בכנס השנתי של לשכת עוה"ד התגלה אהרן ברק, כנשיא עממי ונגיש

מחזה מוזר משהו נתגלה לעיני רבים במהלך הכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין, שהתקיים באילת בשבוע שעבר. שני אנשים עטויי חלוקי רחצה לבנים ונועלי קבקבי בד נראו מהלכים בלובי של מלון "דן", כאשר מאבטח אחד לפניהם ומאבטח שני מאחוריהם. מבט מרוכז יותר גילה, כי השניים הנם נשיא בית המשפט העליון ואשתו (סגנית הנשיא בית-הדין הארצי לעבודה). אלה השתתפו בכנס ונראו כמי שהשתלבו היטב בין כל משתתפי הכנס המוצלח, בין בהשתתפות פעילה במושבים ("פאנלים") השונים ובין בניצול היתרונות, שהעיר אילת מספקת לבאיה.

אחד הפאנלים, אשר הנשיא ברק בחר לכבדם בנוכחותו, כצופה, נקרא "משפט ותקשורת", וכשמו, הוא נועד לעסוק ביחסי הגומלין שבין המשפט לבין התקשורת בישראל. הנשיא ברק ישב באולם, כאחד האדם (ולצדו שופט בית-המשפט העליון תיאודור אור), שעה שעל הבמה ישבו העיתונאים משה גורלי (הארץ), רונן ברגמן (ידיעות אחרונות), דנה ויס (חדשות ערוץ 2), עינת ברקוביץ (גלובס) ויואב יצחק (מעריב).

במהלך הפאנל בחר העיתונאי יואב יצחק למתוח ביקורת על כך שלטענתו בחירתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, אשר על-פי החוק היתה אמורה להתבצע כבר בחודש דצמבר 2002, נדחתה בכמחצית השנה לאור זאת שהנשיא ברק ייעד את התפקיד לשופטת טובה שטרסברג-כהן, אשר באותה העת עדיין כיהנה כשופטת בבית-המשפט העליון. יצחק ביקר גם את מינוייה לתפקיד של שופטת מייד עם פרישתה, עוד טרם סיימה להשלים את כתיבת פסקי-הדין שבאחריותה, וללא כל תקופת צינון.

בעת שיצחק הציג את הבסיס העובדתי לעמדתו נשמעה לפתע מן הקהל קריאה רמה "שקר!". יצחק המופתע ביקש לדעת מי הקורא ולהפתעת רבים הרים הנשיא ברק את ידו. רחש של התרגשות נשמע היטב בקהל. יצחק המשיך בדבריו, ועוד פעמיים, במהלך דקה או שתיים, קרא הנשיא ברק, בקול רם "שקר!". לא היה צורך ברגישות מיוחדת כדי לחוש במבוכה שאחזה ברבים מן הנוכחים. לאחר הפעם השלישית, שבה קרא הנשיא ברק "שקר!", השיב יצחק לנשיא ברק באומרו "אם גם על כך אומר הנשיא ברק שדבריי הם שקר, הרי שאין לי אלא לומר שהנשיא ברק אינו דובר אמת".

דבריו אלה של יצחק עוררו תגובות בקהל. עורך-דין אחד החל לזעוק לעבר יצחק, בכעס רב, שהוא פוגע בכבודו של נשיא בית-המשפט העליון, ונראה היה כי הוא מבקש למנוע ממנו מלהמשיך ולדבר. או אז שיסע אותו יצחק ואמר "אני בטוח שהנשיא ברק יהיה הראשון שיעמוד על כך שתינתן לי הזכות לומר את דבריי". מייד קרא הנשיא ברק בקול: "אמת!". בכך שככה המהומה ויצחק יכול היה להמשיך בדבריו.

בסיום דבריו הבהיר יצחק, כי הוא לא התכוון לפגוע בנשיא בית-המשפט העליון. הוא הסביר, כי כל שביקש היה למתוח ביקורת על שיטתו של הנשיא ברק, אותה הוא כינה "מלכודת הדבש", ואשר באמצעותה, כך יצחק, עולה בידיו של הנשיא ברק לגרום לכל מי שבא עמו במגע, לרבות אנשים דעתנים במיוחד (עיין ערך שר המשפטים לפיד), לסור למרותו ולתמוך בכל דבר היוצא מפיו רק עקב זאת שהדבר נאמר מפי הנשיא ברק.

בכך לא הסתיימו האירועים המפתיעים. רבים השתאו לראות את הנשיא ברק והעיתונאי יצחק יוצאים בצוותא מן האולם בסיום הפאנל. כך, לעיני קהל רב (ומשתאה), עשו ברק ויצחק (מלווים במאבטחיו של הנשיא) דרך ארוכה מן האולם אל מלון "דן", מרחק מאות מטרים. לאורך כל הדרך הארוכה נשמע היטב הנשיא ברק מנסה לשכנע את יצחק בצדקת דרכו. הנשיא ברק דיבר בקול רם, והשיחה נשמעה ידידותית למדי.

