ביהמ"ש דחה את טענות הזמר שלום חנוך נגד ההוצאה לאור "אוסנת", ולא חסך מילות ביקורת

1. יצירה רוחנית

ביום חמישי ניתן פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בת"א, נסים ישעיה, בתביעה שהגיש המלחין, היוצר והזמר שלום חנוך נגד אסנת הוצאה לאור בע"מ. אסנת רכשה בשנת 68' את זכויות היוצרים ביצירות ובשירים שכתב והלחין חנוך בשנים הפוריות של תחילת דרכו האמנותית, עד לשנת 70' (40 שירים לערך).

אלו השנים, למי שאיננו זוכר, שבהן פרץ המבול היצירתי ששפע מחנוך, של "חבורת לול", "אגדת דשא", "למה לי לקחת ללב", "הגר", "מה שהיה היה", "מכופף הבננות", "רוח רוח", ועוד.

זכויות היוצרים נמכרו במסגרת אותו הסכם לאסנת, בלשונו של חנוך (ומכוחו של חוק מיושן ואולי ראוי לגינוי, ראו להלן), "לעולמי עד", כלומר עד 70 שנים לאחר מותו.

משקוראים את פסק הדין מתקשים שלא לחוש אהדה לשלום חנוך, מענקי היוצרים בזמר העברי. מי שעוקב אחר שיחו הציבורי המופנם יעריך, שלבטח לא היתה קלה עליו החשיפה של ענייניו האישיים ושל טענותיו, חשיפה שנדרשה לצורך הגשת התביעה.

אלא שפסקי דין, כדרכם של פסקי דין, ואנשי משפט כדרכם של הפוסעים בשבילי המשפט, נעוצים בהוראות החוק, לעיתים נעדרים כל נהמת-נפש הנלווית, למשל, להאזנה לקטע מוסיקלי מרעיד מיתר. פסק הדין, צריך לומר, כתוב כפסק דין "נכון". השופט סוקר את הטענות ומשיב עליהן אחת לאחת. התחושה הקשה לא נובעת מהשאלה "האם כך מורה החוק?", אלא מהשאלה מדוע הוא מורה כך?, שאלה שאיננה מנותקת ממצבם הקשה-ממילא של היוצרים בארץ, במיוחד בתקופה הנוכחית.

באותו הסכם משנת 68' מכר חנוך לאסנת את זכויות היוצרים ביצירות שכתב עד אז ובמשך השנתיים שלאחר מכן. אסנת שילמה לו סכום כסף מסויים וכן התחייבה להעביר לו חלק מהתמלוגים ומהזכויות שתקבל מהפצת שיריו.

31 שנים חלפו. רק בשנת 99' שיגר חנוך לאסנת מכתב שבו דרש לבטל את ההסכם שנחתם עימה. אסנת לא הגיבה. לחנוך נדרשו שנתיים נוספות בכדי להגיש את תביעתו לבית המשפט.

חנוך העלה שלל טענות נגד אסנת. הוא טען שההסכם נחתם תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת של אסנת עליו, ניצול מעמדה כמו"ל בעל נסיון ותק וניצול חוסר ניסיונו ומצוקתו הכספית באותה עת.

"טענה זו לא הוכחה כלל ואין בה ממש", קבע השופט ישעיה בפסק דינו. "אף אם נזקק המבקש (חנוך) באותה עת ל'תזרים מזומנים' בשל 'בעיה בריאותית מסויימת', כדבריו, ואף אם היה אז אומן חסר נסיון בראשית דרכו, אין להסיק מכך כי הוא 'אולץ' לחתום על ההסכם עם המשיבה (אסנת) וכי המשיבה ניצלה את נסיונה וחוסנה הכלכלי על מנת להכתיב תנאים בלתי הוגנים ו/או מקפחים בהסכם".

2. האדרת שם היוצר

השופט הוסיף וקבע, ששלום חנוך לא הוכיח את טענתו, לפיה העביר את זכויות היוצרים שלו לצמיתות לאסנת מתוך חוסר מודעות ובלא שקיבל תמורה מלאה. "העובדה כי היה זקוק לכספים באותה עת וכי בשל כך הסכים לחתום על ההסכם אינה מצביעה על 'עושק' או לחץ שהפעילה כלפיו המשיבה או על תנאים מקפחים שהיא הכתיבה לו תוך ניצול מצוקתו ו/או חוסר נסיונו".

עיון בהסכם הוביל את השופט למסקנות, לפיהן תנאיו היו הוגנים ומקובלים לאותה עת. חנוך לא הוכיח שאמנים אחרים קיבלו תנאים הוגנים או טובים יותר מחברות הוצאה לאור עימן התקשרו בהסכמים. התמורה שסוכמה עימו היתה סבירה ומקובלת אז בענף המו"לות.

