שלום כיתה א'

הוא לא חשדן, פחות מתפרץ, ואף מראה סימני חיבה לאנשי האוצר. שנה באוצר, סילבן שלום כבר לא משדר סימני בהלה מהתפקיד

שנה עברה, ומשהו השתנה בסילבן שלום, שר האוצר. האיש שהתנשאות, סגירות, תוקפנות, חשדנות, מילים בוטות ועלבונות אפיינו את תחילת הקדנציה שלו, הולך ומשיל קליפות קשות, ומרשה לטוב להתחיל לבצבץ החוצה.

דלת לישכת השר, שמקורביו טרחו לנעול ולשמור מפני בכירי האוצר, בשליחותו או בהיענותו, נפתחת יותר ויותר. המילים הקשות, תחושת הרדיפה האישית, הבהלה מפני התפקיד - הולכים ונעלמים מסדר היום. מערכת האמון בינו לבין אנשי האוצר נמצאת בשיפור מתמיד (מבחירה או מחוסר ברירה). בין הצדדים מתפתחת פתיחות, אפילו סימני חיבה. גם במשרד ראש הממשלה הוא לא רואה אויב מר שממתין לכשלונו - כנראה שהוא עדיין חש כך, אבל למד להסתיר את זה. אהבה סוחפת לא ניצפת שם, שהרי הראש עסוק בצרות גדולות, אבל הם למדו לחיות בשביתת נשק, כי זה מה יש.

העיתונאים, שהורחקו בארוגנטיות בתחילת הקדנציה, בעיקר בטענה שהם נגדו מכיוון שהוא היה עיתונאי וצמח להיות שר אוצר ואילו הם נשארו רק עיתונאים, רחמנא ליצלן, מוזמנים לישיבות רקע סגורות ומסודרות. הם אפילו נכנסים אישית לחדרו, אחת לכמה זמן.

משהו נסדק בתצוגת היוהרה שלו. הוא קלט את מגבלות הכוח, למד שלבד לא יוכל לעשות כלום, הבין שרשימת החברים המייעצים מבחוץ לא תעזור לו, והיא גם לא יותר טובה מרשימת המייעצים מבפנים. הוא פחות נראה כמי שחושב שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם.

הוא למד להישען על המערכת המקצועית באוצר, זו שקודם כה בז לה, אולי כי הצליח לבנות אותה בצלמו. זה התחיל עם מינויו של אוהד מראני למנכ"ל האוצר. מראני ידע להתנהל עם השר, עד שנהיה כמעט תאומו הסיאמי, הצמוד והאמין. ככל שנוקף הזמן הוא מצליח לאייש את המשרות הבכירות באנשים שמוגדרים "שלו".

איתן רוב - מינוי חברי יותר מאשר פוליטי - למכס והמע"מ; במס הכנסה הוא הזיז, בלי יותר מדי הרבה הסתבכות, את יוני קפלן, והביא (בברכת החברים הקרובים) את טלי ירון אלדר; ניר גלעד, שהיה למקצוען החזק באוצר, נבחר לקדנציה שניה כחשב הכללי - אגב, גם גלעד מתרכך ונרגע עם השנים; ובאחרונה מינה את אורי יוגב לממונה על התקציבים.

לגבי האחרון, אומנם ישנה ביקורת שקטה וסמויה על המינוי, אבל בהיותו יותר איש מקצוע ופחות איש פוליטי, נמנעים מלדבר בקול רם. במינהל הכנסות המדינה, שלום מסתדר עם מאיר קפוטה כממלא מקום ותיק, ועכשיו נשאר לו רק למנות מישהו במקום ציפי סמט. כך שבגדול, הוא לא יכול לומר שהם לא "שלו", לא "איתו". הוא לא יכול עוד להפיל עליהם את פחד הרדיפה שלו.

הפיוזים, עם זאת, נשארו קצרים. מדי פעם יציאות בלתי מבוקרות, לא-אלגנטיות, בעיקר כשמעירים לו או מעמידים אותו במצב לא סימפטי. נגיד בנק ישראל, דוד קליין, הוא עדיין אחת ממטרות ההתקפה הבוטות במיוחד. אבל קליין לא שותק, גם הוא עבר שנת לימוד אינטנסיבית. הוא למד להכות מתחת לחגורה, וחזק, ולאחרונה נתן לשלום קורס מזורז על נזקי הפיטפוט וההתקפה.

