בבוקר ה-5 בינואר 1996, בחדר צדדי שבאחד הבתים בבית-להייה ברצועת עזה,
התפוצץ מכשיר טלפון סלולרי ליד אוזנו הימנית של יחיא עייאש. עייאש, המבוקש
מספר אחת באותם ימים, מת במקום. יחד עמו מתה - ואולי דווקא נולדה מחדש - האגדה
על "המהנדס", האיש שהכין במו-ידיו מטעני נפץ וחימש בהם מתאבדי חמאס, שגרמו
למותם של 70 ישראלים ולפציעתם של 240.
מבצע החיסול נחשב להצלחה מודיעינית, שחתמה חודשים ארוכים של מרדף וניסיונות
כושלים של גורמי הביטחון הישראליים לשים את ידם על עייאש. הכול מסכימים שהמבצע
דרש שימוש בטכנולוגיה ברמה גבוהה, אמביציה אישית של המשתתפים המרכזיים, תחכום
ותעוזה רבה. לא לחינם, המבצע משמש כיום "קייס סטאדי" במסגרת ההכשרות של זרועות
המודיעין, ויש אומרים שגם בשירותי מודיעין רבים בעולם.
עם זאת, הוויכוח סביב התועלת שבחיסול מחבלים נותר בעינו. ההיסטוריה העקובה
מדם לימדה כי חיסול פעילי טרור לא הביא בדרך-כלל להפסקת פיגועים. לפני כשבועיים
חוסל בירי ממסוק מפקד הזרוע הצבאית של החמאס באזור בית-לחם. ימים ספורים אחר-כך
התפוצץ מחבל מתאבד עם חגורת נפץ בתחנת הרכבת בבנימינה. כך היה כמעט תמיד -
חיסול גורר אחריו פעולת נקם, וזו מולידה כמעט מיד את יעד החיסול הבא.
החיסולים גם לא מועילים בהכרח למנהיגים שהורו על ביצועם. בעקבות רצח "המהנדס"
באו הפיגועים הקטלניים ביותר של החמאס, בחורף 1996, אשר הפילו בסופו של דבר
את ממשלתו של שמעון פרס, והעלו במקומה את זו של בנימין נתניהו. אלא שהאווירה
הציבורית, התביעה לנקם, והצורך של ההנהגה להראות פעילות מעשית של לחימה בטרור,
מכתיבים בהרבה מקרים לשוב אל הדרך המוכרת. כך היה גם במקרה של יחיא עייאש.
המיטה היתה עוד חמה
את פקודת החיסול של עייאש נתן ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-22
באוקטובר 1994, בדיון שהתקיים עם ראשי זרועות הביטחון בלשכתו בקריה בתל-אביב.
הדבר הודלף לעיתונאי אנגלי ופורסם בעמוד צדדי בעיתון "אובזרוור". המשימה הושלמה
רק בחלוף 15 חודשים של מאמצים מבצעיים, מודיעיניים וטכנולוגיים, שלא נודעו
כמותם קודם- לכן. רבין כבר לא היה בין החיים כאשר זה קרה. הוא עצמו נרצח בכדוריו
של יגאל עמיר חודשיים קודם-לכן.
המתכנן הראשי של המבצע המתוחכם, ומי שפקד עליו מקרוב, ראש השב"כ דאז כרמי גילון,
התפטר יומיים לאחר השלמת המשימה, ב-8 באוקטובר 1996, לאחר שלקח אחריות אישית
על הכישלון באבטחת ראש הממשלה.
ההחלטה לפתוח במצוד לחיסולו של עייאש נפלה שלושה ימים לאחר הפיגוע בקו 5 בתל-אביב,
שבו נהרגו 21 נוסעים ונפצעו עשרות. את הפיגוע ביצע מחבל-מתאבד, שנשא מטען רב-עוצמה
על גופו. בדיקה בליסטית של שיירי חומר הנפץ העלתה פעם נוספת שידיו של "המהנדס"
הן שהכינו גם את המטען הזה.
ההחלטה של רבין להורות על מצוד "מסודר", עתיר משאבים אנושיים וכספיים, נפלה
לאחר שסיירת מובחרת לא הצליחה ללכוד את עייאש, במקום מחבואו בכפר ליד שכם.
הסיירת יצאה למשימתה למחרת הפיגוע בקו 5. יש אומרים שהמבצע נכשל בגלל הכנה
כושלת. המידע המודיעיני היה אמין, אבל החיילים פספסו את עייאש החשדן. סימנים
שהשאיר אחריו הוכיחו ששהה בבית המסתור עד דקות ספורות לפני ההסתערות עליו.
