הימור כבד: לידיעת הקורא עופר מקסימוב

ב-1998 הגיעו חברות הטבק והקונגרס האמריקאי לפשרה לאחר שורה של תביעות. החברות התחייבו לשלם לכל המדינות סכום כולל של כ-208 מיליארד דולר במשך תקופה של כ-25 שנה בגין ההוצאות עבור הטיפול הרפואי של חולים תושבי המדינה. זאת לפי מפתח המתייחס בראש ובראשונה למספר התושבים במדינה הספציפית. לעורכי הדין שייצגו את המדינות בתביעות השונות נפסק סכום אגדי של כ-11.8 מיליארד דולר לפי מפתחות שונים. הסכום הגדול ביותר בסך של 3.4 מיליארד דולר הוענק לעורכי הדין שייצגו את מדינת פלורידה.

חלק מהמדינות העדיפו לנהל מו"מ ישיר עם חברות הטבק בעניין שכר הטירחה ועבורן הוקמה קרן מיוחדת בסך 1.25 מיליארד דולר. התביעות והפשרה דלעיל לא חסמו דרכן של תביעות אינדיבידואליות של מעשנים (או בני משפחתם במקרה של פטירה) בהם ביקשו להוכיח את הקשר הנסיבתי בין המחלה בה לקו - לרוב סרטן ריאות - לבין הרגל העישון בו דבקו במשך שנים בעידודן האקטיבי של חברות הטבק ותוך הסתרת מספר עובדות יסוד: שהעישון מזיק לבריאות וכי התרכובת של הטבק מכילה רכיב הגורם להתמכרות (addiction).

ההיסטוריה המשפטית מלמדת כי מרבית התביעות האינדיבידואליות בגין העישון נדחו בעבר על ידי בתי המשפט האמריקאיים, אלא אם הוכחו נסיבות מיוחדות בהן בתי המשפט החליטו להתערב ולהעניק סעד משפטי. ברם, לא תמיד ניתן ליישב את טעמי השופטים בפסקי הדין השונים. לדוגמה, דיילות האוויר ניסו במשך שנים לקבל הכרה בזכותן לפיצוים בגין עישון פסיבי (second hand smoking) לגבי התקופה בה מותר היה עדיין לעשן בטיסות פנים ארציות או בינלאומיות. לאחר שורה של כישלונות הצליחה באחרונה דיילת של חברת התעופה TWA לזכות בסך של כ-5.5 מיליון דולר. היא הוכיחה כי חלתה בסינוסיטיס כתוצאה מעישון פסיבי. מקרים אחרים הנוגעים לתביעות הטבק: בחודש יוני שנה זו בית משפט במיאמי פלורידה פסק פיצויים בסך של 37.5 מיליון דולר, בית משפט אחר אשרר פסק דין של כ-80 מיליון דולר, ולפני כשבועיים נפסקו פיצויים עונשיים בסך של 15 מיליון דולר על ידי בית משפט פדראלי בקנזאס.

לעומת זאת, בשנת 2001 דחה בית המשפט הפדראלי בלאס ווגאס בקשה להכרה בתביעתם של עובדי בתי הקזינו כתביעה ייצוגית. העובדים ביקשו לחייב את חברות הטבק לשלם מראש הוצאות רפואיות המיועדות לאבחון נזקים הקשורים לעישון.

בכך הצטרף בית המשפט הזה לבתי המשפט בניו ג'רסי שדחו תביעות דומות. ברור לכל דיכפין כי פירוק כל תביעה ייצוגית לאוסף של תביעות אישיות הופכת את נשוא התביעה ללא כלכלי, לפחות עבור עורכי הדין המייצגים את התובעים. תביעות הטבק מלמדות אותנו עד כמה לא ניתן לחזות מראש את נטיית בתי המשפט לשבט או לחסד בעניין התביעות הייצוגיות. עם זאת, מתגברת המגמה להכיר בתיאורית ההתמכרות כבסיס לתביעה ולפיכך הסכר שהעמידו חברות הטבק מתחיל להיסדק.

תביעות הקזינו כדוגמה. לצורך הניתוח הבא בתי הקזינו יתחלקו לשני סוגים: בתי קזינו של ממש ובתי קזינו וירטואליים המקיימים הימורים באתרים הממוקמים offshore בדומה לקזינו "הישראלי" בבליז. בקאזינו וירטואלי ההימור נעשה במקום הפעלת המחשב (לרוב בביתו של המהמר) הרחק ממקום ההתאגדות ואכסון שרתי המחשבים של חברת ההימורים. התשלום עבור ההימור והזכייה נעשה באמצעות כרטיסי אשראי.

