בהודעה לקונית, "הריני להודיעכם, כי קיבלתי הודעה רשמית ממשטרת ישראל ולפיה
תיקי החקירה בענייני, בחשד לאיסוף ומסירת ידיעות סודיות, נסגרו. כן אודיעכם
כי ספרי 'שייטת 11 - הקרב על הצל"ש', אושר לפרסום לאחר מאבק של ארבע שנים,
בלא כל שינוי", בישר בשבוע שעבר מיכאל (מייק) אלדר למערכות העיתונים, כי מאבק
בן ארבע שנים שניהל מול הממשלה, פרקליטות המדינה, צה"ל, ובמיוחד מפקדיה של
מחלקת ביטחון שדה במטכ"ל ובחיל-הים, הסתיים בניצחונו הגורף.
הספר "שייטת 11" נפסל ב-1996 לפרסום והוסר מעל מדפי חנויות הספרים, יממה בערך
לאחר שהוצב עליהם, בטענה שיש בו מידע צבאי רגיש וסודי, שהגיע לידיעתו של אלדר
בתוקף תפקידיו הבכירים בחיל-הים. כעת הוא שוחרר לפרסום, במלואו, ללא קיצוץ
של אות אחת. ומה על החומרים הרגישים והסודות הצבאיים שטמונים עדיין בין דפיו?
ההיתר לפרסם את הספר ללא השמטות נוספות הוא הוכחה ניצחת, כך אלדר, שהרגישויות
במקרה הזה לא היו צבאיות, אלא אישיות. מאוד אישיות.
ההודעה הלקונית לעיתונות לא מחפה על סערת הרגשות העזה שאלדר מצוי בה. יותר
מארבע שנים של מאבק ברשויות המדינה, בלי נכונות מצדו להתפשר, "לעגל פינות",
לוותר פה ושם, גבו מנו את מחירן. אלדר, אלוף משנה (מיל') ומפקד שייטת הנחתות
של חיל הים לשעבר, נעצר ונחקר פעמיים, מביתו הוחרמו מחשבו האישי, דיסקטים,
תיקים ומסמכים, והוא נחשד באיסוף ידיעות סודיות וריגול (הכוונה להפוך את החשדות
לכתב אישום ממשי אף הודלפה לכלי התקשורת, וזכתה מטבע הדברים לכותרות מאירות
עיניים). ספר נוסף שלו, "דקר - סיפורה של שייטת הצוללות", על קורותיה של הצוללת
האבודה, נפסל גם הוא לפרסום, לאחר שנטען כלפיו שהמידע שבו הושג במרמה. פרסומו
אושר רק בינואר 2000, לאחר מאבק משפטי וציבורי ארוך.
איך קרה שכולם קמו נגדך?
אלדר: "לא כולם נגדי, רק מי שיש לו מה להסתיר ורצון להכפיש. המדינה, במובן
הכי רחב שלה, החליטה לכסות את התחת שלה, ולעשות זאת על חשבוני. אני פטריוט
של המדינה הזו, אבל בכל מיני צמתים חשובים בה יושבים גם אנשים קטנים, קטנוניים,
עם ראש סיכה ואגו-פיצוץ, שממש יוצאים מדעתם כשמישהו כמוני, שהיה במערכת שלהם,
מעז להוציא ספר שיספר אמת, אני חוזר - אמת, אמת, אמת - על עניינים שבהם הם
נחשבים מומחים. לא טייחתי, לא התחנפתי, לא התחשבתי, והדבר הזה פשוט הוציא אותם
מדעתם".
"מצפונם צריך לייסר אותם"
לא פשוט לראיין את מייק אלדר. הוא דברן ללא תקנה, צדקן גדול, מלא ביטחון עצמי
ומלא טענות כרימון. חזותו החברמנית והשופעת ידידות עשויה להטעות, ומסתירה הרבה
תאוות-קרב לשמה. הוא איננו אנין נפש, ודריכה על אגו ויבלות (של אחרים) בהחלט
גורמת לו קורת-רוח - מה שלא בהכרח עושה אותו לא צודק. קל להבין איך הצליח להרגיז
כל-כך הרבה אנשים בדרך.