ייתכן שנמלט בזכות חושיו המחודדים, וייתכן שנעזר במידע מוקדם. בכל מקרה, הסגר
על הכפר לא היה הרמטי דיו, והוא הסתלק באין מפריע. כמה ממשתתפי המבצע הכושל
טענו שכאשר הגיעו אליה, מיטתו הריקה היתה עדיין חמה.
לאחר הלילה ההוא לא נראה יותר "המהנדס" בגדה. לאנשי הצח"ם (צוות חקירה מיוחד)
של גורמי המודיעין (שכונו בפי חבריהם "המהנדסים"), החלו להגיע ידיעות שעייאש
מסתתר ברצועת עזה, שבה קיים ריכוז גבוה של אנשי חמאס ובה ניתן להסתתר בקלות.
יותר מזה, רצועת עזה נחשבה מאז ומתמיד לבעייתית מבחינת החדרת סוכנים והפעלת
משת"פים, הרבה יותר מאשר בגדה.
עייאש לא רק שהטיב להסתתר, הוא גם המשיך לעבוד באין מפריע, לועג לרודפיו הישראלים.
הוא למד בעצמו להכין את חומרי הנפץ שלו, מטריאצטון ומחומרי בסיס אחרים, שניתן
לקנות בכל חנות לחומרי ניקוי או בנייה, ורכש מיומנות גבוהה בהכנת מטענים. במרוצת
15 חודשי המצוד אחריו הוא הכין מטענים והצמיד אותם באופן אישי לגופם של מחבלים-מתאבדים.
הפיגועים בתקופה הזו לבדה הביאו למותם של 33 בני-אדם ולפציעתם של עשרות: בפיגוע
בינואר 1995 בצומת בית-ליד נהרגו 22 איש, בפיגוע ביולי 1995 בצומת עלית ברמת-גן
נהרגו שישה, ובפיגוע באוגוסט 1995 בקו 26 בירושלים נהרגו חמישה.
באותם ימים של סוף 1994 וראשית 1995, המודיעין הישראלי התקשה לאתר אותו ברצועת
עזה. לא רק שהוא לא התגלה באופן אישי ולא נמצא איש שיעיד שראה אותו, אלא שגם
מקום הימצאו הגיאוגרפי המשוער של עייאש לא היה ברור. הדרג המדיני ודרגי הפיקוד
הפעילו לחץ כבד, וגורמי המודיעין הישראלי חרקו שיניים, אך לא הצליחו להשיג
תוצאות. על-כן הוגבר הלחץ הן על אנשי הרשות הפלסטינית והן על רכזי השטח של
השב"כ, ובאמצעותם גם על סייענים פלסטינים, לשם איסוף פירורי מידע בכל מחיר,
גם באופן שסיכן את משימותיהם האחרות.
השב"כ מגלה נדיבות
הלחץ האדיר הניב בשלב ראשון תוצאות הפוכות: כל ילד ברצועה
ידע ש"המהנדס" מבוקש, ובכל-זאת הוא הסתובב חופשי ופעל באין מפריע. עייאש הפך
לגיבור לאומי פלסטיני. הלחץ על השטח לספק מידע בכל מחיר הביא למבול של ידיעות
שקריות או סתם הזויות, בעיקר מצד סייענים, שסיפקו אותן לעתים בתום-לב ולעתים
במזיד.
במקביל ניסו גורמי ביטחון ישראליים לנטרל את עייאש באמצעות "שיגורו" אל מחוץ
לשטחים, למצרים או לירדן, ומשם למדינה ערבית שלישית, דוגמת לוב. משא-ומתן מפורט
בעניין זה נוהל עם ראש המודיעין המסכל של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, מוחמד
דחלאן. הוא התבקש להעביר מסר לעייאש, שלפיו אם יעזוב את השטחים לחו"ל, יוסר
הלחץ העצום ללכידתו.
"נדיבותם" של גורמי ביטחון ישראליים, שהיו מוכנים לאפשר לו לברוח חרף המכה
הקשה ליוקרתם, יכולה להיות מוסברת בשיטת עבודתו של עייאש. שלא כמו בכירים אחרים
בארגוני הטרור, שיכולים להמשיך בפעילותם גם מחוץ לשטחים ולהפעיל את אנשיהם
מרחוק, עייאש היה איש ביצוע שפועל בשטח. למיומנות ולידע שלו לא היתה משמעות
רבה ללא שיוכל להכין את המטענים המתוחכמים במו-ידיו. גם הוא ידע זאת, ועל-כן
דחה את המסרים על הסף.
