תום הלב ביחסי עבודה

התובעים התקבלו לעבודה על פי חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, והועסקו על פי כתבי מינוי. במשך השנים הם התקדמו בתפקידיהם, והגיעו לתפקידי ניהול בכירים.

בתחילת שנות התשעים נתקלה המדינה בקושי לגייס עובדים טובים למשרות בכירות, בשל הפער שבין השכר המקובל בשירות המדינה לבין השכר בגופים ציבוריים ופרטיים. הוחלט להעסיק עובדים בכירים בחוזה מיוחד, מכוח סעיף 40 לחוק המינויים, תוך ביטול כתבי המינוי שבהם החזיקו התובעים.

בכך, כאמור, שופרו תנאי ההעסקה והתנאים הסוציאליים של התובעים. ואולם, משהתנגדה המדינה להמשיך בשיפור תנאיהם, הוגשה התביעה.

בפס"ד פרטני, הסוקר את ההלכות הרלוונטיות בנושא, דחתה השופטת הראשית של בית הדין, ורדה וירט-ליבנה (ונ"צ דוד רג'ואן), מטעמים עובדתיים ומשפטיים, את דרישת התובעים להחיל עליהם את ההסכמים הקיבוציים. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי הנסיבות שהובילו להעסקת התובעים במסגרת חוזים מיוחדים תואמות את מטרות חוק המינויים, וכי שיקולי המדינה בעשותה כן היו ענייניים ולגיטימיים.

בית הדין הדגיש, שגם לו היתה מסקנתו הפוכה, היתה התביעה נדחית מחמת הפרת חובת תום הלב ע"י התובעים. התובעים בחרו להיות מועסקים בחוזים מיוחדים, תוך ביטול כתבי המינוי שלהם, ומבלי שהמדינה כפתה עליהם לעשות כן. בשל סיבות כלכליות גרידא הוגשה התביעה.

לאחר קבלת תנאי השכר המטיבים (מכוח החוזים האישיים) ניפנו התובעים לדרוש זכויות נוספות (על פי ההסכמים הקיבוציים). בהקשר זה נפסק, שחוסר תום לב משווע של עובד יגבר על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס.

הגם שפסיקה זו התייחסה לסכסוכים שנושאם קביעת סטטוס של עובד, ניתן להחילם גם על העניין הנדון.

(עב' ת"א 301470/99 נתן ואח' נ. מ"י, פס"ד מיום 1.8.02. השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה ונ"צ דוד רג'ואן. בשם התובעים עו"ד אלי מי-טל, בשם הנתבעים עו"ד נחום פינברג ועמי שחר)