פיצויים? רק בגבולות המדינה

עובדת, שהצטרפה לבעלה שנסע לחו"ל לצורכי עבודה ולימודים, התפטרה בשל כך מעבודתה. העובדת תבעה פיצויי פיטורים בהסתמכה על תקנה 12ט' לתקנות פיצויי פיטורים, הכוללת בהן עובד אשר "התפטר מעבודתו והעתיק מקום מגוריו עקב הצטרפותו לבן זוגו, העובר למקום עבודה אחר ולמקום מגורים אחר, הנמצאים לפחות 40 ק"מ ממקום מגוריו הקודם, ובלבד שמקום מגוריו החדש של העובד רחוק יותר ממקום עבודתו וממקום מגוריו הקודם, ושהעובד גר שישה חודשים לפחות במקום מגוריו החדש".

בשנת 2001 שונתה התקנה, ונכתב בה באופן מפורש, כי היא חלה רק במקרים שבהם מקום המגורים החדש הוא בישראל. העובדת סברה, כי היות שהתפטרותה הייתה לפני שינוי התקנה, הרי שחל עליה הנוסח הקודם, והיא זכאית לפיצויי פיטורים.

מאחר והחברה, שהעסיקה אותה בעבר, מצויה בהסדר נושים, והתביעה הוגשה כנגד הנאמן של החברה בתוקף תפקידו, היא הוגשה בבית המשפט המחוזי ולא בבית הדין לעבודה.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של העובדת, וזיכה אותה בפיצויי פיטורים. על קביעה זו עירער הנאמן לבית המשפט העליון, באמצעות עורכי דינו אהרון ריבלין ועמוס חריף.

בית המשפט העליון קיבל את טענות עורכי דינו של הנאמן, וקבע כי השינוי שנעשה בתקנה לא היה שינוי קונסטיטוטיבי - המשנה את המצב המשפטי, אלא שינוי דקלרטיבי - שינוי המצהיר על מצב קיים: "הוראת התקנה 12(ט) לא נתכוונה אלא למי שמשנה מקום מגוריו, בשל הצטרפות לבן זוג העובר למקום אחר בתוך ישראל. כך בא להבהיר התיקון שהוכנס בה בינתיים - בשנת 2001 - וכך ראוי היה לפרשה גם קודם לכן".

בית המשפט נתן שני נימוקים לקביעה זו. האחד - לא סביר ש"הדרישה כי מקום המגורים החדש יהא מרוחק לפחות 40 ק"מ מזה הקודם" היא דרישה, שמכוונת גם לגבי מקום מחוץ לישראל. השני - "עניינו של מי שמתפטר ממקום עבודתו בשל מעבר בן זוגו לחו"ל מוסדר בהוראה מיוחדת ונפרדת". הוראה זו קובעת, כי במקרה של התפטרות בשל הצטרפות לבן זוג הנוסע לחו"ל, יינתנו פיצויי פיטורים רק אם בן הזוג הוא שליח המדינה, ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קק"ל וכיו"ב גופים לאומיים.

ע"א 297/02; שופטים: לוין, טירקל, ריבלין.

פיצויים מוגבלים, לחשוד בגניבה

למרות שהמעסיק לא הצליח להוכיח את חשדותיו לגבי העובד, שוכנע בית הדין כי העובד הפר אמונים

בית הדין האזורי (ת"א) הפחית רבע מפיצויי הפיטורים של עובד, שהואשם בגניבה מהחברה שהעסיקה אותו.

העובד הועסק בחברה, המספקת ציוד תקשורת. באחד הלילות פגש אותו סמנכ"ל החברה, כשהוא יוצא ממחסן החברה ובידו מכשיר טלפון. לשאלת הסמנכ"ל השיב העובד, כי לקח את הטלפון במטרה למוכרו לאחד ממכריו, ולהעביר לחברה את תמורתו.

לאחר מספר ימים נקרא העובד אל מנכ"ל החברה, שאמר לו, כי הוא נחשד בגניבה והציע לו להוכיח את אמינותו באמצעות בדיקת פוליגרף - או שיפוטר. העובד בחר בפיטורים, והחברה הגישה תלונה למשטרה. בעקבות החקירה הוגש נגד העובד כתב אישום, שנמחק בהסכמה מסיבות טכניות.

בתביעה שהגיש העובד לבית הדין, הוא תבע בין היתר פיצויי פיטורים. בתגובה טענה החברה, כי בשל נסיבות פיטוריו, אין הוא זכאי לפיצויים. טענת החברה התבססה על הסעיף בחוק הקובע כי: "בענף עבודה, שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע, שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים". הסעיף קובע, כי בית הדין יונחה "על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי, החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

מכיוון שלטענת הצדדים לא חל על היחסים ביניהם הסכם קיבוצי, פנה בית הדין אל תקנון העבודה הכללי בתעשייה, שהוא ההסכם הקיבוצי שבין התאחדות התעשיינים בישראל וההסתדרות הכללית של העובדים. על פי הסכם זה, עובד יכול להיענש על עבירות מסוימות בהפחתת פיצויי פיטורים או אפילו בשלילתם המוחלטת.

בית הדין קבע, כי מחיקת כתב האישום אינה פוגעת בזכותה של החברה להוכיח במישור האזרחי את דבר הגניבה, אולם עמד על כך שנטל ההוכחה המוטל עליה הוא כבד, וכי יש להוכיח את הגניבה ברמה גבוהה של סבירות. לאחר ניתוח חומר הראיות, קבע בית הדין, כי החברה לא הצליחה להוכיח מעשה של גניבה. עם זאת, קבע בית הדין, כי החברה עמדה בנטל והוכיחה כי העובד הפר את אמונה, כשניצל את מעמדו על מנת ליטול טלפון ממחסן החברה, למרות שמעולם לא ניתן לו אישור לעשות זאת.

בית הדין ציין את ההוראה בתקנון העבודה, ולפיה אפילו "עובד, שהעלים תוצרת מפעל או העבירה למשמרת אחרת או לאדם אחר, כדי לזכות בכך בטובת הנאה", דינו פיטורים, אך אינו נענש בשלילת פיצויי הפיטורים. עם זאת, התייחס בית הדין לתפקידו של העובד, ולעובדה שלאור האחריות שהוטלה עליו, חלה עליו "חובת אמינות ונאמנות מרובה" יותר אפילו מעובד רגיל. לאור דברים אלה קבע בית הדין, כי העובד יקבל רק 75% מפיצויי הפיטורים המגיעים לו.

בהתאם לפסיקתו זו, פסק בית הדין, כי החברה הייתה זכאית לפטר את העובד ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום חלף הודעה מוקדמת. את החלטתו זו ביסס בית הדין על חוזה העבודה האישי של העובד, שבו נקבע מפורשות, כי ניתן לפטר את העובד מיידית עקב "כל פעולה, שיש עימה משום חוסר נאמנות או חוסר יושרה כלפי החברה".

בית הדין מצא עוד, כי העובד היה זכאי לקבל עמלות, שהחברה הייתה חייבת לו, אולם דחה תביעה נוספת שלו לקבלת דמי חופשה, בשל כך שתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חופשה שנתית עומדת על שלוש שנים, והתביעה הוגשה למעלה משלוש שנים מיום הפיטורים.

עב' 914145/99; שופטת: מאירי; נציג ציבור: בשור.