חנוך הלין כלפי אסנת, על שלטענתו לא הפיצה כראוי את יצירותיו, לא פעלה בחריצות ובהגינות להגשמת המטרה המשותפת שלה ושלו, להפיץ את יצירתו, בצליל ובאומר. לבד מהוצאת ספר תקליטים עם שיריו, לא דאגה אסנת להפיץ את יצירתו בדרכים אחרות.

חנוך ציין, שכל יוצר סביר מצפה מהמו"ל שלו להפיץ את יצירותיו בהיקף הרחב ביותר האפשרי, ולא רק בהוצאת התקליטים. חנוך הוסיף וטען, שבמשך כל השנים שחלפו לא העניקה אסנת ולו רשיון או היתר אחד לגורם כלשהו לשימוש בשיריו, וגם מנעה את הגדלת תפוצת השירים ואת האדרת שמו כיוצר. היא לא הפיקה ולו ספר אחד משיריו, לא הדפיסה את תווי יצירותיו, לא הוציאה תקליטי אוסף משיריו, לא הציעה אותם לתכניות טלוויזיה ולא ניסתה לשלבם בשידורי פרסומות בתקשורת האלקטרונית.

בשל כל אלו ביקש חנוך להתיר את ההסכם שנחתם בינו לבין אסנת.

גם טענותיו אלו של חנוך נדחו ע"י השופט. במשך השנים הופצו יצירותיו במספר רב (19) של תקליטים ותקליטורים, ביוזמת אסנת ובמעורבותה, ובאמצעות חברת הד ארצי, חברת האם ובעלת השליטה באסנת. חנוך קיבל תמלוגים בגין ההוצאה לאור של התקליטים ובגין זכויות היוצרים בשירים שהלחין וכתב.

אלא שחנוך ביקש מהשופט שלא לזקוף לזכותה של אסנת את הפצת יצירותיו ע"י חברת הד ארצי. "טענה זו אינה מובנת ואף מעוררת תמיהות", קבע השופט. "האם נאסר על המשיבה על פי ההסכם להוציא לאור את יצירותיו של המבקש באמצעות חברת תקליטים כזו או אחרת או חברת האם שלה? ברור שלא כך הוא ואין כל תימוכין לכך בהסכם בין הצדדים".

"האם העובדה שהד ארצי ייצרה ושיווקה את התקליטים, עם יצירותיו של המבקש, עבור המשיבה או ביוזמתה, במסגרת עיסוקה ופעילותה כיצרנית תקליטים, מצביעה על היעדר פעילות של המשיבה כמוציאה לאור? התשובה לשאלה זו, כך נדמה, ברורה מאליה. ייצור ושיווק התקליטים על ידה וביוזמתה או מתן היתר לחברת תקליטים לעשות כן מצביעה בעליל על פעילותה ומאמצים שהשקיעה המשיבה בהפצת שיריו של המבקש".

3. סרטים ופרסומות

חנוך הלין, כאמור, כי מעבר להפצת תקליטיו לא פעלה אסנת בתחומי שיווק חיוניים נוספים (היא לא ניסתה, לטענתו, להחדיר את שיריו ולחניו לסרטים או לסדרות טלוויזיה, או לשלבם בפרסומות). הטענה נדחתה גם היא ע"י בית המשפט.

"עובדות אלה, אף אם משקפות הן את המציאות, אינן מצביעות על אי קיום התחייבויות מצד המשיבה או על הפרתן. אין בתנאי ההסכם התחייבות להפיץ את יצירותיו של המבקש בדרך ספציפית זו או אחרת", נקבע בפסק הדין. "אי הפצה באחת הדרכים או האופנים אותם מנה המבקש אינה מצביעה על אי קיום התחייבות או הפרת התחייבות כלפי המבקש".

"המירב שניתן לומר בנסיבות אלה הוא שהמשיבה לא 'הצטיינה', לדעתו של המבקש, בפעילותה השיווקית או ביוזמתה העיסקית. ייתכן ופעילות יזומה, אגרסיבית או 'יצירתית' יותר של הוצאה לאור והפצה, היתה מביאה תמלוגים או הכנסות גבוהות יותר למבקש (כמו גם למשיבה עצמה), אך עדיין אין לראות בפעילות המשיבה בהפצת יצירותיו של המבקש, כפי שפורטה בתצהיר המשיבה, משום הפרת תנאי ההסכם. ודאי שאין בכך משום הפרה יסודית של תנאי ההסכם, המזכה את המבקש להודיע על ביטולו".

למרות הדיון לגוף טענותיו של חנוך, ציין השופט שדינה של התביעה היה להידחות גם מטעמים פרוצדורליים של שיהוי והתיישנות התביעה.