הנכונות שלו להתעקש על הוצאת צדקתו לאור - "אין פשרות בעניין הצדק", הוא אומר
- גררה אותו לאין-ספור מאבקים, פעמים רבות "דון-קישוטיים", נגד כל מי שסומן
כמתנגד, לא חשובים דרגתו או מעמדו. פרט לעתירות חוזרות ונשנות בעניין פרסום
ספרו לבג"ץ (שם על-פי רוב לא זכה לסיוע ממשי), עתר אלדר להשעייתו של שר המשפטים
לשעבר צחי הנגבי מהוועדה להיתר פרסומים, הגיש תביעת דיבה נגד דובר צה"ל לשעבר
עודד בן-עמי, התלונן בוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין כנגד מנהל מחלקת הבג"צים
בפרקליטות עוזי פוגלמן, ושש לכל הזדמנות להעלות את טענותיו נגד הנוגעים בדבר,
הן באופן אישי והן בכלי התקשורת.
"הפצצתי אותם במכתבים", אומר אלדר. "לא נתתי להם לנשום. למי לא כתבתי, ליועץ
המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לפרקליטת המדינה עדנה ארבל, לראש הממשלה
ושר הביטחון אהוד ברק, לכל אלה שמצפונם המקצועי, אם לא האישי, צריך היה לייסר
אותם".
המאבקים הללו גבו מאלדר מחיר גבוה. הוא השקיע הון במאבקו המשפטי, עד שכאשר
כספו אזל, נאלץ לשמש פרקליט של עצמו, כאשר בו בזמן גדעה הקפאת ספריו את הכנסתו
כסופר. הוא לקה בלבו (והבריא), והמהומות סביבו טלטלו את משפחתו. רעייתו גילה
מצאה עצמה יום אחד מוקפת שוטרים, בדרך למכולת השכונתית, עוברת חיפוש בכליה
בחשד שהוציאה מביתם חומרים "אסורים". "בלי אישיותה המיוחדת ותמיכתה ללא סייג
של גילה, לא הייתי מגיע עד הלום", מדגיש אלדר בשיחתנו יותר מפעם אחת. "במשפחות
אחרות, פחות מלוכדות, מאבק מהסוג שלי מוביל לגירושין, אם לא למעלה מזה".
מי היו האנשים שפעלו נגדך?
"בראשם עמדו ראש מחלקת ביטחון-שדה במטכ"ל, אל"מ יואב בן דוד, וראש ענף ביטחון-שדה
בחיל-הים (שמו נאסר לפרסום). לצדם פעלו מלחכי-פנכה וקצינים כושלים בחיל-הים
ומחוצה לו, שעשו הכל כדי להשתיקני".
למה?
"כי ספריי 'שייטת 13' (שפורסם ב-1993), 'שייטת 11' ו-'דקר', תיארו את המתרחש
בחיל-הים ללא הכסות המתקתקה שלה ציפו".
נטען נגדך שהשגת את החומר בתוקף תפקידך בחיל-הים, כמפקד שייטת הנחתות, ולכן
חל עליך איסור לפרסם את הדברים.
"שקר. את החומר התחקירי העצום ששימש בסיס לשלושת ספריי השגתי בתוקף היותי סופר
ועיתונאי, לאחר עשרות ראיונות שנעשו במיוחד לשם כך. כמעט שום דבר מכל המידע
הזה לא הושג במסגרת תפקידיי בחילהים, ויש לי הוכחות. ניהלתי תרשומות בכתב-יד
של מרבית הראיונות האלה, כולל עם קצינים שאחר-כך הכחישו במצח נחושה את השיחות
עמי".
אולי המהומות סביבך הן גם תוצאה של הכשרון האדיר שלך, להפוך כל עניין פעוט
למלחמת עולם?
"אז מה, אני אשם? אחרי ששתו את דמי וחירבנו לי על הראש, בסוף אני אשם? אתן
לך דוגמה למה האנשים בחיל-הים מסוגלים. ב-1981 פישל סטי"ל של החיל בניווט,
ואחרי עוד כמה פשלות הקשורות למטה שהפעיל אותו, עלה על שרטון בחוף הסעודי.
מבצע החילוץ, בהשתתפותי, היה כרוך בסכנות אישיות ובמאמצים טכניים כבירים. לאחריו,
כמקובל, הוקמה ועדת חקירה. ומה היו מסקנותיה? שכולם זכים וטהורים ונקיים. רק
מפקד הסטי"ל 'חטף', לא להאמין. לימים התעניינתי אצל הקצין החוקר, למה הוא היה
כה רחום וחנון עם הקצינים הבכירים. 'מה למה?', הוא ענה לי. 'מה רצית שאעשה,
הם היו חברים שלי'. הבנת? בחיל-הים חברים עדיפים על האמת. פרסמתי את הדברים
בספרי. פלא שהם הזדעזעו?"
