הפצוע הצרפתי

ברנרד ברנסון (Berenson) היה ההיסטוריון המהולל של אמנות הרנסאנס. הוא נולד בליטא, גדל באמריקה ובילה את 70 השנה האחרונות של חייו באיטליה. הוא היה בן-בית בשורה של תרבויות, התהלך עם מלכים ועם חשמנים, והעניק השראה לדמותו של אהרן יאסטרוב ב"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון" של הרמן ווק.

אה, נאנח ברנסון הזקן אל יומנו, מה חבל ש"כה מעט אינטלקטואלים, או אפילו אנשי מקצוע, ביבשת אירופה מדברים אנגלית, ושלא רבים מסוגלים לקרוא בה". לברנסון לא היה כל קושי לנהל שיחה באיטלקית, או בגרמנית, או בצרפתית. אבל אנגלית היתה הלשון החביבה עליו, והוא התקשה למצוא בני-שיח.

אכן, מה ש-60 שנה יכולות לעשות. סקר דעת-קהל של האיחוד האירופי הראה לפני שנתיים כי 40% מכל האירופים מדברים אנגלית, ו-70% מסכימים עם הקביעה ש"כל אחד צריך לדעת אנגלית". ידיד אמריקני, שביקר בשבוע שעבר בפעם הראשונה בבלגרד בירת סרביה, כתב לי על פגישותיו עם סרבים: "נדהמתי לנוכח מידת שליטתם באנגלית - ואינני מדבר על בני הדור הצעיר. דיברתי עם אנשים בשנות ה-50 וה-60 שלהם".

ניצחונה של האנגלית ידוע לכל מי שתלוי בה לתקשורתו, או למחייתו, ואף על פי כן ממדיו אינם חדלים להפתיע. ה"ניו-יורק טיימס" בדק זה לא כבר את מדריך הנציגויות הזרות במרכז האו"ם. בפעם הראשונה, המדריך הזה כלל גם את לשון ההתכתבות המועדפת של כל אחד מן השגרירים הזרים.

באנגלית בחרו 120, בצרפתית בחרו 40, בספרדית בחרו 20. העיתון בדק ומצא כי המדינות שבחרו באנגלית מייצגות %97 מאוכלוסיית כדור-הארץ.

ניצחונה של האנגלית בחלקים מסוימים של אירופה מאיים עכשיו איום ממשי על שלומן של לשונות קטנות יחסית, על חיותן ועל חיוניותן. בארצות סקנדינביה ובהולנד, האנגלית דוחקת את הלשונות המקומיות לא רק מן המעבדות ומחדרי-הישיבות של תאגידים גדולים, אלא גם מטרקלינים אינטלקטואליים. בהולנד עלתה אפילו הצעה להפוך את האנגלית ללשון ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. באקדמיה הישראלית, נטיות כאלה קיימות זה שנים.

עליית האנגלית היא כמובן תוצאה של עליית אמריקה. ממילא, האנטי-אמריקניות, שהרימה את ראשה בשנתיים האחרונות באירופה, מעניק גוונים פוליטיים למאבק על כבודן של לשונות ועל טהרתן.

franglais, או Denglisch?

עצם המאבק אינו חדש. בשנות ה-60, אם אינני טועה, טבע פרופסור צרפתי את המושג franglais, היינו צרפתו-אנגלית, לציין בו את השחתת הלשון הצרפתית על-ידי יבוא מסיבי של מלים אנגליות. בגרמניה נטבע לימים מושג דומה, Denglisch, או גרמנו-אנגלית. בספרדית קיימת זה שנים Spanglish, אבל היא קשורה יותר בחיכוך בין האנגלית הדומיננטית של צפון אמריקה לבין הספרדית של מיעוטיה.

מכל הלשונות המאוימות, או הלשונות החושבות שהן מאוימות, אין כאב גדול ככאבה של הצרפתית. אין זה מפני שמרחפת עליה סכנת קיום, אלא מפני שהיא נחלה תבוסה ניצחת וכנראה לא-הפיכה במאבק על מעמד בינלאומי. כאשר ברנרד ברנסון התלונן שאינטלקטואלים אירופים אינם מדברים אנגלית, צרפתית היתה לשון התרבות והדיפלומטיה. היו ימים, והם אינם כל-כך רחוקים, שגם דרכונים ישראליים הונפקו בשתי לשונות: עברית וצרפתית.

הצרפתית עלתה לגדולה לא רק בזכות מעלותיה הנתונות, אלא גם בזכות כידונים. 300 שנה צרפת היתה המעצמה העיקרית באירופה. עם נסיגתה הפוליטית, נסוגה גם לשונה.

הצרפתים הקימו לפני כמה שנים ארגון בין-לאומי של ארצות "דוברות צרפתית", שהם קוראים לו בפשטות 55) Francophonie חברות, על-פי הספירה האחרונה). הם הרחיבו במידה נדיבה את בית-הקיבול שלו, והזמינו אליו גם ארצות שאינן דוברות צרפתית, אבל יש להן עבר קולוניאלי צרפתי, או שהיתה בהן השפעה תרבותית צרפתית, או מפני שהן מדברות לשון "דומה" לצרפתית.

