודים (גם על התיק, גם על הדרכון, תודה ששאלתם). לפעמים הם מדביקים לתיק של הערבי חפץ פלסטי קשיח שנועד להצביע על רמת הסיכון. החגיגה רק מתחילה. איש ביטחון קורא לאיש ביטחון אחר, והם מובילים את הערבי אל חדר צדדי. הערבי עובר תחקור נוסף, מדוקדק יותר. השאלות מתחילות להיות אישיות מדי, פוגעניות, בלי שום נגיעה לביטחון הטיסה. הערבי נדרש לאמת את תשובותיו, להציג מסמכים, לתת טלפונים. הדוח מציין, וקשה שלא להבין מאיפה זה בא, כי מדובר למעשה בעבודה מודיעינית. הערבים נחקרים כחשודים בביצוע פשע כלשהו.

אחר התחקור הזה נבדק שוב מטענו הערבי של הערבי באמצעות מכונת שיקוף, ואחר כך חיפוש ידני: הופכים את התיקים, בודקים כל חפץ בנפרד. מכשירים אלקטרוניים נלקחים למעבדה, שם קוראים את הקבצים של הערבי. לפעמים מחזירים לו את המחשב, לפעמים לא. ותמיד נשבר משהו: מתנה לילד, מזכרת מהאישה.

שלב החיפוש הגופני מגיע! הערבי מובל לחדר קטן, מתבקש לחלוץ את נעליו ולהסיר את חגורתו. אנשי הביטחון ממששים את בגדיו ואת גופו, ולעתים אף נוגעים באבריו האינטימיים, ואפילו מכניסים ידיהם לתוך הבגדים. במקרים רבים נדרשים הנוסעים לפשוט את כל בגדיהם, למעט התחתונים. לפי עדות אחת, לפעמים הם מציצים לראות מה קורה בתוך התחתונים.

עברנו את הצ'ק אין. עכשיו הערבי עומד בתור נפרד להחתמת דרכון. תמיד במסלולים לשערים 1 או 14, אפילו אם הם עמוסים. ואז שוב שיקוף: שעונים, ארנקים ותיקי יד לבדיקה. לחלוץ נעליים. להוריד חגורה.

בשלב הזה, אם לערבי יש מזל הוא יכול להתחרע על הדיוטי פרי. אבל יש הרבה ערבים בלי מזל. אנשי הביטחון מלווים אותם לאורך כל הדרך, עד לשער העלייה למטוס, ולא מאפשרים להם לקנות דברים של ערבים בדיוטי פרי. לפי העדויות, פה ושם אוסר איש הביטחון על הערבים לשוחח עם נוסעים אחרים. לפעמים אפילו מלווים את הערבי עד לכיסאו. עיני שאר הנוסעים נעוצות בו כשהוא עובר במסדרון. יש ערבי על המטוס, ואנחנו הרי יודעים איך זה ייגמר. כל זה, כמובן, אם הוא בכלל הספיק להגיע. רבים מהערבים מפספסים את הטיסות שלהם, הידעתם?

ג.התופעה כל-כך נפוצה, עד שכמעט אין אזרח ערבי שטס לחו"ל מבלי לחוות על בשרו את מה שמכונה בדוח, בלשון נקייה, "הבידוק הביטחוני המפלה", לפחות פעם אחת בחייו. נסו לדמיין את זה.

כל הבדיקות האלה והתחקורים והתשאולים כרוכים בפגיעה קשה בזכויות אדם בסיסיות: הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות, הזכות לחירות אישית, הזכות לשמירה על קניין, הזכות לצאת מהארץ ולהיכנס אליה באופן חופשי, הזכות לחופש העיסוק (לאנשים שטיסתם חלק מעיסוקם), ומעל לכול - הזכות לשוויון. כל הזכויות האלה מוגנות על-ידי המשפט הבינלאומי ועל-ידי החוק הישראלי. מה שנעשה פה הוא פשע. אבל למי אכפת.

נראה שלא לרבים: הדוח נמסר לתגובה לרשות שדות התעופה ולאל על. רשות שדות התעופה הצהירה רק כי נושא הדוח אינו באחריותה, אלא באחריות השב"כ. אל על, שאנשיה יוצאים רע מאוד בדוח, לא טרחה כלל להגיב.

ואפרופו השב"כ, תשמעו קטע: לפני חצי שנה הנחה השב"כ חברת תעופה בשם "טמיר תעופה", שהפעילה טיסות מראש פינה ומקריית שמונה לתל אביב, לא לאפשר לערבים לטוס במטוסיה בשל תקלה במכונת השיקוף. אחלה סטיקר: אין שיקופים, אין ערבים. תגובת משרד התחבורה, אגב, הייתה: "לא מדובר באפליה גזעית, אלא בתקלה טכנית". אתה חייב לאהוב את השב"כ האלה, לא? יופי של עבודה הם עושים בלהגן עלינו מפני אזרחיה הערבים של מדינת ישראל.

ולא רק בישראל. הרי אותו ערבי דמיוני מהפסקאות הקודמות חייב לחזור מתי שהוא, לא ככה? הדרך חזרה קשה יותר לערבי. בדרך כלל יחכו אנשי ביטחון ישראלים לערבי עוד מחוץ לאולם. הם הרי יודעים מראש שהוא בא. הם לוקחים אותו לחדר צדדי, ושם הוא עובר פחות או יותר את אותו מסלול המתואר בסעיף ב', אבל הרבה יותר לאט, והרבה יותר פעמים.

ד.יש מקום בנתב"ג והוא מקום קסום וסודי. אני אף פעם לא שמתי לב אליו, אבל מתברר שהרבה ערבים דווקא כן ביקרו בו. חלק קוראים לו "הקובייה", חלק "הבועה". זה מין תא חצי שקוף. כשאתה בפנים, אתה רואה אבל לא נראה. לשם מוכנסים הערבים. שם הם מתוחקרים. שם הופכים להם את התיקים ומבצעים בהם חיפוש ידני.

קובייה, או בועה, באמצע נתב"ג. מבחוץ לא רואים כלום. אטום. אבל בפנים, ילדים, אם נתרכז היטב-היטב, נוכל אולי לראות: בפנים יש ערבי. "

http://dror.notes.co.il