תגובת דובר צה"ל: "צה"ל בחן את השאלות שהופנו אליו, והעדיף שלא להתייחס אליהן".
תגובה זהה הועברה גם מטעמו של אל"מ בן דוד.
"לא יודע למה דווקא עכשיו"
את ההחלטה להתיר כעת את פרסום ספרו של אלדר קיבלה ועדת שרים להיתר פרסומים,
בראשות שר המשפטים יוסי ביילין. שני חבריה הנוספים של הוועדה, שגם היו שותפים
להחלטה, הם ראש הממשלה אהוד ברק והשר לביטחון פנים שלמה בן-עמי. הוועדה פועלת
מתוקף סעיף 117 לחוק העונשין, המתייחס לסודות רשמיים שאדם הגיע אליהם מתוקף
תפקידו הציבורי, והיא מוסמכת לצנזר קטעים מספרים ופרסומים של עובדי מדינה ונבחרי
ציבור.
בהחלטתה הנוכחית הפכה הוועדה החלטה קודמת שלה, מאפריל 1998, כאשר כיהנו בה
צחי הנגבי, אביגדור קהלני ויצחק מרדכי. אז החליטה הוועדה לדחות את ערעורו של
אלדר, ולהשאיר בעינו את האיסור לפרסם את ספרו. למה פתאום עכשיו, אחרי יותר
מארבע שנים של סירוב עיקש, הותר הפרסום? אלדר טוען שאין לו מושג. "העיתוי",
הוא אומר, "הפתיע מאוד גם אותי. בפעם האחרונה דיברו איתי בנושא לפני קצת יותר
מחצי שנה, ומאז לא שמעתי כלום, עד שהתקשרו להודיע לי שהספר אושר. להערכתי,
הגורמים המעורבים הבינו שהחלטותיהם בעבר התבססו על שקרים".
יכול להיות שביילין רצה לנקות שולחן, לפני הבחירות והעזיבה הצפויה של משרד
המשפטים? הוא הרי מתנגד לעצם קיומה של הוועדה להיתר פרסומים.
"תשאל אותו, באמת שאין לי מושג. אבל העיקר שניצחתי, אני לא מייגע את מוחי ב'למה
דווקא עכשיו'".
במבט לאחור, ניתן לחשוב שמאבקי כוחות בין אנשי חיל-הים וביטחון שדה בצה"ל לבין
אנשי הצנזורה, הם שגרמו לכדור השלג של פרשת אלדר להתחיל להתגלגל. הקלות היחסית
שבה התירה הצנזורה, שבראשה עמד אז תא"ל יצחק שני, את פרסום "שייטת 11", תוך
הסתפקות בכמה מחיקות והשמטות, לא מצאה חן בעיני הגורמים הצבאיים.
תגובתם היתה פנייה לבית-משפט השלום בתל-אביב, בבקשה שיוציא צו איסור פרסום
לספר, עד שזה יאושר על-ידי ועדת השרים. הצו ניתן, על אלדר והוצאת הספרים שלו
(מעריב-הד-ארצי) נאסר להפיץ את הספר, והפרשה החלה להתגלגל. בראיון ב"הארץ"
לפני כשבעה חודשים אמר תא"ל שני, כי "לקח ארבע שנים להבין שאני צודק, וחבל
שכך. ללא ההתעקשות של ראש מחלקת ביטחון שדה (יואב בן דוד), היו יכולים להיחסך
הרבה משאבים ואי-נעימויות".
מצעד האיוולת נמשך, כאשר מיד לאחר הוצאת הצו הסירו, במבצע כמו צבאי, חיילים
במדים את עותקי "שייטת 11" מעל מדפי חנויות הספרים ברחבי הארץ, והם ננעלו מחדש
במחסני המו"ל. אלא שבמהלך היממה בערך, מאז הופץ הספר ועד לגניזתו, הספיקו להימכר
כ-400 עותקים ממנו. גם מהספריות הציבוריות לא נאספו עותקי הספר בקפדנות יתירה,
ובספריית בית אריאלה בתל-אביב, למשל, ניתן היה לשבת ולעיין בנחת בעותק מהספר
(במרץ 1998, במסגרת המאבק בספר "דקר" של אלדר, שפורסם ב-1997, הורתה פרקליטות
מחוז תל-אביב לספריות העירוניות ברחבי הארץ שלא להשאיל את "דקר" לקוראים).
אחר-כך הגיעו חיפושים בביתו של אלדר, החרמת מחשבו ומסמכים שלו, מאבק נגד אתר
האינטרנט שניהל, ובאוקטובר 1997 ובאוגוסט 1998 גם מעצר על-ידי היחידה לחקירת
פשעים חמורים של המשטרה, לצורך חקירה בחשד לריגול חמור ואיסוף מסמכים אסורים.
