דיני זכויות היוצרים ממשיכים להתרחב - הפעם באישור בית המשפט העליון של ארצות הברית. המאבק נגד ההתפשטות חסרת התקדים של הקניין הרוחני בשנים האחרונות ספג ביום רביעי מפלה, למרות שהיתה צפויה למדי: בית המשפט בבירה וושינגטון אישר ברוב של שבעה שופטים מול שניים את חוקתיות החוק על שם הסנאטור והזמר המנוח סוני בונו, ודחה את ערעורו של אריק אלדרד.
החוק, משנת 1998, מאריך את תקופת ההגנה ליצירות, ובמקום חיי היוצר פלוס חמישים שנה, מגן עליהן לתקופה של חיי היוצר ועוד שבעים שנה. הוא מצטרף ל"חוק המילניום הדיגיטלי" (DMCA), השנוי במחלוקת, שהוסיף לסל ההגנות של בעלי זכויות היוצרים גם איסור לעקוף הגנות דיגיטליות על היצירות, ולשורה של פסקי דין שקבעו, למשל, שהעתקה זמנית אגב גלישה באינטרנט נחשבת הפרת זכות היוצרים, או שקישור לאתר שבו יש יצירה מפירה הוא "הפרה תורמת". כל אלה ביחד הרחיבו את היקף ההגנה של בעלי הזכויות באופן חסר תקדים. את המחיר משלם הציבור: לא רק בכסף, אלא גם בצמצום היכולת להשתמש בחומרים תרבותיים לשם יצירה חדשה. בסופו של דבר, הרי, את הגלגל כבר המציאו וכדי לתרום משהו למפעל הידע האנושי, כל יוצר נסמך על יצירות קודמות.
החוק והחוקה
החוק שעמד על הפרק היה יוזמה של תעשיית הבידור האמריקנית. בראש הגדוד צעד העכבר המצויר של דיסני: ההגנה המשפטית על הסרט הראשון בו הופיע מיקי מאוס היה "סירת הקיטור וילי", עמדה לפוג, ורגע לפני שזה קרה, תקופת ההגנה הוארכה בעוד עשרים שנה. החוק עורר התנגדות רבה: החוקה האמריקנית מסמיכה את הקונגרס לחוקק דיני זכויות יוצרים, "לשם קידום המדע והאמנות, על-ידי הבטחה, לזמן מוגבל, למחברים, של זכויות בלעדיות ביצירותיהם". לפי הסעיף הזה, כפי שפורש בארצות הברית, דיני זכויות יוצרים נועדו לספק תמריצים ליוצרים ליצור, כדי שבסופו של דבר הציבור כולו ייהנה מהיצירה שלהם.
התביעה
את המאבק המשפטי נגד החוק הוביל פרופסור לארי לסיג. התובע היה אריק אלדרד, שמנהל פרויקט של איש אחד: הוא מחכה שהגנת זכויות היוצרים על יצירות ספרותיות מעניינות תפוג, סורק אותן, ומעלה לאתר הבית שלו. החוק ימנע ממנו לעשות את הפעולה הזאת בעשרים השנים הקרובות.
הטענה נגד החוק היתה פשוטה: כאשר הקונגרס מאריך את ההגנה, הוא חורג מהסמכות החוקתית מפני שמי שכבר חיבר את היצירה איננו זקוק עוד לתמריצים כדי ליצור ולפיכך ההארכה חורגת מההיתר של "זמן מוגבל". טענה נוספת שהועלתה היתה, כי החוק פוגע בחופש הביטוי. מעבר לחוק עצמו, המאבק ביקש להציב תמרור ברור לתעשיות התוכן, ולקונגרס השבוי בידי התעשיות האלה, שמסמן כי לא ויתרנו על נחלת הכלל - מאגר היצירות העומד לרשות הציבור ללא הגבלה.
פסק הדין
הוויכוח הגיע עד לבית המשפט העליון, שפרסם פסק דין בן 83 עמודים שלושה חודשים ושבוע בלבד אחרי הדיון. דעת הרוב, מפי השופטת רות באדר-גינזבורג, הייתה חד-משמעית: החוקה יוצרת שיטה של זכויות יוצרים, והקונגרס הוא זה שממלא את השיטה בתוכן. אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב בשיקול דעתו של הקונגרס. ההיסטוריה המשפטית תרמה רבות למסקנה הזאת: תקופת ההגנה של דיני זכויות היוצרים הוארכה בארצות הברית לפחות אחד עשר פעמים ב-213 השנים שבהן יש שם דינים כאלה, ואף פעם לא התעוררה טענה נגד החוקים שהאריכו את ההגנה.
בנוסף, השופטת מציינת כי תקופת ההגנה עדיין מוגבלת בזמן, כך שאין כאן חריגה מההסמכה החוקתית. ועוד: אין מקום להפלות בין יוצר שחיבר את היצירה שבוע לפני כניסת החוק לתוקף לבין מי שחיבר אותה שבוע אחרי - כך שאין מקום להבחין בין ההארכה הרטרואקטיבית לזו הפרוספקטיבית.
גינזבורג מציינת טעם אפשרי אחד לחוק: הרצון להתאים את הדין האמריקני לדין האירופי. אבל בסוף פסק דינה היא רומזת, כי יתכן שהחוק איננו נבון (הערה שנאמרה מפי חלק מהשופטים במפורש, בדיון שהתקיים באוקטובר האחרון), אבל שוב, היא מסכמת, זה לא עניין של בית המשפט, אלא של המחוקק.