לטלפון שבבית הוריו בכפר רפאת שבגדה, לא הרחק מראש-העין, הותקנה האזנה שפעלה
לכל אורך היממה, והכפר עצמו היה נתון למעקב גלוי של כוחות צה"ל. עייאש אומנם
צלצל לביתו מפעם לפעם, שוחח עם הוריו עבדאללה ועיישה, ועם רעייתו שהתגוררה
שם, הישאם, ובנו הבכור, ראבא, בן 3, אבל הוא היה שתקן וחשדן, שיער שהוא תחת
האזנה, ושיחותיו הקצרות מדי לא איפשרו לגלות מהיכן צלצל.
עד שיום אחד השתעמם (פשוטו כמשמעו) אחד מאנשי צוות המשימה של גורמי המודיעין
הישראליים, וקרא שוב ושוב את רישומי השיחות שצותתו. הם היו קצרים וחזרו על
עצמם. בכל שיחה הביעו רעייתו ובנו הקטן געגועים, ועייאש ניסה להרגיעם והבטיח
שייפגשו בקרוב. השיחות נשמעו כמו כל שיחה, בכל מקום אחר בעולם, בין אב הנמצא
במרחק גדול מבני-משפחתו ואינו יכול להתאחד איתה.
ואז באה ההברקה של אותו חוקר, ראשונה מתוך סדרת הברקות שיצוצו בהמשך: אם אי-אפשר
למצוא ברצועת עזה מחט בערימת שחת, אולי יהיה קל יותר למצוא שלוש מחטים? הרעיון
שלו היה פשוט: לאפשר לאשתו ולבנו של עייאש "להימלט" מכפרם שבגדה ו"להתאחד"
איתו ברצועת עזה. גם אם השלושה לא יתגוררו שם יחד תחת קורת-גג אחת, יהיה אפשר
בקלות רבה יותר לאתר ברצועה לפחות את האם והבן הקטן, ולקוות שעייאש ייצור עמם
קשר.
שלוש מחטים בערימת שחת
וכך היה. המעקב אחר בית הוריו של עייאש הוסר, לפחות
למראית עין. חיילי צה"ל התבקשו להסתלק. תחילה לא היה נראה שהרעיה והבן נתפסים
בפתיון, והם לא הראו סימנים שהם מתכוונים לברוח ולהסתנן לעזה. גורמי המודיעין
הישראליים החליטו לעבור לשלב הבא: להקשות עליהם את החיים, ולדחוק אותם בדרך
זו להחלטה להסתלק. לשם-כך נעצרו לילה אחד אמו ואחיו של עייאש, בטענה שהם מעבירים
ממנו מסרים לפעילי החמאס בגדה. כדי להגביר את האפקט, נכלאה אמו של עייאש, עיישה,
למשך ימים אחדים באגף הנשים בבית-המעצר במגרש הרוסים בירושלים.
מעצר האם הסעיר את עייאש. גם אשתו הבינה שהישראלים עשויים להגיע גם אליה. משיחות
הטלפון המצותתות שקיימה עם עייאש, התברר שהיא חוששת שגורלה יהיה דומה. עייאש
הבטיח לה ש"יהיה בסדר". מבחינת גורמי המודיעין, המשמעות היתה שהמלכודת התחילה
לפעול, ושעייאש ינסה עתה לארגן אמצעי בריחה לרעייתו ובנו, בעזרת חבריו בחמאס,
כדי להביאם לעזה.
משך חודש ימים לא קרה דבר. האם והבן הקטן התגלו בכל בוקר בבית שבגדה. מישהו
העלה את הרעיון לסייע לעייאש על-ידי הקטנת הלחץ שהופעל ללכידת פעילי חמאס בשטחים,
כדי שיוכלו להרים ראש ולהסתכן למען חברם הטוב. בסופו של דבר הרעיון נפסל, כדי
לא לעורר חשד.
