בעצם, למה לא?

השופטת פרוקצ'יה מציינת בפסק דינה, ש"בישראל, הזכות לחקירה נגדית אינה מוכרת כזכות חוקתית. היא אינה מעוגנת באופן ספציפי בחוק יסוד, ולא פורשה כנמנית על העניינים שהם חלק מכבוד האדם". עם זאת, מציינת השופטת, בהסתמך על פסק דינו הידוע של הנשיא לשעבר אגרנט בבג"ץ 124/58, ש"הזכות לחקירה נגדית הוכרה בישראל כזכות דיונית מן המעלה הראשונה, ועל חשיבותה עמד בית המשפט".

את העמדה, לפיה הזכות לחקירה נגדית לא הוכרה כזכות חוקתית, מבססת השופטת פרוקצ'יה על מאמר שכתב לפני כ-10 שנים (מיד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) הנשיא ברק, ובו אמירה קצרה וסתמית, לפיה "רבות מזכויות הנאשם נגזרות מכבוד האדם, אך לא כולן. הזכות לחקירה נגדית אינה חלק מכבוד האדם". הנשיא ברק לא הסביר את פשר קביעתו הנ"ל.

מתעוררת, אפוא, השאלה, מהו "מרחב המחייה" של פריסת "כבוד האדם"? אלו זכויות הנתונות לנאשמים ראויות להיות מסווגות כ"זכויות חוקתיות", כחלק מ"כבוד האדם" שלו? ומהו צפנת הפענח התוכני של "זכות חוקתית" ושל "כבוד האדם", בהקשר של הזכויות המהותיות והדיוניות הנתונות לנאשם במשפט פלילי?

כך, למשל, בארצות שונות, מסווגת הזכות לנהל חקירה נגדית כזכות חוקתית הנתונה לנאשם בפלילים. מהו, אפוא, המבחין (בהלכה בישראל) בין זכות השתיקה הנתונה לנאשם, והיא מסווגת כ"חלק מכבוד האדם" (ברק, במאמרו הנ"ל), לבין זכותו לנהל חקירה נגדית, שאיננה מסווגת כחלק מ"כבוד האדם"?

מדוע זכויות הנתונות לנאשם - כגון, הזכות למשפט הוגן, לחזקת הזכאות (החפות), למניעת עינוי דין, לתנאי מעצר וכליאה אנושיים, לעו"ד ועוד ועוד זכויות (ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, פרשנות חוקתית, עמ' 432) - מסווגות כחלק מ"כבוד האדם", בעוד שהזכות לחקירה נגדית, שהינה אחד מהכלים החשובים ביותר להפרכת האשמות המופנות כלפי נאשמים ולהוכחת חפותם, אינה חלק מכבודו? כל שכן, לנוכח דעתו של ברק, לפיה "כבוד האדם" ו"חירותו של אדם", ערכים המצויים בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, "מהווים בסיס ראוי שעליו ניתן להשתית זכויות אדם שונות המקובלות בהליך הפלילי, ושאינן מוצאות ביטוי בהוראות המיוחדות העוסקות בחיפוש, במעצר ובמאסר".

ומשנקבע שהזכות למשפט הוגן היא זכות חוקתית, וכי הזכות לנהל חקירה נגדית איננה חלק של הזכות למשפט הוגן? קושיות אלו אינן זוכות לתשובה מסודרת ב"תורת" הזכויות החוקתיות העומדות לזכותם של נאשמים, פרי פסיקת בית המשפט העליון.

ולבסוף, נשאלת השאלה מה חשיבותה של הקביעה, לפיה "בישראל הזכות לחקירה נגדית אינה מוכרת כזכות חוקתית"? האם, בשל כך, חל פיחות במעמדה של זכות חשובה זו, האם ניתן יהא לפגוע בה או לקצץ את מידותיה? הן מפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והן מפסיקה קודמת בנושא, ברור שהתשובה לכך היא שלילית; בין שהזכות תסווג כזכות חוקתית ובין שלא, היקפה וסייגיה, נקבעו בהלכה הפסוקה כבר לפני שנים רבות.