מה לומר לציבור, מבלי לשקר

מחצית הדף הראשון בהרלד טריביון של יום א', מוקדשת למה שמכונה "המצוקות המבוססות היטב של הכלכלה העולמית". מתחת לכותרת, תקריב פנים של סוחר מט"ח בטוקיו, המתבשר על שפל תלת-חודשי בשער הדולר כנגד היאן. סיפור משנה אחד עוסק בקיצוץ משרות בתעשייה היפאנית, והאחר, באיבוד תקוותה של וול-סטריט להתאוששות מהירה. במסגרת קטנה, ידיעה על צניחת הייצור התעשייתי בסיאול.

ההרלד טריביון הוא אומנם עיתון דל למדי בתפוצתו - כ-200 אלף עותקים בסך הכל. אלא, שהוא מונח על שולחנם של כל מנהיגי התקשורת, העסקים והפוליטיקה ברחבי תבל. מסר בוטה כזה מטעמו, מקשה על העמדת הפנים של הגופים הרשמיים.

ולא שלארגונים כמו האיחוד האירופי או קרן המטבע הבינלאומית יש ברירה. גם ממשלות, בדרך כלל, נאלצות לחבר תחזיות בנימה אופטימית. אבל לציבור יש כושר שיפוט משלו, על סמך אינפורמציה שהוא קולט מסביבתו הקרובה.

בישראל, למשל, מספיק לקרוא בכתבת נדל"ן שגרתית המלצות לרכישת דירה בחו"ל. זאת, בנימוק "שיהיה לאן ללכת אם המצב יחמיר". ובאופן אוטומטי, קופץ לראש המשפט המפורסם מהמיתון של סוף שנות ה-60: "מי שיוצא אחרון שייכבה את האור". בגירסת 2000, יש עוד שכלול ברוח הגלובליזציה.

לקהל העדים לתהליך הזה, לא צריך לספר שהאבטלה תמשיך לעלות. אומנם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נמדדת בינתיים איזושהי עצירה. אבל מסקר גלובס-סמית של ה-30.8.01, עולה כי יותר מ-40% מהנשאלים רואים את עצמם כמי שכבר נפגע מהאבטלה אישית, או דרך אחד מקרוביו. עוד כ-20%, השיבו שהם חוששים להיפגע. משמע, כשני שלישים מתושבי המדינה חרדים לפרנסתם. התבטאות כזו היא אות כניסה למעגל דכאוני, שנפתח בצריכה זהירה והימנעות מיזמות.

הנשאלים, באופן טבעי, מטיחים את זעמם בממשלה, ואופייני שהם כועסים במיוחד על ה"אב" שהכזיב: 60% נותנים ציון שלילי לשרון. הם בוחרים להתעלם מהעובדה, שהממשלה הזו צנחה לתקציב מוכן ב-2001. כי גם בפתח 2002, אין לה מסר. ואולי היא באמת נבוכה - איזה בשורות אפשר להביא לציבור מבלי לשקר.

באופן גלוי, גירעון תקציב 2001 הורחב במידת מה, לעומת היעד של קודמו, ולעומת התוואי הרב-שנתי ששורטט ב-2001. באופן סמוי, תחזית הצמיחה הנוטה לצד האופטימי, עשויה להוסיף בדיעבד עוד כ-1% לגירעון. כך, שבהנחת צמיחה סבירה, גירעון תקציב 2002 הוא למעשה כ-3.5%, ולא 2.4% כמוכרז עכשיו.

אלא שגירעון מוגדל, ובפרט שהוא מובא בדלת האחורית, אינו מספיק כדי להצית תקווה. שיקוליה של הממשלה, וחששה מחברות הרייטינג, מובנים רק למספר מצומצם של יודעי ח"ן. דווקא כפל הלשון בתקציב, מחייב שהממשלה תדבר לציבור בשפה פשוטה. הוא ישוכנע בכוונותיה, רק אם יפורטו בפניו תוכניות מוגדרות לביצוע קרוב.