משימתו של עייאש לא היתה קלה: למצוא מתנדב שיחביא את אשתו ובנו במכוניתו, אולי
בתא המטען, ושיעשה את כל הדרך רצופת המחסומים של צה"ל, מהכפר שליד כביש חוצה
שומרון, דרך שטחי מדינת ישראל, ועד לרצועת עזה. רק כעבור שלושה-ארבעה שבועות
הוכתרה המשימה בהצלחה. היה בכך כדי להעיד על נחישותם של אנשי החמאס לבצע את
משימותיהם גם בתנאים קשים.
הדיווח הראשון הגיע לחמ"ל בחודש מרס 1995. עיקרו: האשה ובנה נראו ברצועת עזה.
כעבור ימים אחדים הגיע דיווח פרטני יותר: הם שכרו דירה בעיירה בית-להייה שבצפון
הרצועה. מבחינת גורמי המודיעין הישראלים, אלה היו חדשות טובות. עכשיו המשימה
היתה לחבר בין עייאש למשפחתו. עייאש טרם נראה באזור, אך ההנחה היתה שזה עניין
של זמן עד שישתכן בקרבת מקום.
בינתיים נסרקו במחשב שמות כל פעילי החמאס בעיירה הדהויה והמוזנחת, בעיקר אלה
שגרו ברדיוס של פחות מקילומטר מביתם של היאם עייאש ובנה. מאז שעייאש הסתנן
לרצועה, הוא התגורר בבתיהם של אנשי חמאס בלבד. לכן היה ברור שגם בבית-להייה
יתגורר אצל אחד מהם. הסריקה נועדה למצוא קשרים אפשריים ונקודות-תורפה אצל מארחיו
העתידיים.
בין השאר שלפו אנשי מודיעין ישראליים את תמונת המחזור של עייאש מאוניברסיטת
ביר-זית, והחלו לאתר בזו אחר זו את כתובותיהם העדכניות של הסטודנטים שלמדו
איתו, בעיקר של אלה שחזרו להתגורר בעזה. בדרך זו שרטטו "מודל הסתתרות". אחד
השמות שהועלו היה של אוסאמה כאמל חמאד, בן גילו של עייאש, 24, לשעבר סטודנט
מצטיין לכימייה ולערבית באוניברסיטת ביר-זית, פעיל בחמאס, נשוי ואב לבן. הוא
התגורר עם רעייתו ובנו בבית הוריו, שהיה במרחק 1,200 מטר מביתם של אשת "המהנדס"
ובנו.
לאישור יש מחיר
קודם-לכן, בסוף 1994, נעצר אוסאמה חמאד על-ידי הרשות הפלסטינית,
בחשד שהכין מתאבדים לקראת פיגוע בשטח ישראל. בדיקה העלתה שהוא שוחרר בלא שיועמד
לדין, בזכות התערבות דודו, אחיה של אמו, קבלן עשיר בשם כאמל חמאד, שנחשב לידידם
האישי של בכירי הרשות הפלסטינית, ובכלל זה של מוסא ערפאת, ראש המודיעין הצבאי
ברצועה ואחיו של יו"ר הרשות.
כאמל חמאד, היום בן 51, בנה בתי-מגורים ברצועה ובתחומי ישראל גם-יחד. ברצועה
הוא השתלב כבר בראשית שנות ה-90 בפרויקט שיקום הפליטים, שיזם המינהל האזרחי,
ובנה בעזה ובחאן-יונס מגדלים שנועדו לאכלס את אנשי מחנות הפליטים. בישראל,
בין היתר, רכש שני מגרשים ביפו, ברחוב מיכלל יופי וברחוב הלוטוס, והחל לבנות
עליהם בנייני מגורים. לעצמו רכש דירת-גג ברחוב מיכלל יופי, המסתעף מרחוב יפת,
בסמוך לבת-ים, ושילם תמורתה כ-250 אלף דולר במזומן, בתשלום אחד.
קשריו המסועפים עם ישראל והישראלים עוררו עליו את קנאתם של רבים ברצועה. הופצה
שמועה שהוא משתף פעולה עם השב"כ הישראלי. יריבו האישי הגדול היה שר השיכון
של הרשות הפלסטינית, ד"ר עבד א-רחמן. האיש המקורב אליו ביותר היה מוסא ערפאת.
כמאל חמאד דיבר עברית שוטפת ונראה כאיש עסקים ישראלי לכל דבר. היתה לו מכונית
ב.מ.וו 100 כסופה, שאיתה הסתובב באין מפריע ברצועה ובתחומי הקו הירוק, מלווה
בשלושה שומרי-ראש פלסטינים, מצוידים בקלשניקובים. היו לו אישורי-שהייה תקופתיים
בישראל, והוא לן לעתים קרובות בתל-אביב, במלונות רמאדה קונטיננטל והולידיי
אין. הוא גם יצא לחו"ל לעתים מזומנות, וביקר לא פעם את בנו, איימן, שהתגורר
ביוסטון, ארצות-הברית.