במסגרת אחת "היציאות" האחרונות שלו, תקף שלום את קרן המטבע הבינלאומית, שסמכה ידיה על החלטת קליין להעלות את הריבית ב-0.6%. הנגיד בלע בשקט, עד שביום ו' האחרון, במועדון התעשייתי והמסחרי בתל-אביב, הנגיד עשה לשר בית ספר.

"ימים ספורים לפני ההודעה המיוחדת שלנו, מה-12.2", לחש קליין בנינוחות לשומעיו, ואחרי כן הדברים גם פורסמו באתר הרשת של בנק ישראל, "התקשר אלי גורם בכיר במשרד האוצר, כדי להתייעץ מה ניתן לעשות מול התופעה המתמשכת של ביקושים למט"ח ופיחותים. הוא היה מודאג. ביום ההודעה, הזמין אותי גורם בכיר אחר במשרד האוצר לשיחה עימו, כדי להחליף דעות מה ניתן לעשות מול הגל הבלתי פוסק של ביקוש למט"ח ופיחותים. הוא היה בהחלט מודאג".

האוצר ולשכת השר בלעו הרבה רוק. מילא "הגורם הבכיר" הראשון במשרד. זה, נגיד, יכול להיות מישהו כמו מראני. אבל מיהו אותו "גורם בכיר אחר במשרד", זה שהפרוטוקול מאפשר לו להזמין את הנגיד לשיחה עימו, כלומר לקרוא לו אליו, אם לא השר בכבודו ובעצמו? קליין, יותר מאשר רצה להראות לאומה שהשר תומך בהעלאת הריבית, רצה להראות לשר שהיציאות נגד בנק ישראל לא יישארו עוד ללא מענה.

האם זה יעצור את ההתפרציות של שלום על הנגיד? כנראה שלא. הרי אם הנגיד לא "אשם", אז מי כן? השר?

האסימון נפל אחרי הרבה חודשים. יותר מדי חודשים. שלום למד להירגע, או לפחות להסתיר את סערות הרוח. הבעיה היא שהמשק משלם על בית הספר הזה מחיר יקר. הקורס החד-שנתי הביא את הכלכלה אל סף משבר פיננסי קטלני. ואולי, מזל שיש קליין.

השר וראש הממשלה התרכזו - או אמרו שהתרכזו - ביעד הצמיחה והתעסוקה, ועיניהם טחו מראות את הענן הכבד של חוסר היציבות הפיננסית, שהלך והשחיר מעל ראשם וראשינו.

בלהט היצר, האגו והעקשנות הגדולה, החמיץ שלום שתי הזדמנויות גדולות. ב-11 בספטמבר, כשבנייני התאומים נפלו, האינתיפאדה היתה כבר בשיאה והעולם דיבר על קטסטרופה כלכלית - היתה הכנסת פתוחה לצעדים תקציביים כואבים, כלומר לקיצוץ חד. אבל שלום נצמד אז ל-4% צמיחה שלו.

וביזבז את הרגע.

הזדמנות שנייה שהתפספסה, היתה בליל ה-23 לדצמבר, באותה מסיבת עיתונאים משולשת, כשהנגיד הודיע על הפחתת ריבית של 2%, ורעמי הירי הפלשתיני כבר הגיעו לכל בית בישראל. שלום יכול היה לבוא אז לחבריו בפוליטיקה, ולומר: עשיתי עיסקה, הוא הוריד ריבית, אני חייב לקצץ. מכיוון שאני זקוק לכספים גדולים לביטחון, אני מחסל את כל החקיקה הפרטית, גם זו שאני עצמי תמכתי בה וטיפחתי אותה, כגון חוקי החברים בנגב והעמיתים בברוכות הילדים).

אבל גם את זה הוא לא ניצל. גם זה חמק לו, ולנו, מהיד.

תעודה: התלמיד סילבן שלום עולה כיתה, אומנם בבית ספרנו, אבל על תנאי. הוא חייב להוכיח ששכר הלימוד היה שווה אותו. שהוא למד משהו.

אחרת אכלנו אותה.