מרבית עילות התביעה התרחשו, לפי טענותיו של חנוך, כבר בשנים הראשונות שלאחר חתימת ההסכם (כאמור, בשנת 68'). העובדה שלטענתו מדובר ב"הפרות נמשכות" לא מפסיקה את מירוץ ההתיישנות לגבי ההפרות ועילות התביעה שנולדו לפני עשרות שנים. "אלה", נקבע בפסק הדין, "התיישנו לכל הדיעות בחלוף שבע שנים מאז מעשה ההפרה ו'הולדת' עילת התביעה".

לאורך כל השנים שחלפו לא הגיב חנוך ל"הפרות" הנטענות כיום בתביעתו, ולמעשה הוא השלים עימן וויתר על זכותו לדרוש את ביטול ההסכם. כיום, בחלוף תקופה כה ארוכה, אין הוא יכול לוותר על ויתורו האמור.

4. 70 שנה "אחרי 120"

טענתו האחרונה של חנוך, ואפשר שהנוגעת ללב מבין כלל טענותיו, היתה שגם אם אמנם לא הפרה אסנת את ההסכם, לא יעלה על הדעת והצדדים לא התכוונו לכך, שזכויות היוצרים יישארו בבעלות המשיבה "לעולמי עד", בענייננו 70 שנה לאחר מותו. אלא שגם טענה זו, כיתר טענותיו של חנוך, נדחתה ע"י בית המשפט.

הצדדים הסכימו שהבעלות המלאה על יצירותיו האמורות של חנוך תחול "לתקופה המקסימלית המותרת על פי החוק ותחול על ישראל ועל כל ארצות תבל". "לפי סעיף 5 לפקודת זכויות יוצרים", השיב השופט, "תקופה זו ארוכה עד מאוד, אך עדיין מוגבלת היא בזמן (למשך כל חיי המחבר או האומן ו-70 שנה לאחר מותו). הצדדים היו מודעים לתקופה הארוכה שבה מגן המחוקק על 'זכויות יוצרים' של אומן, או יוצר מסוגו של המבקש".

"בהיותו מודע לכך ועל אף שמדובר בתקופה ארוכה מאוד, הסכים המבקש למכור למשיבה את מלוא זכויותיו כל תקופת קיומן של הזכויות. כך נקבע במפורש ובמילים חד-משמעיות, בסעיפים 2 ו-3 להסכם ולא שמעתי מפי המבקש טענה או טרוניה כי לא הבין את תוכנם של התנאים או את משמעות המילים עליהם חתם".

השופט מזכיר, ששלום חנוך מכר לאסנת נכס בעל אופי קנייני מובהק (קניין רוחני), במובחן ממכירת רשיון לעשיית שימוש חלקי או מוגבל בסוג מסויים של קניינו, או לתקופה מוגבלת. "חוזה מעין זה, על פיו מועברות זכויות קנייניות בין הצדדים, אינו ניתן לביטול באופן חד-צדדי, בין אם מועברות זכויות בנכסים ריאליים (מטלטלין או נדל"ן) ובין אם מדובר בהעברת זכויות בקניינים רוחניים, כמו זכויות יוצרים".

"כך, אלא אם קמה לצד מן הצדדים הזכות לעשות כן על פי דיני החוזים הכלליים. לא קמה, איפוא, למבקש הזכות לבטל את ההסכם עם המשיבה, 'סתם כך', ללא קיומה של עילת ביטול או הצדקה לכך על פי דיני החוזים".

ניתוח משפטי מדוייק ומחוייב המציאות המשפטית. אלא שכאמור, מותר ואפילו ראוי לחוש שלא בנוח לנוכח המצב המשפטי הקיים. לאורך פסק הדין חזר השופט על מסר מרכזי, ממנו עולה שלטענותיו של חנוך לא הובא ביסוס. כמו כן, המצב המשפטי הנוכחי אכן מאפשר למו"לים לקשור קשרים מסחריים עם יוצרים, קשרים שלעיתים נמשכים לאורך שנים דימיוניות.

העבדות, כמו שלימדונו, בוטלה זה מכבר, אלא שמורינו שכחו לספר לנו שמדובר בביטולה של העבדות הפיזית בלבד. החוק מתיר למכור ולשעבד את רוחו של היוצר גם לתקופה ארוכה, המשתרעת שנים ארוכות ורבות לאחר שחרורו הפיזי. הרוח תצא לחופשי, על פי החוק ועל פי המוסכם בין הצדדים, "70 שנה לאחר מותו".

לתשומת ליבם של יוצרים חדשים ורעבים.

(ה"פ (מחוזי ת"א) 133/02 שלום חנוך נ. אסנת הוצאה לאור בע"מ, פס"ד מיום 19.6.03. השופט נסים ישעיה. בשם המבקש עו"ד לנדאו, בשם המשיבה עו"ד פרייס)