חמאד מעולם לא היה סוכן של המודיעין הישראלי, ודאי שלא סוכן במובן הפשוט של
המילה, המעביר ידיעות מהשטח. אבל ברור ששום פלסטיני אינו יכול לנהל עסקים מסועפים
בישראל ללא אישור ביטחוני. ולאישור כזה יש מחיר.
בדיקה העלתה שהוא זקוק להכנסות שוטפות רבות, הן כדי לשמור על רמת-החיים הגבוהה
שלו, והן כדי לפרנס את שתי נשותיו לשעבר, פאטמה ועאבלה, שמהן היו לו 16 ילדים,
וגם את אשתו השלישית, סאמיה, שהיתה צעירה ממנו ב-25 שנה, ממוצא סורי, ושממנה
היו לו שני ילדים קטנים. עוד התברר כי הוא בונה לעצמו וילה ענקית בביתלהייה,
וכי בכוונתו לשכן בה את אשתו הצעירה ושני ילדיהם. אנשי צוות החקירה המיוחד
החליטו שאין כמו הקבלן העשיר לביצוע המשימה, שפרטיה רק החלו להתגבש. הכוונה
היתה להשתמש בקבלן האמיד כסוס טרויאני, ללא ידיעתו.
גבר בבגדי אשה
ביוני 1995 הגיעו ידיעות גולמיות מהשטח, שלפיהן גבר צעיר, מזוקן,
הדומה בתיאורו למהנדס, עבר להתגורר בחדר צדדי בביתו של אוסאמה חמאד. כינויו
של הגבר היה "חסאן אבו מוחמד", והיה מי שהעיד כי הוא נראה בבגדי אשה. הוא מעולם
לא יצא מפתח הבית לאור יום, וגם לא השתמש בסמטה שבחזית הבית. תמיד עשה את דרכו
דרך חצרות אחוריות. אבל אנשי כוח המשימה הישראלי הבינו שהמלכודת מתחילה להתהדק.
הרעיון לפשוט על הבית ולחסל את המהנדס נפסל על הסף. האזור נמצא בשליטה מלאה
של הרשות הפלסטינית, ולא היה אז לאיש רצון להסתכן בפגיעה בריבונותה. כך החל
להתגבש מבצע החיסול המתוחכם.
בסוף אוגוסט הגיע לצוות המשימה מידע, טריוויאלי לכאורה, שהיה למעשה חשוב מעין
כמוהו. בדרך-לא-דרך נודע שאשתו של עייאש נמצאת בחודש השלישי או הרביעי להריונה.
המשמעות היתה שהשניים כן מתראים. פרטי תוכנית הפעולה החלו להתגבש.
הקבלן חמאד כמאל זומן לשיחה בלובי של מלון מפואר בתל-אביב. מארחיו היו אנשי
עסקים ישראלים, שהציגו בפניו שני אנשי שב"כ והסתלקו. לפי הגרסה הישראלית לפחות,
השיחה התנהלה באווירה ידידותית. אנשי השב"כ הביעו את התפעלותם מיכולותיו העסקיות.
הם כל הזמן הרגיעו את חששותיו והבטיחו לו שאין בכוונתם לגייס אותו, חלילה,
וגם לא להפעילו בדרך אחרת. הם טענו שמדובר במפגש רגיל, שכמותו הם מקיימים עם
כל איש עסקים פלסטיני הפועל בתחומי מדינת ישראל.
כדי להפיג את חשדנותו הם האריכו את אישורי-הכניסה החופשיים שלו לתחומי ישראל
וסיפרו לו שידוע להם שבדרך לנמל חיפה עושות את דרכן שתי מכוניות מרצדס חדישות
שלו. "אנחנו משחררים לך אותן ללא שום עיכובים בירוקרטיים", אמרו לו.
