בלי קומבינות, בבקשה

העובד פוטר בעבר מעבודתו ביחד עם עמיתה למקצוע, והחל לעבוד עבור חברה, שהקימה העמיתה. בתקופה הראשונה לעבודתו לא קיבל העובד שכר. לאחר מכן, במשך תקופה של שבעה חודשים, החל לקבל שכר ושולמו עבורו דמי הביטוח הלאומי. בתום התקופה המשיך העובד לעבוד עבור החברה, אך שוב - ללא שכר. במקביל, פנה העובד ללשכת התעסוקה, הגיש תביעה ואף קיבל דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי.

לאחר זמן מה סברו במוסד לביטוח לאומי, שהעובד לא היה זכאי לקבל את דמי האבטלה, וקיזזו את הסכום ששולם לעובד מקצבת הנכות שלו.

העובד פנה לבית הדין האזורי (ב"ש), ותבע מהמוסד לשלם לו את דמי האבטלה. בתביעתו טען, כי בתקופה עבורה קיבל דמי אבטלה לא עבד, ואכן היה מובטל. הוא הסביר, כי פוטר על ידי החברה וכי התייצב על פי הוראות שירות התעסוקה וחתם בלשכה. ביתרת זמנו עזר בהתנדבות לעמיתתו. עזרה זו לא הייתה כעובד, ואף לא שולם עבורה שכר.

בית הדין דחה את התביעה "בנימוק שיחסי העבודה בין העובד לחברה לא הסתיימו בחודש מארס 1998, אלא המשיכו בכל התקופה הנתבעת. אין עדות לפיטוריו, והפסקת תשלום השכר אינה מעידה על הפסקת יחסי העבודה בין העובד לחברה".

על החלטה זו עירער העובד בפני בית הדין הארצי. העובד טען, כי המוסד אינו יכול לגבות ממנו דמי ביטוח, להורות לו להתייצב בלשכת התעסוקה ולחתום, לשלם לו את דמי האבטלה ואחר כך, כשכבר הפך לפנסיונר, להחליט כי הוא אינו זכאי ולקחת ממנו את הכסף. העובד הוסיף וטען, כי "היה עובד של החברה ופוטר, ועל כן הוא זכאי לדמי אבטלה". לטענתו, "מי שאינו מקבל שכר, אינו יכול להיות מסווג כעובד".

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד, כי העובדה שהעובד עבד באופן רצוף - לעיתים עם שכר ולעיתים ללא קבלת שכר - יכולה להתפרש בשני אופנים: או שלא התקיימו יחסי עבודה כלל, ועל כן לא עמד העובד בתנאים לקבלת דמי אבטלה, או שיחסי העבודה לא הפסיקו ועל כן העובד אינו מובטל. המוסד הסתמך עוד על דבריה של העמיתה, שאמרה בחקירתה, כי "אני הבטחתי לו, שברגע שהעסק יוכל לשלם, אני אשלם לו משכורת... יש ביני לבינו סיכום בע"פ, שעבור החודשים הללו שהוא עובד ואני לא משלמת לו משכורת שוטפת, אני חייבת לו את המשכורות הללו שאני לא משלמת".

בית הדין התייחס אף הוא לדברים אלה, וקבע כי מסקנת הדברים היא, שהעובד עבד בפועל בתקופה הנתבעת ועמיתתו הכירה בחובתה לתשלום שכר עבודה עבור תקופה זו בין מוסרית ובין משפטית. "משעבד העובד בחברה בתקופה הנתבעת כ'עובד' ולא כמתנדב - אין לראות בתקופה זו תקופת אבטלה, ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי".

בית הדין הוסיף עוד, כי "מחומר הראיות עולה, שהעובד אכן ביצע עבודה בפועל בתקופה הנתבעת, ללא שכר, אך תוך תקווה, שבבוא היום יעמוד בית העסק על רגליו, וכלשונו 'אולי העסק יתפוס ואוכל להסתדר'".

בית הדין לא העלה בדבריו חשדות כלפי מניעי העובד ועמיתתו, אך אילו קיבל את ערעורו של העובד, היה בכך כדי לאפשר למעסיקים ולעובדים להמשיך ביחסי עבודה תוך כדי קבלת דמי אבטלה. בפסק דינו הציב בית הדין סכר בפני "קומבינות" מסוג זה.

(עבל001213/01; שופטים: רבינוביץ, צור, טננבוים; נציגי ציבור: ספיר, גבור).