לרגל העבר הקולוניאלי הוזמנה להצטרף לבנון, למשל. היא גם אירחה את הוועידה האחרונה של Francophonie, באוקטובר שעבר. אחרת היתה וייטנאם, שבבירתה התקיימה הוועידה ב-1997. מה מעניין אפוא, שכאשר שגרירות וייטנאם באו"ם התבקשה לציין באיזו לשון בין-לאומית היא מעדיפה להתכתב, התשובה היתה אנגלית.

ב-1996, צרפת נלחמה כלביאה פצועה לטובת הארכה של כהונת בוטרוס גאלי כמזכ"ל האו"ם. גאלי מדבר צרפתית מושלמת, בעוד שיורשו, קופי אנאן, אומנם מדבר צרפתית טובה למדי, אבל עם אקצנט. גאלי, שהעיד על עצמו פעם כי הוא "חולם בערבית, ומתקוטט עם אשתו בערבית", קיבל מן הצרפתים פרס ניחומים: מזכ"לות Francophonie.

בזמן משבר עיראק, צרפת נאלצה להתמודד עם משבר במושבתה לשעבר במערב אפריקה, חוף השנהב, שנקלעה למלחמת אזרחים. יום אחד היתה באביג'אן, בירת חוף השנהב, הפגנה גדולה נגד צרפת, בגלל עמדתה במלחמה. הנוצרים של הדרום מחו על מה שהם חשבו לנטאי צרפתי לטובת המוסלמים של הצפון. אחת הדרישות שלהם היתה לשנות את הלשון הרשמית, מצרפתית לאנגלית.

זו היתה דרישה אקסצנטרית, וקשה להאמין שהיא תצא אל הפועל. אבל זו היתה דוגמה ברורה לקשר בין לשון לאוריינטציה פוליטית. כביכול, חשבו המפגינים השנהבים, אם רק נעבור לאנגלית, עם קצת אקצנט אמריקני, ג'ורג' בוש ישלח את דיוויזיית החי"ר השלישית גם אלינו.

ב-1999 אירחה קנדה את ועידת ה-Francophonie. עיתוניה מחו בכעס על השתתפותם של רודנים צבאיים ברוטליים מאפריקה. העיתון "גלוב אנד מייל" פרסם אז קריקטורה, שהראתה רודן אפריקני במדים יושב על ערמת גולגלות. צרפתי לבוש בגנדור עומד לידו, לוגם מגביע השמפניה, ואומר, "אף על פי כן, האקצנט שלו הוא ללא דופי".

עוד לפני סוף 2004

ימי מלחמת עיראק זימנו לצרפתים תזכורת נוספת על שוליותה היחסית של לשונם. את סדר-היום התקשורתי הבין-לאומי קבעו, כרגיל, סי.אן.אן, בי.בי.סי ואל-ג'אזירה.

למען האמת, חדשות הטלוויזיה הצרפתית היו בכלל לא רעות. מהיותי חשוף להרעשה חסרת-רחמים של תקשורת אמריקנית, שהיתה פטריוטית מאוד ולא תמיד רבת-ניואנסים (שום דבר מגונה בפטריוטיות, כבר כתבתי בשבחה), צפייה יומית בחדשות הערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית הועילה לי מאוד. אומנם הצרפתים, כמיטב מסורתם, היו זריזים מדי בפרשנויות, ולא פעם ראו מהרהורי לבם - אבל תמיד במקרים כאלה יש לבור את התבן מן המוץ.

אז למה בעצם שלא יהיה סי.אן.אן צרפתי? הנשיא ז'אק שיראק בכבודו ובעצמו הורה לממשלתו, עוד בשנה שעברה, ליצור ערוץ טלוויזיה CNN ? la fran?aise, כדי ש"יתרום לאסטרטגיה בת-קיום" של הגדלת ההשפעה הצרפתית בעולם. ממשלת צרפת כבר מממנת את סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

צוות עבודה "מסווג" כונס בדצמבר שעבר, והוטלה עליו המשימה להכין רשת כזו עוד לפני סוף 2004. היא תשדר בצרפתית, אבל יישקלו גם מהדורות באנגלית, בספרדית ובערבית. כל זה מעניין ומשעשע. הצרפתים, אלופי העולם באטאטיזם, זאת-אומרת התערבות המדינה, עדיין חושבים שהכול יכול להיעשות בצווים מנהליים, כולל השגת השפעה בעולם. הם יגלו עד מהרה ששידורים בצרפתית לא יהיו "אסטרטגיה בת-קיום" להרחבת השפעה. הרשת הזו תצטרך לשדר באנגלית.

זה יכאב, אבל זה יעבור. אנגלית חדלה בהדרגה להיות שייכת לבעליה המקוריים. היא עכשיו שפת העולם. אין זאת אומרת שעולמיותה מצדיקה התבטלות. בפסיפס האנושי המרהיב עדיין יש מקום לגוונים ולגוני-משנה. הם אינם מוכרחים לדהות.