הסטטיסטיקה מניחה שכ-90 אחוז מהימורי הרשת נערכים באמצעות כרטיסי אשראי. למרות שפרקטית לא ניתן להגיש תביעה ייצוגית בגין עישון כנגד בית קזינו וירטואלי, ישנם מספר מאפיינים אשר קיימים בכל קזינו: האחד - כאשר מפסידים יש לשלם את ההפסד; השני - במרבית המקרים בתי הקזינו הנם גופים בעלי יכולת כספית (deep pockets) אשר יכולים לשלם את הוצאות ההימור ומהווים גם מטרה נוחה לעורכי הדין המחפשים מטרות לתביעות ייצוגיות.

האלמנט השלישי המצביע על יתרון לרשותו של התובע הפוטנציאלי הנו היכולת של התובע להגיש את התביעה במקום מושבו של התובע. משפט האינטרנט המתחדש, קבע בפסק דינו המנחה של בית המשפט הפדראלי בניו יורק, בעניין World Interactive Gaming Corporation, כי כאשר עסק הממוקם באנטיגואה מפעיל קזינו וירטואלי, כך שתושבי ניו יורק יכולים להמר באמצעותו, יש בכך משום הפרה של חוקי המדינה האוסרים על ההימורים בתחום המדינה.

דהיינו, לעניין סמכות השיפוט, מיקומו של הקזינו הנו האתר כפי שהוא מורד למחשבו של המשתמש. מכאן הקביעה שהרשויות הפדראליות ו/או המדינתיות יכולות להתערב בהימורים בלתי חוקיים באמצעות האינטרנט.

בשנה האחרונה צפה סוגייה משפטית מעניינת בעניין חבותם של מהמרים באתרי האינטרנט לשלם את חובות ההימורים שלהם לחברות כרטיסי האשראי. מהמרים שנדרשו לשלם את חובם בגין הפסדים טענו שבתי ההימורים וחברות כרטיסי האשראי מפירים כאחד את החוקים הפדראליים והמדינתיים ולכן הן מנועים מגביית החובות. מעל שש תביעות ייצוגיות הוגשו על ידי מהמרים באלבמה, וויסקונסין, ניו המפשייר ולואיזיאנה כנגד חברות ויזה, מסטרקארד ובנקים שונים (MBNA, Citibank, Capitol One, First USA ), בסוגיה זו הנוגעת לשימוש בכרטיסי האשראי שהם הנפיקו.

הטיעון: ההימור אינו חוקי ולכן אין לגבות מהמפסיד את חוב ההימורים. מעין גן עדן למהמרים: אם הרווחתם, חברות ההימורים ישלמו ואם הפסדתם, חוקי ארה"ב יעניקו לכם חסינות מפני תביעת החוב. נימוקים משפטיים כבדי משקל הועלו בכל המקרים: (א) פעילות זו יש בה משום הפרת ה-WIRE ACT משנת 1961 האוסר על שימוש בקווי טלפון לצורך העברה של הימורים או אינפורמציה על הימורים, (ב) חברות הקאזינו הווירטואלייות וחברות כרטיסי האשראי חברו יחדו במיזם פשע משותף הכפוף לחוק ה-(Corrupt Organizations Act (RICO, ו (ג) הפעילות אסורה לפי חוקי מדינות ספציפיים הקובעים שחובות הימורים אינם ניתנים לאכיפה ולמעשה שומטים את החובות.

כפי שהדגשנו לעיל, מעבר לשאלה אם יש לאפשר הימורים ברשת או לאו, שזו שאלה של תקנת הציבור שמקומה אולי אצל המחוקק, קיימת השאלה הבסיסית: אם יהיה נכון להחיל כללי המשפט הרגילים על מנת להגן על מי שהפסיד בהימור. במילים אחרות - האם חייבים לתת סעד למי מהצדדים?

בשורת פסקי דין: בענין In re Master Card international, Internet Gambling Litigation on ובעניין Juberlier פסקו בתי המשפט, כי אין בניהול קזינו וירטואלי משום הפרת חוק פדראלי. אולם, נושא החוקיות של הפעילות במישור המדינתי נותר עדיין פתוח. הדיעה הרווחת שם: חובות הימורים אינם ניתנים לאכיפה.