ובכל מקרה, חשוב להימנע מפיזור אשליות - האווירה הקודרת במשק תימשך עוד תקופה לא קצרה. במצב כזה, חייבים להצהיר בפה מלא על היערכות לפתרונות נקודתיים. מה שלא נעשה עד כה. תוכנית ההכשרה המקצועית והעבודות היזומות, שאושרו בממשלה בסוף אוגוסט, אומנם מורכבות מהרבה פרטים. אך השורה התחתונה, מסתכמת באלפים לא רבים של שיבוצים לתקופת ביניים.

בישיבת הממשלה מלפני מספר שבועות, הוקם צוות שרים בראשות ראש הממשלה לטיפול במפעלים במצוקה. ומבחינת מצב רוחו של הציבור, הגיע הזמן ששרון ייצא בפומבי, ויבהיר מהם פתרונותיו לשימור מקומות העבודה הקיימים, ולפרישת רשת ביטחון לקראת האבטלה המתגברת.

טעם האבטלה תמונת התעסוקה בהחלט מבלבלת בחודשים האחרונים, כשיציאות וכניסות של עובדי שטחים והחלפתם בזרים, משבשות את המגמה. זווית חלקית, שמתמקדת רק במועסקים הישראלים, מתקבלת מסקר כוח אדם של הלמ"ס. ברבע השני של 2001, מצבת העובדים הישראלים עדיין מתרחבת. אבל, כדאי להבחין בהערת שוליים בפרסום: שיעור הנעדרים זמנית מעבודתם, מקרב המועסקים, ממש מזנק - 8.5% במחצית השנייה של 2000, ו-9.4% בחצי הראשון של 2001. זאת, לאחר דשדוש עקבי מאז ראשית 98'. מבחינה סטטיסטית, מסתמן כאן מפנה. ובהחלט ייתכן, שאלה הם המובטלים הבאים בתור, שנמצאים עכשיו בחופשות מאולצות או בחיפושי משרה חדשה.

עוד סימן לאווירה בשוק העבודה, הוא מצבו של ענף שירותי המחשוב. פעם, בימים הטובים, הוא היה ממארגני המסיבה. מגזר זעיר, שבראשית 99' הקיף כ-2% מסך התעסוקה הכללי, תרם בשנתיים הבאות כ-20% מהתרחבות כוח האדם במשק. כעת, מתחילת 2001, הוא נמצא בקיפאון ואפילו בנסיגה קלה.

השורה התחתונה היא אבטלה, ששיעורה נאמד עכשיו ב-8.6%, אך צפוי לטפס מעבר ל-9% במהלך 2002. וכדאי להבין, ששיעור האבטלה הממוצע אינו מתאר את מלוא עוצמתה. הוא רק אומר, איזה חלק מהאוכלוסייה אינו מועסק בכל נקודת זמן.

מפוטרים לא מעטים מוצאים לעצמם הפוגה בשיבוצים זמניים, ונכנסים ויוצאים לסירוגין מסטטיסטיקת האבטלה. ובמילים אחרות, גם אם שיעור האבטלה המתמיד הוא פחות מ-9%, ישנם הרבה יותר אנשים שחווים את חוויית האבטלה.

סקר מיוחד של הרשות לתכנון כוח אדם במשרד העבודה, מצא כי חלקם של אלה בכוח העבודה מגיע ל-18.5% בשנה אחת. אם מספר המובטלים הממוצע ל-2002 יהיה על פי תחזית הרשות כ-245 אלף איש, הרי מניינם של אלה שיטעמו את טעם האבטלה באותה תקופה יתקרב ל-500 אלף איש.

הסתכלות כזו מרחיבה את משמעותם הרגילה של נתוני האבטלה. היא מבהירה מדוע כה רבים בסקר גלובס, חשים שהקרקע מתחתם נשמטת. נכון, פרופיל האבטלה הזה נצבע בגוון רגשי. אבל רגשות ויצרים הם שמניעים את הכלכלה.

