איזה אופציות כבר יש להם?

כולם מאוד לחוצים, בעקבות פרשת בזק.

הדירקטוריונים של החברות הגדולות לחוצים. ההנהלות לחוצות. מבקרי הפנים לחוצים. היועצים המשפטיים לחוצים. היחסים בין הדירקטוריונים להנהלות הפכו ללחוצים. ובאמת, בין אם גלברד ייאלץ להיפרד מבזק ובין אם יצליח לקנות מחדש את אמון הדירקטוריון ובעלי המניות של בזק, היחסים בין הדירקטוריון לבין ההנהלה עלו אל פני השטח בעקבות הפרשה.

ומה צריכים להיות היחסים ביניהם? לפחות על-פי הדימוי הציבורי ועל-פי מה שהתרחש בבזק, יש תחושה שחלוקת העבודה בין השניים ברורה למדי: מנכ"ל עצמאי מאוד הופך את הדירקטוריון לכנוע מאוד. מנכ"ל אקטיבי מדי הופך את הדירקטוריון לפסיבי מדי. מנכ"ל על הופך את הדירקטוריון לחסר שיניים. מנכ"ל חזק הופך את הדירקטוריון לחותמת. מנכ"ל דומיננטי הופך את מחשבותיו כמעט באופן אוטומטי להלך המחשבה של חברי הדירקטוריון. מנכ"ל כזה הופך את היחסים בין הדירקטוריון להנהלה לסוג של ירח דבש אין סופי, שבו כל הצעה שלו עוברת כמעט פה אחד והאמונה בהחלטותיו טוטאלית. אין התקוממות של דירקטורים, אין שאלות קשות, אין אקטיביזם, יש דימוי של מועדון חברים חביב ונעים שבא פעם בתקופה לאכול קצת, לפטפט קצת, להצביע קצת וללכת הביתה.

ייתכן שפרשת בזק סדקה במשהו את הדימוי הנעים הזה ותגדיר מחדש את היחסים בין הדירקטוריון להנהלה. השאלה היא רק איזה סוג של יחסים הם צריכים להיות? אוקי, אנחנו צריכים דירקטוריונים דעתנים וחזקים, שיעזו להציג שאלות קשות למנהלים שלהם. אנחנו צריכים דירקטוריונים שינתחו בקפידה ובתשומת לב ראויה עסקאות שמוצעות על-ידי המנהלים, ולא ברפרוף על דפים. אנחנו צריכים דירקטוריונים שיגידו לפעמים 'לא' למנהלים ולא יתנו להם יד חופשית למשך שנים. בקיצור, אנחנו צריכים דירקטוריון שיודע גם להתקומם. מדי פעם, לא כשיטה.

כל זה נכון, אבל גם, במידה מסוימת, מטעה. האם אנחנו צריכים גם דירקטוריונים שמתקרבים ולו במעט לניהול של החברה בפועל. דירקטוריון שיוצר את הרושם שהמילה האחרונה היא תמיד שלו? בוודאי שלא.

מנהל נבחר בשביל לקבל החלטות בשיתוף הדירקטוריון ולהוציא אותן אל הפועל. עצמאות יתר אמנם מובילה לשיכרון כוח, ביטחון עצמי מופרז ודירקטוריון לקישוט, אבל גם קשירת ידיים ומשטור צמוד אינה באה בחשבון.

היחסים צריכים להשתנות באופן הבא: הדירקטוריון אמור לפקח, לא ממש לנהל. המנכ"ל אמור לנהל, אבל להבין שהוא גם המפסיד בהגדרת היחסים החדשה הזו: מדי פעם הוא ייאלץ "להפסיד" בחדרי הישיבות לדירקטוריון שלו, לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה. למרבה הצער, יעקב גלברד למד את הלקח הזה מאוחר מדי.

2. ניר גלעד

לא צריך לרחם על המנכ"ל החדש של החברה לישראל. כפי שנחשף ב"גלובס", תוכנית האופציות בחברה אמנם הוקפאה, כנראה בגלל פרשת בזק, אבל אחרי שהעניינים יירגעו, רשות ניירות ערך תסיים את הבדיקות, והביקורת הציבורית תדעך, יזכה ניר גלעד לתוכניות אופציות משלו.

ומה היא תהיה שווה? אה, זו כבר שאלה אחרת. ספק אם החברה לישראל תעניק לגלעד אופציות "בתוך הכסף", כלומר מתנה של מיליונים ואף יותר. מתנה כזו שוב עלולה לעורר את חמתו של משה טרי, יו"ר רשות ניירות ערך. מצד שני, גלעד צריך להיות מודאג מהגאות בשווקים. ככל שהשוק מתקדם, הולך ופוחת הסיכוי שגלעד יוכל להרוויח הרבה יותר ממשכורת חודשית נדיבה.

החברה לישראל שווה בבורסה כ-4.4 מיליארד דולר, פי שבעה ויותר מאז תחילת 1999, המועד שבו רכשהמשפחת עופר (אז סמי ויולי ביחד) את השליטה בחברה. יצירת הערך האדירה הזו התבססה בעיקר על העלייה המטאורית של מניות כי"ל, חברת הבת המרכזית של החברה לישראל, שמניותיה קפצו פי תשעה (!) מאז תחילת 1999. כי"ל, בשקט-בשקט, היא כיום החברה הישראלית השנייה בגודלה, עם שווי שוק של כ-9.2 מיליארד דולר אחרי טבע. כי"ל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר במשק הישראלי בשנים האחרונות, סיפור הצלחה שניצל היטב את הביקושים הגואים במזרח לאשלג ולברום. זה סיפור הצלחה שהתפתח בצורה שהפתיעה אפילו את מנהלי החברה וגם את סמי ועידן עופר. בזכות סיפור ההצלחה הזה הם הרוויחו יותר מ-2.5 מיליארד דולר על רכישת החברה לישראל.

בזכות סיפור ההצלחה הזה יצא יוסי רוזן, מנכ"ל החברה לישראל הקודם, עם הון של כ-120 מיליון שקל, רובו מאופציות בחברה ובכי"ל. בזכות הסיפור הזה צבר עקיבא מוזס, מנכ"ל כי"ל, הון של כ-130 מיליון שקל, רובו באופציות בכי"ל. "ובזכות" הסיפור הזה יש ספק אם גלעד יזכה לראות סכומים כאלו אי פעם. כי קשה להניח שמניות כי"ל, ובעקבותיהן מניות החברה לישראל, ימשיכו לטפס לשמיים בקצב מדהים.

גלעד, כאמור, יזכה למשכורת שמנמנה. 200, 300, 400 ואפילו 600 אלף שקל בחודש הם דבר נחמד, אבל את הכסף הגדול באמת עושים שכירים רק מחבילות אופציות.

3. גליה מאור ואיתן רף

איננו יודעים כיצד תתפתח בדיקת רשות ניירות ערך על הבונוסים לבכירי בנק לאומי, אבל בשוק ההון מתחבטים מאוד בסוגיה הבאה: אם מנהלי לאומי זכו לבונוסים ממכירה כפויה של נכסים בעקבות ועדת בכר, איזה בונוס הם צריכים לקבל על מכירת נתח ממניות אפריקה ישראל בתחילת 2006, מכירה ש"פספסה" (בחוכמה שבדיעבד) רווח נוסף של 2.5 מיליארד שקל לבנק?

eli@globes.co.il