באחרונה, אגב, הודיע סיטיבנק, הבנק המנפיק הגדול ביותר בארה"ב ( כ-30 מליון כרטיסים), כי יחסום את אישורי העסקות לאתרי הימורים. בכך כנראה אימץ את עמדת רשויות המשפט בניו יורק בעניין זה. ברור שלא ניתן יהיה להשאיר את הטיפול המשפטי בעניין זה למדינות עצמן ויהיה צורך בחקיקה פדראלית להסדר זה. זאת כשם שהמחוקק האמריקאי אסר בשנת 1997 על המדינות השונות להטיל מיסוי מדינתי על עסקות הנסגרות באמצעות האינטרנט. בעניין ההימורים אכן כבר קיימת יוזמת חקיקה בסנאט, אך הסבירות שהיא תהפוך לחוק נמוכה. האם תביעה ייצוגית כנגד בתי הקזינו אפשרית? לפי מחקרי שיווק שנערכו באחרונה, ההערכה היא שסך ההכנסות של בתי ההימורים הווירטואליים בין השנים 1997 ל-2002 יגיע לכ-10-9 מיליארד דולר. אם יאשרו בתי המשפט תביעות ייצוגיות נגד חברות כרטיסי האשראי, ויורו בסופן על השבת סכומי ההימורים, הסכומים עשויים להגיע לסכומי עתק המשתווים בגודלם לתביעות האסבסטוס וה-Dalkon Shield (התקן פנים רחמי).

הבסיס המשפטי לתביעות האלו נוגע לעצם חוקיות העסקות במישור המדינתי. הטענה המשפטית היא שפעולת חברות האשראי נגועות, משום שהן נוטלות חלק בהימור בלתי חוקי, ומאחר שהן מהוות הלוואות אסורות למטרות הימורים (בין אם הם חוקיים או לא).

עם כל הנימוקים לחומרא כלפי המהמרים שבכל המקרים דנן הפסידו כספים (לא מצאנו מקרה שבו מי שהרוויח תבע החזר כספו), במצב העניינים בארה"ב כיום נראה שאנו צפויים להצלחות מספר בתחום זה. מעבר לפעולה של סיטיבנק, קיימים כבר מספר מקרים בקליפורניה, קנטקי, קונקטיקט ומסצ'וסטס, בהם חברות האשראי העדיפו להגיע להסדר פשרה עם המהמר המפסיד במקום להגיע לבית המשפט.

ואם זה הדין בארצות הברית, מדוע מהמר ישראלי לא יוכל לתבוע החזר ההימור, או מדוע יחוייב לשלם את ההפסד כאשר חוקי ההימורים החלים בישראל אוסרים כנראה על הימורים ברשת, והכל בהתאם לכלל שמקום המשתמש הוא מקום השיפוט.

יתר על כן, אין מדובר בשאלה המוגבלת למהמרים ברשת. היא חלה במלוא עוזה לגבי התעשייה בכללותה. הכנסות תעשיית ההימורים הרגילה עולות פי כמה וכמה מונים על סכומי ההימורים ברשת. בתקופה האחרונה החלו קבוצות אינטרס בציבור האמריקאי לטעון, כי התפשטות ההימורים ברשת הנה תופעה חולנית, בלתי רצויה וגובלת בהתמכרות בלתי רצונית או בפגיעה ב-public health.

במספר רב של מקרים התמכרותם של מהמרים כבדים אינה ניתנת להפסקה. לפיכך, צפוי כי בארצות הברית תועלה דרישה בדומה להטבעת אזהרות על קופסאות הסיגריות. בסופו של דבר, כנראה, תיבחן משפטית השאלה האם ניתן להחיל על מכורי ההימורים את כללי המכורים לניקוטין. אם אכן יוחלו כללים אלו, לא מן הנמנע שמהמרים כפייתיים בישראל ינסו לחבור אפילו לעופר מקסימוב לתביעת החזר כספי ההימורים מכל מקום שבו הימרו ואפילו בבליז. הבסיס התיאורטי לכך, כבר קיים.

הכותב הוא ממשרד ליפא מאיר, המתמחה בתביעות ייצוגיות וקשור לתביעות הטבק הישראליות