בקשה אחת בכל-זאת היתה להם. "אתה יודע", אמרו לו, "יש במשפחה כבשה שחורה אחת,
אוסאמה, בן אחותך. יש לו כל מיני רעיונות בראש. פעם אחת הצלחת לשחרר אותו,
אבל מי יודע אם תצליח לשחרר אותו בפעם הבאה. פעילותו מעמידה בסכנה פיסית את
בני-משפחתו ואותך, ומה שלא פחות מכך - הוא עלול לפגוע גם בעסקיך. אנחנו חושבים
שהכול עניין של פרנסה. אם תהיה לו פרנסה טובה והכנסה טובה, אולי לא יהיה לו
זמן לשטויות. הרי ידוע שמי שעובד יש לו פחות חשק לסכן הכול, גם אם הוא איש
חמאס. אז למה שלא תעסיק אותו אצלך?".
אנשי השב"כ הקפידו לשלם את חשבון האירוח בערב ההוא. הם נפרדו מהקבלן בלחיצות-ידיים.
כשכבר עמדו כידידים ותיקים, נזכר אחד מהם בדבר נוסף: "אם לא אכפת לך", אמר
לחמאד, "היינו מבקשים שתקנה לאוסאמה טלפון סלולרי לשימושו האישי". הקבלן התכווץ.
"מה אכפת לכם אם יהיה לו טלפון או לא?". איש המודיעין הישראלי חייך: "יש לך
בעיה לממן לו טלפון בכמה מאות שקלים בחודש? אנחנו מוכנים..."
"לא, לא!", ענה הקבלן, "אבל בשביל מה הטלפון הזה?". "בעזרתו נדע שהוא באמת
עובד ברצינות ולא מתפרפר", ענה הישראלי. "אנחנו לא רוצים שהוא יעשה שטויות.
ואם לא אכפת לך, אחרי שאתה קונה לו את הטלפון, רצוי בעזה, אנחנו מבקשים לדעת
מה המספר שלו".
כבר למחרת עבר הקבלן ברחוב הראשי של עזה וקנה טלפון נייד בחנות גדולה, זכיינית
של חברת פלאפון. הוא הורה לחברת פלאפון לחייב את חשבון הבנק האישי שלו (שהתנהל
בסניף ישראלי) בתשלום עבור דמי-שימוש ושיחות. את המכשיר נתן לאחיינו אוסאמה,
ובאותה הזדמנות גם בישר לו על החלטתו לקבל אותו לעבודה, כאחראי על פרויקטים
ברצועה. הוא לא סיפר לו על שום מה כל זה.
מדי פעם היו אנשי המודיעין הישראלי מתקשרים לחמאד, מרגיעים אותו ומדווחים לו
כי המעקב אחר אחיינו מלמד שאוסאמה אכן זונח את הפעילות בחמאס, ו"הסידור" שלו
בעבודה מועיל. הם גם היו מבקשים מדי פעם לקבל את מכשיר הטלפון הסלולרי, כדי
"לתקן" אותו. כאמל חמאד הניח שהמכשיר משמש להאזנה ולהתחקות אחר צעדיו של אחיינו,
ופעל על-פי הוראותיהם של הישראלים. מפעם לפעם היה לוקח את המכשיר מאחיינו "לתיקון",
וכעבור זמן מחזיר אותו.
הפעם האחרונה היתה בדצמבר 1995. הפעם, כשהמכשיר הוחזר, הוא היה כבד ב-50 גרם.
לא כמאל ולא אוסאמה הרגישו בכך. לימים יאמר כמאל, שלא העלה על דעתו שהמכשיר
ממולכד. התכנון כבר היה ברור: פיצוץ של המכשיר באמצעות הפעלה מרחוק. אבל האמצעים
הטכניים לא יכלו להספיק. היה צריך לדאוג שהמכשיר יגיע לידי עייאש, לגרום לו
לדבר באמצעותו ללא חשד, ולהצליח לזהות בוודאות את קולו של עייאש, במובחן מזה
של אוסאמה, כדי למנוע חיסול שגוי. כמות חומר הנפץ במכשיר יכולה היתה לגרום
להרג של אדם אחד בלבד, שיצמיד אותו לאוזנו.
תינוק נולד
באמצע דצמבר 1995 הגיע המבצע לשלב המכריע שלו. על מכשירי הטלפון
בביתו של אוסאמה בבית-להייה ובבית הוריו של עייאש בכפר רפאת בגדה הושמה האזנה
רצופה. הציתותים לטלפונים הוכיחו שהמהנדס אינו מרבה לדבר. למעשה, מאז שאשתו
ובנו הגיעו לרצועה, פסקו כמעט כליל השיחות שלו לבית אביו. הסיכון, מבחינתו,
היה רב מדי.
