שקר החן?

אנשים שנכחו בעדותה של ה', המתלוננת נגד השר רמון, אומרים שהיא נערה נאה. אם השר יודע פרק בפסיכולוגיה קוגניטיבית, הוא צריך להיות מודאג. בשנת 1996 הראתה קבוצת פסיכולוגים מבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת הרווארד, כי אנשים נוטים להאמין ביתר קלות שאשה יפה נאנסה או עברה תקיפה מינית מאשר אישה שלא בורכה בנתונים חיצוניים מצודדים.

קבוצה גדולה של נבדקים התבקשה לעיין בתמונות של נשים, לאחר שקבוצה קודמת דירגה את התמונות על פי מידת המשיכה המינית שהן מעוררות. נאמר לנבדקים כי הנשים שבתמונות התלוננו על מעשה אונס או על תקיפה מינית והם התבקשו לנחש מי מביניהן אמנם הותקפו. התברר כי יש מתאם חיובי חזק ומובהק בין מידת האטרקטיביות של האישה בתמונה ובין הערכת הסיכוי כי תלונתה על תקיפה היא מוצדקת. פערים גדולים במידת המשיכה המינית שמעוררות נשים שונות יצרו פער של פי שניים ויותר במידת ההסתברות שתלונותיהן תחשבנה על ידי הנבדקים כמהימנות. בניסויים אחרים, כאשר העבירה שבה מדובר הייתה שוד או תקיפה סתם, לא נמצאה נטייה מובהקת להאמין יותר בתלונתן של הנשים המושכות. מחקרים אחרים הראו כי שופטים ושופטות חשופים להטיות חשיבה מן הסוג הזה לא פחות ממושבעים או מהדיוטות, וכי התמקצעותם לא יוצרת בהם דפוסי קבלת החלטות השונים מאלו של שאר האנשים.

מהימנותן הגבוהה של המתלוננות הנאות ניתנת לייחוס לשני גורמים: ראשית, יש סבורים כי נשים נאות אמנם מותקפות יותר, משום שתוקפים מעדיפים לתקוף אותן. משום כך, מקבלי ההחלטות נוטים לייחס הסתברות גבוהה יותר לסיכוי שאשה נאה הותקפה. שנית, ככל שהביקוש ליחסים עם אישה רב יותר, ניתן לסבור כי קשה יותר יהיה לקבל את הסכמתה, ומשום כך טענתה להיעדר הסכמה תהיה מהימנה יותר.

הגורם הראשון עמד כנראה בבסיס ניסוחו של הדין המקראי של "יפת תואר". על פי האמור בפרשת כי תצא, ההיתר המקראי לאנוס שבויית מלחמה בתנאים מסוימים חל על "יפת תואר", לאמור: "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה". הנחת הכתוב היא שנשים נאנסות הן נשים יפות, שאלמלא כן אין חושקים בהן. רק כשמדובר באישה יפה, שבכוחה לעורר את יצר הרע, יש צורך בהיתר מסויג לאונס, המתורץ במדרש בכך ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". מדרש ספרי הרחיב את הכלל המקראי, המיוחד לנשים יפות, בהסבירו: "מנין אפילו כעורה? - תלמוד לומר 'וחשקת בה', אף על פי שאינה יפת תואר".

גם הגורם השני, כלומר, השוואת "ערך השוק" של האישה והאיש לצורך בחינת סבירות טענת אי-ההסכמה, חוזרת ונשנית בפסיקת בתי המשפט. כאשר נדון האונס האכזרי שביצע אורי נור, סוכן נסיעות חסר הדר, במיס עולם, לינור אברג'יל, דחה הרכב שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב בזעם את טענת ההגנה שהיחסים בוצעו בהסכמה. למרות שבאותו מקרה יכלו השופטים, בנקל, לנמק את דחיית הטענה בממצאים רפואיים ובראיות נוספות, הם בחרו לחשוף אחד משיקוליהם: כיצד ניתן להעלות על הדעת שמיס עולם בכבודה ובעצמה תקיים מרצונה יחסי מין עם הגבר העלוב שהתייצב בפניהם?

בעניין יוסף ירושלמי טרח אותו הרכב של בית המשפט המחוזי בתל אביב לתאר את הנאשם ואת המתלוננת במילים ההשוואתיות הבאות: "...מפגש אקראי בין נערה נאה ואינטליגנטית, מבית טוב, המתגוררת במרכז תל-אביב - 'צפונית' אופיינית, בעגה המעודכנת של הצעירים; לבין מובטל חסר השכלה, כמעט בן 50, מקריח ובעל כרס, מרושל בבגדיו, לא הוד ולא הדר לו, רווק, ומוכר כנכה ...מצד אחד, המתלוננת, נערה צעירה בת 19 שנה, בעלת מראה מצודד ואישיות נעימה, מבית טוב, משכילה, אינטליגנטית, ... ומהצד האחר, הנאשם, גבר מקריח בשנות ה-50, עובר בטל, בעל חזות לא נעימה..."

שאלה גדולה היא אם ההעדפה הניתנת לנשים יפות, בשעה שמבררים את מהימנות תלונותיהן, מביאה לכך שהחוק מספק להן, בפועל, יותר הגנה מאשר לנשים לא יפות. התשובה לשאלה הזאת תלויה בשאלה האם המטרידים והאנסים באמת נוטים לפגוע יותר בנשים יפות, כפי שמניחים מקבלי ההחלטות. על אף שאינני מכיר מחקרים כמותניים המוכיחים זאת, אני סבור שבדרך כלל הטרדה או מעשה אונס אינם תלויים במידת המשיכה המינית. הטרדה ואינוס הם בדרך כלל אקט של השפלה או גילוי אדנות יותר מאשר כניעה ליצר מיני, ומשום כך אין הצדקה לדעה המקובלת שנשים יפות נמצאות ברמות סיכון גבוהות יותר.

בין כך ובין כך, הממצאים האמפירים צריכים להביא לשתי מסקנות מעשיות. ראשית, ועם כל הצער שבדבר, אם את לא נאה - קחי בחשבון שסיכויי תלונתך להתקבל כמהימנה על דעת שוטרים ושופטים נמוכים פי שניים בערך. הם בדעה שאיש איננו חפץ לאנוס אותך, ומכל מקום שלאור מצבך סביר שתסכימי למה שיבקשו ממך. שנית, אם אתה נאשם בהטרדה או באינוס של אשה יפה - מצבך לא פשוט. מרבית בני האדם, ושופטים בכלל זה, בדעה שאשה יפה היא מהימנה יותר, ובדרך כלל הם אינם מודעים להטיית חשיבה זאת.