רק אם התשוקה גוברת על הפחד

אוהדי מכבי תל-אביב ומכבי חיפה, שחלקם מתקשים לפרגן להצלחה של הפועל תל-אביב, חככו ידיים אמש (ד'): אם פרנסי הפועל היו חזקים באופ"א כמו שמעון מזרחי של מכבי תל-אביב כדורסל ביורוליג, ואם הפועל היתה זוכה פעם באליפות כמו מכבי, והיתה הקבוצה החשובה ביותר באירופה - כולם היו עולים אליה לרגל, גם אם יורים על מסעדות בתל-אביב.

באיטליה, מספרים, נפוצו השמועות ששחקני כדורגל ישבו במסעדה שנורתה ויצאו מהאירוע בנס. השדרים המרגיעים של אופ"א עד עכשיו, שתל-אביב בטוחה, הפסיקו לשכנע גם את בכירי אופ"א, שהחליטו שהמשחק המכריע לא יתקיים בישראל. בשביל ההרגשה הטובה אפילו נתנו לו כותרת: משחק למען השלום.

ועוד אירוע מאמש: אלי לילי מצאה שיטה חדשה לבחון השקעות פוטנציאליות בחברות ישראליות: וידיאו-קונפרנס. מעכשיו, היתרון היחסי של החברות הישראליות לא טמון בהצגת הטכנולוגיה או בחוזק לחיצת היד של המנכ"ל, אלא ביכולתו לעבור מסך. מצד שני, בחודשים האחרונים נרשמה רגיעה יחסית, וגם אם הם לא הציפו את הסיטי של תל-אביב, יותר ויותר אנשי עסקים זרים הגיעו. עם חשש, אבל כשצריך לחתום או לראות בעיניים - הם פה.

מלון דייויד אינטרקונטיננטל הוא בין המועמדים לארח את שחקני מילאן, ושם עדיין מקווים שההחלטה לא סופית, ושתיפול בחלקם האפשרות לארח את השחקנים ולתת להם תחושה טובה באמצעות מערך האבטחה המוגבר של המלון. הוא ממוקם בדיוק מול הדולפינריום, שם נהרגו ונפצעו לפני חצי שנה עשרות בני נוער. אורחי המלון, ברובם זרים ואנשי עסקים, בהו מבועתים באירועי אותו סוף שבוע שהתרחשו ממש בחצר שלהם, על שפת הבריכה.

מנכ"ל המלון, רונן ניסנזון, מקווה שכמו עם האוסטרים, גם שחקני מילאן יגיעו בסוף. הוא מורגל בקהל של אורחים זר הגיוני ("הם מודעים למצב האמיתי, לא המתוקשר") שמתייעץ ("הם שואלים אותנו איפה כדאי לא להסתובב").

"אלה שמגיעים עובדים עם חברות ישראליות או עומדים לעבוד איתן, והם לא היו מגיעים אם הם היו מאמינים שחייהם בסכנה. הם מאמינים שיש מקומות מסוכנים יותר מישראל, ומבינים שבניגוד לדימוי התקשורתי, ישראל זה לא איזור מלחמה לוהט עם רימונים בין הרגליים", אומר ניסנזון.

אז מה המסקנה? שאם אין ברירה אחרת, וזה נורא חשוב, מתגברים על הפחד ומגיעים, ורק אם יש דרכי מוצא יצירתיות אחרות מוותרים?

עמי אתגר, מנכ"ל לשכת מארגני תיירות נכנסת, לא בטוח. בתקופה הנוכחית, הוא אומר, פשוט אין תיירות. יש שלוש קבוצות שמגיעות לישראל - נקודתיות, עם מטרות ויעדים ברורים: אנשי עסקים, קבוצות ספורט וקבוצות סולידריות, יהודיות בדרך-כלל.

אלה, יחד, הם 20%-10% מהיקף התיירות שצריכה להיות, או שהיתה בשנים שקדמו לאינתיפאדה. אתגר מוסר נתונים מזעזעים: היקף התיירות ברבעון הראשון של השנה נמוך ב-70% מהרבעון הראשון של 2001, שגם הוא היה גרוע. לעומת 2000 או 1999, זו ירידה של 90% בהיקף התיירות הנכנסת.

"כשמתרחשת הסלמה בטחונית, כמו שקרה בראשית השבוע, גם המעט הזה מתבטל", טוען אתגר. "כמו בקבוצות הספורט: פארמה הגיעה, אבל מילאן לא תגיע". כשההסלמה נרגעת, הוא אומר, הגרעין הקשה חוזר, אבל הוא נתח קטן מווליום התיירות שהיה. "עכשיו אנחנו עוברים פאזה נוספת של הרעה זמנית, בגלל התלקחות האירועים", הוא אומר, וחושש מאוד שיבוטלו הזמנות של תיירות יהודית לקראת פסח.

פעם אמרו, שזה בגלל שחברות הביטוח לא מוכנות לבטח את מי שנוסע לישראל. אחר כך אמרו, שבעצם יש מי שמוכן לבטח, אבל החברות העסקיות לא רוצות לשלם את הפרמיה הגבוהה לביטוח מבקרים בישראל.

היום נשארנו עם היצר הבסיסי ביותר: פחד. יש כנראה רק בודדים שבאמת צריכים לעשות פה משהו (נניח, לשים פתק בכותל בניחוח הילארי קלינטון, או לנסות לנצח את מכבי תל-אביב ביד אליהו, כמו שקרה אתמול), וכנראה שהתשוקה הזו גוברת על הפחד.