אלא שאביו ידע על הריונה החדש של כלתו, וידע שהיא צריכה ללדת במרוצת חודש דצמבר.
מדי פעם הוא היה מצלצל לביתו של אוסאמה כדי לדרוש בשלומה. ב-25 בדצמבר הובהלה
הישאם עייאש לבית-החולים שאפי בעזה. בשעות אחר-הצהריים היא ילדה בן.
בלילה שבין ה-25 ל-26 בדצמבר טלפן עייאש בעצמו, מהטלפון הקווי שבבית אוסאמה,
להוריו, ובישר להם על הולדתו של בנו השני. השיחה שובשה במתכוון על-ידי המצותתים.
אביו של עייאש שאל את בנו האם אפשר לדבר איתו מטלפון אחר. אולי האושר על לידת
בנו, או אולי געגועיו לאביו, מיתנו באותו רגע את חשדנותו של עייאש.
הוא מסר לאביו את מספר הטלפון הנייד של חברו הטוב אוסאמה. "מתי נדבר שוב",
שאל עבד א-לטיף עייאש את בנו. "ביום שישי בבוקר", באה התשובה של בנו. השיחה
נותקה. אנשי המודיעין ידעו שזו עומדת להיות הזדמנות ראשונה, ואולי אחרונה,
מבחינתם.
כבר ביום חמישי, 4 בינואר 1996, הוזנק לאוויר מסוק מיוחד. הוא חג במעגלים רצופים
באזור מחסום ארז, כשהוא מוחלף מדי פעם במסוק אחר, לצורכי תדלוק. בסופו של דבר,
המסוק השני הוא הוא שביצע, למחרת בבוקר, את המשימה בפועל.
במקביל הוזעק הקבלן חמאד למלון בתל-אביב. לא סיפרו לו דבר, אך הוא התבקש לא
לעזוב את שטח המלון, שבו שהו כל העת אנשי קשר של השב"כ. ביישוב ניסנית שעל
גבולה הצפוני של הרצועה הוקם חפ"ק מיוחד של כוח המשימה הישראלי. ראש השב"כ,
כרמי גילון, פיקד עליו אישית.
יום שישי, 5 בינואר 1996, 06:00 בבוקר. אחד מאנשי החפ"ק מצלצל לטלפון הנייד
של אוסאמה. לחרדתו, הטלפון, ובו חומר הנפץ החבוי, היה כבוי. הצוות במלון התל-אביבי
נכנס לפעולה. הם פרצו לחדרו של הקבלן ההמום, העירו אותו משנתו ודרשו שיתקשר
לאחיינו ויורה לו לפתוח את הטלפון הנייד שלו. "תגיד לו שהטלפון האישי שלך מקולקל
ואתה מחכה לשיחה חשובה בטלפון שלו", אמרו לו. הקבלן עשה כמבוקשם. מהטלפון שבחדרו
טילפן לאחיינו, שישן בשעה זו של בוקר יום שישי. את הטלפון הרימה אחותו של הקבלן,
שהעירה לבסוף את אוסאמה. הלום שינה, הוא עשה כפי שהורה לו דודו וחזר לישון.
אחד מאנשי כוח המשימה טילפן שוב לטלפון. הפעם נשמע צליל פנוי, והוא מיהר לנתק.
חשדו של הקבלן החל להתעורר, אך הוא שב ונצטווה שלא לעזוב את שטח המלון.
ב-8:50 בבוקר צלצל הטלפון הקווי בביתו של אוסאמה. היה זה אביו של עייאש, שצלצל
כמוסכם. אוסאמה ענה לטלפון. עבד א-לטיף עייאש ביקש לדבר עם בנו. אוסאמה הלך
לקרוא לו. בו-ברגע החלו שיבושים חזקים בקו הטלפון. עייאש, שזה עתה התעורר מהשינה,
ביקש מאביו לצלצל "למספר השני".
האב התקשה לעשות זאת משום-מה. הוא נתקל בצליל תפוס לאחר חיוג 050. עייאש עצמו
התייאש מלהמתין לשיחתו של אביו, וחזר לחדרו. ב-09:05 צלצל לבסוף הטלפון הנייד
של אוסאמה. אביו של עייאש היה על הקו. "אני הולך להביא לו את הטלפון", מיהר
אוסאמה לומר ונכנס לחדרו של המהנדס. "הלו? אבא? זה אתה?", שאל יחיא עייאש את
אביו.