למתבונן מן הצד נראה היה כי בנוהגו כך ביקש הנשיא ברק להבהיר לכל, כי על אף הדברים שהתרחשו אך דקות ספורות קודם לכן, הוא מכבד את העיתונאי יצחק ואת זכותו למתוח עליו ביקורת, גם אם זו בוטה ובלתי נעימה. לכאורה אירוע שולי, גם אם מסעיר משהו. אלא שבחרתי להתעכב עליו לאור מחשבות, שהיו מנת חלקי בעקבותיו. לדידי, באירוע המתואר לעיל, על כל חלקיו, יש כדי לשפוך אור על אישיותו של הנשיא ברק, על העיתונות החוקרת והמבקרת בישראל (אני תקווה שלא רק על יואב יצחק במסגרתה) ועל יחסי הגומלין שבין השניים.

"חופש הביטוי" הוא מונח השגור על שפתי כל, ונעשה בו שימוש חדשות לבקרים. כלל לא בטוח, שכל מי שעושה שימוש בצמד מילים זה מודע כל צרכו למשמעותן המדויקת. שהרי למונח זה משמעות דווקא כאשר המדובר בדברים מקוממים, ששומע כזה או אחר מתקשה לשומעם.

ניתן לשער, שדברי ה"שקר", שעליהם ביסס יואב יצחק את דבריו בפאנל, היו כאלה, שאילו היו מנוסחים באופן שונה, מוקפד יותר, הם לא היו זוכים לקריאות הביניים של הנשיא הנכבד. ניתן לשער, שאילו יצחק היה ממציא עובדות יש מאין, ועל סמכן היה מביע את ביקורתו על נוהגו של הנשיא ברק, לא היה הנשיא הנכבד טורח להחליף עמו ולו מילה אחת מייד לאחר מכן, בוודאי לא לעיני קהל כה רב, בוודאי לא היה מנסה לשכנעו, לעיני ולאוזני כל ממש, בדבר צדקת דרכו.

לא אמלא את "חובת הגילוי הנאות" אם לא אציין כאן, כי מזה מספר שנים אני משמש פרקליטו של העיתונאי יואב יצחק בעניינים משפטיים שונים ובפני ערכאות שונות. לפיכך, לא ניתן לייחס לי אובייקטיביות יתרה בנוגע אליו ולפועלו.

עם זאת, אותה חובה של גילוי נאות מובילה אותי לציין כאן, כי אזרח המדינה אנוכי, וכי נמנה אני על מערכת המשפט הישראלית, אשר הנשיא ברק עומד בראשה. לפיכך, קשה לייחס לי אובייקטיביות יתרה גם בנוגע אליו ולפועלו.

צפיתי בשניים - ברק ויצחק - פוסעים להם בניחותא באילת ומשוחחים, וניסיתי להבין מה משמעות המחזה שנגלה לעיניי. האם אמנם מבקש הנשיא ברק, אשר לאורך שבוע הכנס כולו הצטייר כמעט כאחד האדם, עממי ונגיש לעילא ולעילא, להעביר את המסר, שלפיו הוא מכבד את יצחק ואת זכותו לבקרו ומנסה לשכנעו בטעותו, או שמא עניין לנו באותה "מלכודת דבש", אשר יצחק הזכיר אך דקות מעטות קודם לכן? ואם ב"מלכודת דבש" עסקינן, את מי מבקש הנשיא ברק ללכוד בה? האם את יואב יצחק? שמא את הקהל הרב, שנכח במקום? אולי את שניהם גם יחד?

ברי, כי ככל שב"מלכודת דבש" עסקינן, לא את יצחק ביקש הנשיא ברק ללכוד בה. שהרי ברק מכיר את יצחק מימים ימימה, ויודע היטב, כי "מלכודת" שכזו לא תפעל עליו.

"מלכודת דבש" לקהל הרב שנכח שם? שמא המשכה של אותה חזות עממית ונגישה, שהנשיא ברק הצליח להציג במהלך כל השבוע באילת? ובכן, גם אפשרות זו אינה נראית בעיניי. הנשיא ברק אינו נחשד בטיפשות כלל וכלל (לשון המעטה שבהמעטה). הנשיא ברק ידע ידוע היטב, כי גם האנשים שסבבו אותו שם אינם נמנים על הטיפשים שבמחוזותינו. ואם כן, נקיטה בשיטת "מלכודת הדבש" באותה הזדמנות הייתה משיגה את המטרה ההפוכה מזו שלשמה היה נעשה בה שימוש. שימוש ב"מלכודת" זו באותן הנסיבות היה "שקוף" מדי.

מה לי "מלכודת", מה לי "דבש"? הנשיא ברק ורעייתו נבלעו בין המוני המשתתפים בכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין, והתבלטו רק כשהמעמד חייב זאת. יכול והיה בכך כדי לתרום להצלחתו הרבה של הכנס.