ביהמ"ש בהמלצה תקדימית למשטרה: אם חברה מחפה על עובד שביצע עבירת תנועה ברכב ליסינג - יש להעמיד לדין במקומו את אחד ממנהליה הבכירים

חברות רבות ניצלו עד כה פירצה בחוק, לפיה כאשר החברה עצמה עומדת לדין - לא ניתן לגזור עליה פסילת רישיון נהיגה או נקודות עונשין, והיא חשופה לקנס כספי בלבד

דו"ח משטרתי שניתן בעקבות עבירת חנייה או עבירת תנועה שתועדה במצלמה (להבדיל מדו"ח שניתן ע"י שוטר במקום), נרשם על שמו של בעל הרכב, לפי הרישום במשרד הרישוי. זאת, לאור החזקה בפקודת התעבורה, לפיה רואים את בעל הרכב כמי שביצע את העבירה, ולא בהכרח את מי שנהג ברכב בפועל. בעל הרכב יוכל להסב את הדו"ח על שמו של אדם אחר, רק אם יוכיח שאותו אדם אכן נהג בעת ביצוע העבירה.

זו הסיבה שבעלי עסקים קטנים רושמים את רכבם על שם חברה ולא על שמם האישי. במקרה שרכב רשום על-שם חברה ולא אדם פרטי, החברה סופגת את הדו"ח. הפקודה קובעת חזקה נוספת, שהבעלים של רכב חברה הוא "מנהל פעיל, שותף או עובד מינהלי בכיר, האחראים לאותו רכב".

כתב האישום נשלח לחברה בעלת הרכב (כך גם לגבי חברת ליסינג), והיא אמורה לאתר את הנהג שנהג ברכב בזמן העבירה, ואמור להישפט. ואולם, לעיתים החברות לא ממש מתאמצות לאתר את הנהג, בעיקר משום שהמשמעות של "הסגרת" נהג למשטרה היא ברורה. כשהחברה עצמה עומדת לדין, לא ניתן לגזור עליה עונש של פסילת רישיון נהיגה או לתת לה נקודות בגין העבירה, והיא חשופה לעונש של קנס כספי בלבד. אם נהג עומד לדין, המצב שונה כמובן.

פסק דין שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים עשוי לשים סוף לחגיגה. השופט עזרא קמא קרא למשטרה ליישם את החזקה בחוק, וכאשר חברה אינה מאתרת או "מסגירה" את נהג הרכב, יש להעמיד לדין את אחד ממנהליה או את אחראי הרכב. הוא גם ביקר את המשטרה על שאינה עושה מאמצים לאיתור הנהג.

המקרה המדובר עסק ברכב של חברת שטראוס אסטרטגיה, שצולם ע"י מכמונת מהירות בדרך בגין בירושלים, כשהוא נוהג במהירות של 112 קמ"ש, במקום 80 קמ"ש המותרת במקום. יש לציין, כי נהיגה במהירות מופרזת של עד 30 קמ"ש יותר מהמותר היתה מאפשרת לשלם קנס של 750 שקל בלבד, אולם 2 הקמ"ש החריגים כאן הביאו לזימון החברה לדין.

הנהג לא אותר

שטראוס אסטרטגיה עוסקת אמנם בייעוץ בתחומי טכנולוגיית המידע, אולם במשפט טען נציג החברה שלמרות הבירורים שערכה, אין לה מידע על זהות הנהג שביצע את העבירה. "שני מנהלים בחברה היו באותה עת בחפיפה ולכן לא ניתן לדעת מי משניהם נהג ברכב", טענה.

התובע המשטרתי ביקש להטיל על החברה קנס כבד, משום שהנהג לא אותר. שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים, חן אביטל, נעתר וגזר על החברה קנס כבד של 5,000 שקל, תוך שהוא לוקח בחשבון שלא ניתן להעניש כאן נהג בשר ודם, לא ניתן לחייב איש בנקודות, ולא לבדוק הרשעות קודמות או עבר תעבורתי של נהג כלשהו. השופט ציין, שאם יאותר הנהג והחברה תבקש לבטל את גזר הדין, הוא ייעתר.

שטראוס ערערה למחוזי, באמצעות עו"ד אבנר גולוב, וטענה כי השופט אביטל החמיר עימה בקנס הכבד. היא האשימה את המשטרה שכלל לא עשתה שימוש בסמכות החקירה הנתונה לה, כדי לברר מי היה הנהג. "זהו מצב אבסורדי, כשמחד המשטרה אינה מנצלת סמכותה לערוך חקירה ולמצוא את האשם האמיתי בתאונה או לחזור בה מהאישום כשלא הצליחה לזהותו, ומאידך היא מבקשת להטיל קנס גבוה יותר מהרגיל בשל העובדה שלא נמצא נהג". המשטרה הפכה אותנו ל"כיס עמוק", טענה החברה.