גם הטיעון בדבר הפגיעה בחופש הביטוי לא זכה להצלחה: האבות המייסדים, כותבת השופטת, אמנם חוקקו את הסעיף הנ"ל בחוקה - אבל אותם אנשים עצמם חוקקו גם את התיקון הראשון המפורסם המגן על חופש הביטוי. אם הם לא ראו בעיה (בהתנגשות בין חופש הביטוי להגנת זכות יוצרים) - אין בעיה. ובכלל, בתוך דיני זכויות היוצרים ישנם מנגנונים שמאיינים את ההתנגשות האפשרית בין שני התחומים המשפטיים: האבחנה בין רעיונות לביטויים (רק הביטוי מוגן הרעיון איננו מוגן) והגנת השימוש ההוגן, שמתירה, בתנאים מסוימים, שימוש מוגבל ביצירות בלי רשות בעלי הזכויות.
בית המשפט בערכאה הנמוכה ציין שזכויות יוצרים חסינות באופן קטגורי מפני ביקורת לפי עקרון חופש הביטוי. מהקביעה הנחרצת הזאת גינזבורג מסתייגת, אבל הפתח שהיא משאירה לחופש הביטוי צר מאוד. בסופו של דבר, זהו פסק דין פורמליסטי, כמעט טכני. מפתיע גם שגינזבורג נעזרה בשיטת פרשנות "אוריג'ינליסטית" - כזאת שמייחסת משקל רב לכוונת האבות המייסדים. בדרך כלל השיטה הפרשנית הזאת שמורה לאגף השמרני של בית המשפט. גינזבורג עצמה היא דווקא מינוי של קלינטון, ובדרך כלל נמצאת באגף הליברלי של בית המשפט.
דעת המיעוט
שני שופטים היו בדעת מיעוט: ג'ון פול סטיבנס, זקן השופטים, סוקר בפירוט את ההיסטוריה של דיני זכויות יוצרים, ומסיק בפשטות: החוק איננו תורם דבר לעידוד היצירה. השופט סטיבן ברייר היה בעבר מרצה למשפטים באוניברסיטת הארווארד והמאמר המרכזי שפרסם בזמנו דן בזכויות יוצרים. כבר אז הוא סבר שיש דרכים נוספות לעודד יצירה, לאו דווקא באמצעות הגנה חזקה של זכויות יוצרים. עכשיו הוא סוגר את המעגל, אבל נותר בדעת מיעוט. לשיטתו, כאשר חוק איננו סביר במידה גבוהה, הוא פשוט איננו חוקתי.
ברייר חושש מההשלכה שיש לחוק על חופש הביטוי. החוק יפגע בהפצה של יצירות, בשיטות הפצה חדשות המשתמשות בטכנולוגיה חדשה, ובשימור המורשת התרבותית האמריקנית. הוא מציג נתונים: אחרי 55 שנה, רק לשני אחוזים מיצירות יש בכלל ערך מסחרי, כך שבהארכת תקופת ההגנה אין תמריץ ליוצרים, ואין יתרון לציבור, אלא לכל היותר יש יתרון לכמה בעלי זכויות בודדים.
ברייר שם את הדברים על השולחן: קל לראות, הוא כותב בסיום דעת המיעוט שלו, שמהחוק ייהנו כמה תאגידים וכמה יורשים, אבל אין בחוק שום יתרון לגיטימי, מבחינה חוקתית, לציבור.
מה עכשיו?
המאבק נגד ההתפשטות חסרת התקדים של זכויות היוצרים בעשור האחרון יחפש כעת מטרה חדשה: לאחרונה זיכה חבר מושבעים בקליפורניה את חברת אלקומסופט הרוסית, שהפיצה תוכנה לפיצוח ההגנה של ספרים אלקטרוניים, ובנורבגיה זוכה יון יוהנסן, הנער שפיצח את תוכנת ההגנה על ה-DVD. בעקבות זאת אולי תתחדש הביקורת על חוק המילניום הדיגיטלי (DMCA). עד אז, תעשיות התוכן רושמות לעצמן הישג משפטי נוסף, אבל בדרך הן מאבדות עוד נקודות במאזן יחסי הציבור.
ובינתיים, בישראל, תקופת ההגנה על רוב היצירות היא לחיי היוצר פלוס שבעים שנה, כך ששאלה דומה לזו שהתעוררה בפרשת אלדרד לא צפויה להתעורר כאן. אבל העמדה העקרונית של בית המשפט העליון מעבר לים - שהפרטים של הדין הם עניין למחוקק ולא לבית המשפט - עלולה להיקלט גם כאן.
העוגן של דיני זכויות היוצרים בישראל איננו מצוי בחוקה או בחוק יסוד, אלא בחקיקה רגילה, ובתי המשפט מפגינים חוסר יציבות בתפישה העקרונית שלהם את התחום: בכמה פסקי דין מרכזיים הצהיר בית המשפט, כי התפישה המקובלת כאן היא "תיאוריית התמריצים", בדומה לזו המקובלת בארצות הברית, אבל במקרים אחרים נפסק כי זכויות היוצרים הן "קניין", וככאלה מוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זו תפיסה שאיננה עומדת בקנה אחד עם פסקי הדין הקודמים, ומשתמע ממנה חיזוק של זכות היוצרים, שוב, על חשבון הציבור. הקושי הוא שכל מטרתם של דיני זכויות היוצרים הוא להשיג מטרה ציבורית: עידוד היצירה.
דווקא אצלנו, ייתכן שהישועה תבוא מהמחוקק: במשרד המשפטים עמלים בימים אלה על הכנת חוק זכות יוצרים עדכני לישראל, שיחליף את החוק הנוכחי משנת 1911 (כן, אלף תשע מאות ואחת עשרה, זו איננה טעות). הגיע הזמן.
הכותב הוא מהפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
