בית הדין האזורי בחיפה: אירוע שבו נפלה עורכת דין בדרכה אל בית המשפט - אינו תאונת עבודה

עורכת הדין הייתה בדרכה אל בית המשפט. "בעודה יוצאת מהחניון, נפלה, ונחבלה ברגלה הימנית". עורכת הדין, שחשה גם קוצר נשימה, פונתה על ידי אמבולנס אל בית החולים, שם נקבעו לה 40 ימי מחלה.

תביעה, שהגישה עורכת הדין למוסד לביטוח לאומי, נדחתה ובשל כך הוגש ערר לבית הדין. המוסד לביטוח לאומי טען, כי התביעה נדחתה בצדק. לטענתו, "עורכת הדין נפלה כתוצאה מגורם פנימי, הטמון בה עצמה, והנובע ממצבה הרפואי. כן הוא מציין, כי אין קשר סיבתי בין עבודתה של עורכת הדין לבין האירוע הנטען".

בית הדין סקר את העדויות שהונחו לפניו, ובכלל זה את הודעותיה של עורכת הדין בבית החולים ובתביעתה, לפיהם היא נתקפה בסחרחורת וראתה "שחור מול העיניים", וכי "לא היה כל מכשול או גורם חיצוני למעידה". בית הדין דחה גם עדות נוספת, שהובאה בפניו, לפיה מכשולים שונים על גבי מדרכות עשויים לגרום לאנשים ליפול, ונימק דחייה זו בכך שהעד לא ראה את הנפילה עצמה. בסיכומו של דבר, לא הצליחה עורכת הדין להוכיח, כי נפלה בשל מכשול שהיה בדרך.

הכלל המשפטי הוא, שתאונת עבודה היא תאונה שמתרחשת בזמן העבודה ועקב העבודה. כלל זה הורחב כך שמי שנמצא בדרכו למקום עבודתו, או ממנה, ונפצע כתוצאה מהיותו בדרך, תיחשב פציעתו גם היא כתאונת עבודה.

בית הדין ציין את הפסיקה, שקבעה כי "פגיעה בשל גורם פנימי (סחרחורת), המאופיין בכך שהוא מביא לאיבוד שווי משקל ולנפילה, בלא ש'הדרך' תרמה תרומה כל שהיא לנפילה - אינה תאונת עבודה במובן סעיף 36(1) לחוק". בית הדין אף שיבח את עורכת הדין, על כך ש"בהגינותה לא ניסתה להתאים את המציאות לתביעתה", ודבקה בגרסתה, לפיה לא היה גורם חיצוני, שתרם להכשלתה.

לאור דברים אלה, דחה בית הדין את התביעה.

(בל 001395/01; שופט: שפיצר; נציגי ציבור: הלפרין, אפרימי).