ארבע המילים האלה הספיקו לזיהויו הוודאי על-ידי מצותת ותיק, שהכיר את קולו.
הוא דיווח על כך למפקדיו, ששיגרו למסוק את הפקודה המתאימה. אנשי צוות המסוק
שיגרו אות אלקטרוני למרחק 2.1 ק"מ מתחתם.
בדיוק בשעה 09:07 התפוצץ מכשיר הפלאפון שמספרו 050-507497 ליד אוזנו הימנית
של יחיא עייאש. הוא מת בו-במקום. "המשימה בוצעה", דיווח כרמי גילון לאנשי הדרג
המדיני, ונסע לביתו כדי להכין את התפטרותו.
משת"פים נקלטים בחו"ל
בעקבות ההתנקשות בחייו של "המהנדס" נעצרו על-ידי הרשות הפלסטינית מרבית הגברים
של משפחת הקבלן כאמל חמאד ברצועת עזה, כולל האחיין אוסאמה. רובם נכלאו לתקופות
מאסר קצרות ושוחררו, לאחר שהוברר שאין להם קשר למעשה.
הקבלן עצמו הורשה לצאת מישראל לארצות-הברית, עם אשתו ושני ילדיהם הקטנים, וקיבל
סיוע כספי, אך כעבור זמן קצר הוא חזר לארץ. היו לו טענות קשות נגד השב"כ, על
ניצולו, החרמת הרכוש הרב שהיה לו בעזה, אי-עמידה בהבטחות שהובטחו לו והיעדר
פיצוי כספי הולם. בינתיים הצטרפו אליו גם נשותיו הקודמות ורבים מילדיו, והוא
נקלע לקשיים כספיים קשים. בשלב מסוים הוא שב ויצא לחו"ל.
בשב"כ פועלת מחלקה הדואגת למשתפי-פעולה פלסטינים מהשטחים (משת"פים), שנחשפו
וחייהם נתונים בסכנה, ועוזרת להם להיטמע עם בני-משפחותיהם בתחומי מדינת ישראל.
בין השאר היא דואגת להם לדיור (ביישובים ערביים, בשכונות הערביות של יפו ועכו,
או לעתים נדירות גם בשכונות זולות ביישובים יהודיים), לעבודה ולקצבה חודשית.
מחלקה זו בשב"כ גם סייעה לקליטתם של סייענים שנמלטו מדרום לבנון. מדובר בגורמים
לבנוניים אזרחיים, שפעלו בשירות המודיעין הישראלי מחוץ לשורות צד"ל, ונסיגת
צה"ל במאי 2000 חשפה אותם לסכנת חיים.
מה שלא ידוע ברבים הוא שמחלקה זו, בשיתוף גורמים נוספים במערכת הביטחון, במוסד
ובמשרד החוץ, מפעילה גם תוכנית "קליטה" בחו"ל, בעיקר בארצות-הברית, טורקיה,
צרפת ודרום אמריקה, למענם של סייענים מדרגים שונים, הבוחרים לחיות שם מרצונם
או שלא מרצונם.
אחד המפורסמים שבהם, שמת לא מכבר אי-שם בניכר, היה עירקי, טייס מיג 21 מתוצרת
סובייטית, בשם מוניר רפא. בשנת 1966 הוא שוכנע על-ידי המוסד הישראלי לערוק
לישראל עם מטוסו. היה זה הישג מודיעיני ויוקרתי עצום לישראל, בימים שבהם המלחמה
הקרה בין ארצות-הברית לברית-המועצות היתה בעיצומה, והאמריקנים שיוועו למידע
על אודות מטוס הקרב החדיש ביותר שנמצא ברשות הגוש המזרחי. על-פי פרסומים זרים,
הטייס קיבל מיליון דולר, והוא ובני-משפחתו הרבים, כ-40 נפש, מצאו מקלט בחו"ל,
בזהות בדויה ובמימון ישראלי ואמריקני מלא.
תוכנית הקליטה הישראלית שואבת את השראתה מתוכנית "הגנת
עדים" של האפ.בי.איי האמריקני. הישראלים גם משתלמים אצל עמיתיהם בארצותהברית. בדרך
זו הוטמעו בחו"ל בשנים האחרונות גם כמה מהסייענים הפלסטינים שעבדו בשירות מערכת
הביטחון הישראלית וסייעו לחיסולו של יחיא עייש. אחדים מהם נמנים עם בני-משפחתו של
הקבלן העזתי כאמל חמאד.
כתבות
ני"ע