יום אחד, מספר אלדר, בעיצומו של חיפוש שהתקיים בביתם, יצאה גילה רעייתו בבהילות
מהבית לעבר הצרכנייה הסמוכה, כדי לקנות עבורו כמה מצרכי מזון, במקרה שיילקח
על-ידי השוטרים. בלשים שהקיפו את הבית דלקו אחריה במכוניתם, "לכדו" אותה סמוך
לדלת הצרכנייה ופשפשו בסליה. בדיעבד הסתבר, כי חשדו בה שהיא מבריחה בשליחותו
חומרים מפלילים. בתיק הם מצאו רק גביעי יוגורט.
נחליף את המספר "13"
אלדר טוען, שבתחילת דרכו כסופר מפקדי חיל-הים דווקא אימצו אותו לחיקם ושחזרו
באוזניו את זיכרונותיהם, מתוך הנחה - שלימים התבררה כמוטעית - שבתמורה יהללם
בספריו. הם הופתעו לגלות, אומר אלדר, שסירבתי לשתות בצמא את דבריהם, פעלתי
כמו עיתונאי-חוקר וגיליתי שהאמת אינה בדיוק כפי שתוארה על-ידם.
כך למשל, בספר "שייטת 13", שלמעלה מ-30 אלף עותקים נמכרו ממנו, תיאר אלדר את
קורותיה של יחידת הקומנדו הימי, לרבות מה שבעיניו היו כישלונות צורבים - בלי
להסס לנפץ גם כמה מיתוסים. אחד מהם היה פשיטת הקומנדו הימי ב-1969, בעיצומה
של מלחמת ההתשה, על האי גרין שבדרום תעלת סואץ. שישה לוחמים נהרגו ו-12 נפצעו
בפשיטה על האי, שנשלט על-ידי כוח מצרי עדיף, ובאתוס הצה"לי היא נחשבה לנועזת
ומוצלחת.
אלדר טוען, כי הפעולה לא היתה נחוצה, ונועדה להפגין את יכולתו וכושר הרתעתו
של צה"ל, וכי מדובר בכישלון זוהר, כפי שגם מצוין, לדבריו, בשני דוחות מסכמים
שהכין צה"ל בעניין זה, אחד גלוי ואחד גנוז.
לטענתו, האי היה מכותר לחלוטין ולחיילים המצריים לא היתה דרך מילוט, וכך נאלצו
להילחם עד טיפת דמם האחרונה - ולגום לנפגעים רבים גם לכוח הישראלי. הלוחמים,
שקיבלו על עצמם משימה בלתי-אפשרית כמעט, לחמו בגבורה ורובם קיבלו צל"ש, בכלל
זה מפקד הכוח, עמי אילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ. אלדר מדגיש בספרו
את גבורתם של הלוחמים, אך לא מסכים שזו אפיינה גם את מפקדיהם, שנשארו מאחור.
הטענות האלה, שעד אז נלחשו לכל היותר בחדרי חדרים, הקימו עליו מתנגדים רבים
בחיל-הים.
הוצאת הספר לוותה אז בהתדיינות ממושכת עם הצנזורה, אנשי ביטחון-שדה וחיל-הים,
עד שהושגה פשרה והספר פורסם. אגב, אלדר טוען, כי מחלקת ביטחון-שדה "איימה"
עליו, שאם יפרסם את השם "שייטת 13", לא תהיה ברירה אלא להחליף את ה"מספר" של
היחידה למספר דו-ספרתי אחר.
שלוש שנים אחר-כך, ב-1996, הוציא אלדר את "שייטת 11 - הקרב על הצל"ש", שכלל
גם פרק גנוז על שייטת 13, שנפסל במקור על-ידי הצנזורה והוצא מהספר המקורי (בתקופה
שבין פרסום הספר הראשון לפרסום הספר השני שוחרר לפרסום הידע שהיה כלול באותו
פרק, י' ל' - ראו מסגרת). פרט לפרק האמור, מתמקד הספר בקורותיה של שייטת 11,
שייטת הנחתות של חיל-הים, ובעיקר במבצע ההנחתה הגדול של כוחות צנחנים, שריון
ותותחנים ליד שפך האוואלי בלבנון, עם פרוץ מלחמת לבנון, ביוני 1982.