נציג הפרקליטות, עו"ד עדי דמתי, טען מנגד ש"תפקיד החברה, מעבר לשמירה על הרכב, הוא שמירה על חוקי התנועה. בחזקה הקבועה בחוק (שבעל הרכב הוא הנהג) יש תוכן, היא לא עושה חיים קלים למשטרה. אם לא היינו במצב שהבעלות הופכת את הנטל (להראות שלא אתה נהגת), היינו צריכים לעשות אלפי חקירות. לחברה יש אחריות מיניסטריאלית". לדבריו, יש במדיניות המשטרה אפקט הרתעתי לחברות ותמריץ לניהול רישום מסודר להתחקות אחרי הנהגים.

ביקר את המשטרה

השופט עזרא קמא ביקר את המשטרה על ש"לא נעשו מאמצים לאתר את הנוהג ברכב". אך מעבר לכך, היא אף לא עשתה שימוש בחזקה שבפקודת התעבורה, לפיה אם החברה אינה מודיעה מי נהג ברכב, מכל סיבה שהיא, "ניתן להאשים גם את מנהלה הפעיל או עובד מינהלי בה האחראים על הרכב", כדי להימנע ממצב שהחברה מקבלת רק קנס. "צריך לשאוף לכך שיעמוד בבית המשפט לדין גם האחראי על הרכב בתאגיד".

כשמדובר בחברה, הוסיף קמא, "כל עונש העולה פי כמה מונים על הקבוע בהודעה על עבירת הקנס הוא עונש ראוי". ואולם בשל "התנהגות שני הצדדים", ניתן היה שלא להטיל עונש כבד במקרה זה "כל עוד לא צוין בפסק הדין כי החברה עשתה במכוון שלא לגלות מי נהג ברכב". מאחר שמנהלי החברה לא הועמדו לדין, הוא הפחית הקנס ל-3,500 שקל.

(ע"פ 40255/07)

קנסות גבוהים על חברות

עו"ד אבנר גולוב, המתמחה בדיני תעבורה, אומר כי יש חברות שאכן מקפידות על קוצו של יוד, והן פועלות לאיתור הנהג ודורשות ממנו לשאת בתוצאות הדו"ח. במקביל, הן מדווחות למשטרה שהנהג אותר והוא שיעמוד לדין. ואולם, אומר גולוב, יש חברות שנותנות "הטבה" לעובדים, והן משאירות את הדו"ח על שמן. כשנציג החברה בא להישפט בבית המשפט, הוא בדרך כלל אומר שלחברה אין אפשרות לאתר את מי שנהג ברכב בזמן ביצוע העבירה.

"את בית המשפט והמשטרה בכלל לא מעניין מי נהג ברכב - העיקר שיש מישהו שמודה - החברה - ומשלם את הקנס", אומר גולוב. הוא אינו מתבייש להודות שהוא מייעץ לחברות שלא "להסגיר" את הנהג, משום שאז אין צבירת נקודות, אין הרשעה, אין פסילה בפועל ואין פסילה על-תנאי. מבחינת החברה הכדאיות מתבטאת בכך שהנהג משלם בעצמו את הקנס הגבוה ובמקביל היא אינה מאבדת אותו כנהג ולא נגרע ממנה כוח עבודה.

הוא מציין, עם זאת, שבתי המשפט מכירים טקטיקה זו ולכן פוסקים קנסות גבוהים פי 2 ו-3 על חברות מאשר על אדם פרטי. "צריך לזכור שגם השופטים לא טמבלים. אם הרכב העבריין הוא מרצדס מנהלים למשל, אז ברור שנוהג בה רק אדם אחד ושהחברה מנסה להחביא את המנכ"ל. במקרה כזה, אני, כעו"ד, יכול לטעון שבאותו יום הרכב היה בטיפול במוסך או שהמנכ"ל היה בחופש ולא ידוע מי נהג. אז אמנם בית המשפט יכה חזק בכיס, אבל עדיין לא חושפים את הנהג העבריין. לעומת זאת, אם בית המשפט רואה רכב רנו מסחרי למשל, הוא מניח שכמה נהגים עשויים לנהוג בו ומתייחס בסלחנות יתר".