הדיאלוג אפשרי עדות לכך שסקרים יכולים ללמד, וגם דיבור מושכל לציבור משפיע, מתקבלת מהתנהלות בנק ישראל באינפלציה. תהיה אשר תהיה הדעה על מדיניותו, אין ספק כי דרכו לנהל שיחה עם הציבור היא יעילה.

המחשת האמור לעיל מתקבלת מניתוח מעניין שנעשה לאחרונה מתוך סקר החברות של מחלקת המחקר בבנק, המקיף בממוצע כ-550 נשאלים. המדגם הנרחב מאפשר הפקת חתכים שונים מהמקובל על הציפיות לאינפלציה. כאן, הן נגזרות ממענה ישיר, וריבוי המשתתפים מאפשר לשרטט את ההתפלגות, ולא להצטמצם רק בממוצע.

ככלל, העקומות שהותוו מ-97' ל-2001, הן בצורת פעמון האופיינית למדידה של תכונות או דעות באוכלוסייה. משמע, הרוב הגדול מתרכז פחות או יותר באמצע, וככל שמתרחקים מהמרכז, מתמעטים הקולות. אלא, שלפעמוני הציפיות נוספים זנבות ארוכים, המצביעים על מיעוט עיקש שאוחז במגוון דעות קיצוניות.

איך שלא יהיה, משנה לשנה, הפעמון כולו זז למטה - לעבר האינפלציה היותר נמוכה. אבל, החשוב יותר הוא שהיקפו מתכווץ. ובמינוח טכני, השונות סביב המרכז הולכת וקטנה - ואחידות הדעים גוברת. ומי שמאמין בקשר בין ציפיות להתנהגות, יכול להסיק מכאן שהאינפלציה בדרכה להתייצב על רמה קבועה.

מתחשיב שנעשה בבנק, מובחנת התקטנות של ההסתברות לחרוג כלפי מעלה מיעד האינפלציה. בראשית 2001, רק 10% מהחברות העסקיות מעריכות שתיתכן סטייה כזו. ההסבר בטקסט מופנה להנמכת יעד האינפלציה, ולאופיין הסתגלני של הציפיות - הן מבוססות במידה רבה על מה שכבר קרה.

ועקב כך, בדיוק, כ-40% מהחברות מאמינות כי האינפלציה יכולה לצנוח אל מתחת לקו התחתון. יש לכך כבר תקדים ב-99' ו-2000. הממצא הזה הוא עדות מהימנה להתרשמות הציבור, כי בנק ישראל בוחר להחמיץ את היעד בכיוון המתאים לו. הוא מקפיד מאוד שלא לצאת מהקו העליון, ומשתדל לדחוף את הטעות הבלתי נמנעת כלפי מטה.

עוד כדאי לשים לב, לזינוק שחל בהסתברות לחריגה מיעד האינפלציה בסוף 98'. זוהי הפגנת איבוד האמון של מי שעבר על בשרו את המשבר. כזכור, באוקטובר אותה שנה חל פיחות של 14%. אחריו, בחודשיים הבאים המדד המריא בכ-4.5%. מה שאומר, כי פיחות גדול אינו עובר מבלי להשאיר עקבות.

במהלך השנה האחרונה, הצטבר פיחות הדרגתי של 5.5% בדולר. האינפלציה זחלה אחריו ב-1.5%, וההסתברות לסטייה כלפי מעלה שוב מרימה את ראשה בשולי עקומת הציפיות. רגישותן הרבה של הציפיות לפיחות ולמדד, היא שמניעה את מעגל הקסמים האינפלציוני. היא זו שמצדיקה את הורדות הריבית הזהירות שבנק ישראל נוקט.

אך היא אינה מצדיקה את עצירת הריבית בסוף אוגוסט, שמילאה תפקיד של מסר למרחיבי התקציב. ובהמשך, חשוב שבנק ישראל ישמור על שגרת ההורדה. האינפלציה עדיין נמצאת מתחת ליעד, ולמחלקת המחקר נוסף עוד כלי יעיל לבקרת המדיניות.