על המבצע הזה הוענק צל"ש לשייטת הנחתות, עליה פיקד אלדר. אלא שכמו לא מעט פרשות
בהן אלדר מעורב, גם זו עוררה מחלוקות חריפות. 11 שנים המתינה היחידה, עד שבקיץ
1993 העניק לה מפקד חיל-הים אז, עמי אילון, את הצל"ש. העימות בין המתנגדים
למצדדים בהענקת הצל"ש, בעיקר בתוך חיל-הים, מתואר בפרוטרוט בספר. אלדר, מכל
מקום, חף מכל ענווה, לקח על עצמו את הטיפול בהשגת הצל"ש לו ולאנשיו - טיפול
ייחודי בתולדות צה"ל, שמורשתו היתה מבוססת על כך שצל"ש מקבלים, לא דורשים.
היום אלדר מודה, שהוא לא העלה על דעתו שהמאבק על הצל"ש יימשך שנים כה ארוכות,
הרבה אחרי שיפשוט את מדיו.
בדרכו המתריסה, פרסם אלדר ב-1997, בעיצומה של המחלוקת סביב "שייטת 11", את
הספר "דקר", שעוסק בנסיבות היעלמותה של הצוללת - כשנתיים וחצי לפני ששרידיה
נתגלו מול חופי כרתים. הספר מתבסס בחלקו על מסמכים סודיים, פנימיים, שהעביר
לו אחד האבות השכולים, שבנו, חבר קרוב של אלדר, נמנה עם 69 חללי הצוללת. הוא
נפסל בשלמותו על-ידי אנשי ביטחון-שדה, אף שכמו קודמו, אושר ברובו קודם לכן
עלידי הצנזורה. רק לאחר מאבק משפטי ארוך, הותר בינואר 2000 פרסום הספר.
"נראה אותם עוצרים את הספר השלישי"
אלדר, בן 54, אב לשלוש בנות וסבא לשתי נכדות, נראה צעיר מגילו. הוא נולד וגדל
בחיפה, למד בבית הספר לקציני-ים בעכו ושירת בחיל-הים 22 שנה. יש לו תואר ראשון
בהיסטוריה כללית ותואר שני במדע המדינה, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. היום הוא
מתגורר במושב בשרון שאותו בנה וריהט במו-ידיו, מתפרנס מגימלה של אל"מ בצה"ל,
מכתיבה ומהרצאות. עד כה פרסם 14 ספרים, רובם לילדים ולבני-נוער, כמעט כולם
עוסקים בחיל-הים ובאהבתו לים.
לפני כחודש, ב-14 בינואר, קיבל אלדר מכתב לקוני מרס"מ שמחה מאיר, שבישרה לו
שהחקירה בעניינו הסתיימה, והוחלט לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור.
"אני לא מוכן שזה יהיה הנימוק לסגירת התיק נגדי", מצהיר אלדר, "אני מתעקש שייקבע
שהתיק נסגר מחוסר אשמה. ולא, שימשיכו לחקור".
שכן גם היום, אחרי שכל ספריו הותרו לפרסום והחשדות כנגדו הוסרו, אלדר רחוק
מלשקוט. לשיטתו, משהוכחה צדקתו, הגיע השעה לפרסם ברבים את מעלליהם של מתנגדיו.
בראשו כבר מתבשל ספר חדש, שיעסוק באנשי ביטחון-השדה, קצינים הבכירים בחיל-הים
ובצה"ל, פרקליטים בשירות המדינה ופוליטיקאים, שבגלל מה שאלדר מגדיר אגו נפוח
ומשחקי כבוד, עשו שימוש ציני במושג "ביטחון המדינה" והפכו בשנים האחרונות את
חייו לבלתי-אפשריים.
הספר כבר "כתוב" בראשו - לא במחשב - מחשש לא בלתי מבוסס, שמישהו יבקש לשים
עליו את ידיו. "הוא יהיה המוצלח והשערורייתי מכולם", הוא אומר, עיניו כמו בורקות
משמחה לאיד. "נראה אותם יוצאים עכשיו למאבק מחודש, שלישי במספר, לעצירתו".
אולי היום תוכל לגלות לי איזה סודות חבויים ב"שייטת 11", שבגללם צה"ל עצר את
הפצתו?
"לא יכול לומר".
סליחה?
"הגענו לפשרה, שאפילו את תוכנה איני יכול לספר לך".
אבל כל ילד יכול לקרוא עכשיו את הספר בשלמותו, ובוודאי שגם כל גורם מודיעיני
זר.
"אותי אתה לא צריך לשכנע שאין כאן סודות". 0
כתבות
ני"ע
