אבירי השולחן העקום

בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות קבע השבוע, כי העיתונאי משה נגבי, הפרשן המשפטי הוותיק, אשם בניגוד אינטרסים על כך שלא דיווח על פיטוריו מ"מעריב" כאשר פירשן את פרשת הרשעתו בפלילים של עופר נמרודי. כתבתי על העניין בטורי היומי. כאן אני מבקש להתייחס לשתי תופעות שהתגלו בדיון במועצת העיתונות.

שוחחתי על נושא משה נגבי עם אחד מבכירי מועצת העיתונות. שאלתי אותו, איך ייתכן שמרשיעים את נגבי, ואילו בית-הדין לאתיקה אינו מתייחס כלל לניגודי אינטרסים של בעלי מעריב, שהגישו את התלונה נגד נגבי. למשל, המסע שהם מנהלים נגד ניצב משה מזרחי, שחקירותיו גרמו להרשעותיהם של יעקב ועופר נמרודי.

הבכיר אמר, שזה באמת לא בסדר, אבל איש לא הגיש תלונה, ובית-הדין פועל רק על סמך תלונות. יפה, אמרתי. אתה אומר שמעריב לא בסדר, אז למה אתה לא מגיש את התלונה. האיש גימגם משהו על כך, שלו אסור, עקב היותו מראשי מועצת העיתונות. כיוון שהשיחה הייתה פרטית, אני לא מציין את שמו. אבל תאמינו לי, הוא בכיר מאוד.

על שאלתי, איפה זה כתוב האיסור הזה? - האיש לא ידע לומר. כי אין איסור כזה. כל חבר מועצה, בתוכם גם הנשיא שלה, פרופ' מרדכי קרמניצר, יכול להגיש תלונה על כל דבר ועניין.

מדוע, אם כן, לא מגישים האתיקנים הדגולים של מועצת העיתונות תלונות על מעשים בלתי אתיים בעליל?

מכיוון שהם כנראה מפחדים ומעדיפים להיות מהאו"ם. לא ממש מעורבים, לא ממש ללכלך את מחלצותיהם האקדמיות. אולי הם חוששים למצוא את עצמם מותקפים בעיתונים, ומעדיפים שאחרים יעשו את המלאכה השחורה של הגשת תלונות. הם גיבורים על נגבי.

ומה עם ידיים נקיות

עכשיו בנוגע למתלוננים. האם זה בסדר שכל אחד יוכל להתלונן?

כלומר, בכל זאת ישנה איזו שהיא אנומליה בכך, שעופר נמרודי, שבעצמו הורשע פעמיים בפלילים, שעיתונו מבצע עבירות אתיקה לרוב - שהוא יגיש תלונה נגד משה נגבי, לא?

הטענה הנגדית היא, כי עובדת היותו של אדם או של עיתון עבריין, אינה שוללת ממנו את הזכות להתלונן על אחר. האם יש ממש בטענה זו?

אמנם לא מדובר כאן בעבירה על החוק, אלא בשאלות של אתיקה, שמטבען ושמאופיין הן שאלות מוסריות. לכן מותר לשאול אם זה מוסרי, שמועצת העיתונות תדון בתלונה של אדם על פגם אתי, שהוא עצמו אשם בו, ואולי הרבה יותר מהנילון.

דוגמה נכונה לכך היא זו של הבג"ץ. כדי שבג"ץ ישמע את עתירתו של אדם, אחד התנאים הוא שאותו אדם בא בידיים נקיות. כלומר, שלו עצמו אין אינטרס, ושהוא עצמו אינו לוקה בעניין שלגביו הוא עותר.

דיון משוחרר מפלפולי פרקליטים

וישנה גם השאלה הרצינית של הייצוג בפני בית-הדין לאתיקה. במקרה של נמרודי נגד נגבי, יוצג הבעלים של מעריב על-ידי עורך-דין הצמרת, דן אבי-יצחק.

ברור, כי נגבי, ולמעשה כמעט כל עיתונאי, אינו יכול להרשות לעצמו ייצוג יקר כזה. כלומר, מלכתחילה היה לנמרודי יתרון ענק על נגבי. יתרון שנובע לאו דווקא מצדקתו של נמרודי, אלא מעושרו. האם זה הוגן?

בבית-משפט זה לא יכול היה להיות אחרת. כל בעל דין זכאי לייצוג הטוב ביותר שהוא יכול לקבל. וברור שזה צריך להיות עורך-דין, כי מדובר בחוקים, פרוצדורות, ביורוקרטיה ובשאר ירקות, שהדיוט אינו מוצא בהם את ידיו ואת רגליו. והנימוק החשוב מכולם: בבית-משפט יושבים שופטים מנוסים, היודעים להעריך את הנימוקים ואת ה"שטיקים" של עורכי-דין ולהפריד את הנימוק מן ה"שטיק".

בבתי-הדין לאתיקה, לעומת זאת, יושבים אקדמאים, עיתונאים ותיקים, אנשים שעורך-דין ממולח לא יתקשה לסובב סביב אצבעו הקטנה.

דיון בשאלה של מוסר צריך להיות משוחרר מפלפולי פרקליטים, הוא צריך להתבסס על עובדות, על קריטריונים של הגינות ויושר. בשביל זה לא צריך עורכי-דין, שמטבעם מסיטים את הדיון לאפיקים לא ענייניים. דיון על אתיקה צריך להיות פילוסופי, עיתונאי. לעורכי-דין אין מה לחפש בדיון כזה.

כדי למנוע עיוות דין בשאלות של אתיקה, מועצת העיתונות צריכה לאסור על ייצוג בידי עורכי-דין. שיופיעו בעלי הדין בעצמם ושירצו את טענותיהם. אם יש בהן ממש, אין צורך בעורך-דין. ואם הן מופרכות, אז בוודאי ובוודאי שאין צורך בעורך-דין שינסה להלבין אותן.