שבר לי את הלב

השופט חשין בנוי לתלפיות, ראש מוצק, כתפיים חסונות, רגליים קצרות שריריות וזריזות, אף שרוע חרוץ נימי דם יצריים, קנטאור מבויית למחצה. לפני שהיה לשופט העליון מישאל חשין ואחרי שהיה ראש מחלקת בג"ץ, היה חשין סניגור ופעם אחת ראיתי אותו טוען בערעור פלילי בבית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים.

ישבתי מאחוריו על ספסל עץ מבריק שעלה ממנו הריח המשכר של פוליטורה מהולה בעץ ישן וטוב. אם הרחבת את נחיריך יכולת להריח את הרוח שנשבה בין עלי העץ אי שם בארץ צפונית עגמומית. לפתע במהלך הטיעון היכה הסניגור חשין על השולחן באגרוף ברזל ונעו אמות הסיפים וחזקת החפות, שהיא בדרך כלל ארנבת מבוהלת המצטנפת מתחת לספסל הסניגורים ורועדת מפחד, בכל עת שמזכירים אותה, השמיעה שאגה אדירה, יצאה מתחת לספסל, עמדה על רגליה ופרוותה התיזה גיצי חשמל שחרכו את השיער בנחיריים ובאוזניים ואמרתי לעצמי זו מכת אגרוף שאנו זקוקים לה בבית המשפט העליון.

אלה היו שנות האינתיפאדה הראשונה. עצמות נשברו, המח"ט אפי איתם הוביל קבוצת גברים פלשתינאים שנאספו באופן אקראי אל קרחת ביער, הרכבים במקום הגבירו את רעש המנוע והחיילים תחת פיקודו שברו ידיים ורגליים באלות, ופעם אחרת חיילי גולני או אולי היו אלה חיילי גבעתי קפצו על חזהו של עיאד עקאל (אני לא שוכח) קפיצת חמור, קפיצה משולשת, עד שנשברו כל צלעותיו והוא מת בזרועות בנו בן העשר, במחנה המעצר לשם נלקח.

"אני לא יכול לנשום", אמר לבנו, שסיפר על כך לכתבת הטלויזיה שבאה לבשר לו בחגיגיות, כי החיילים שהרגו את אביו נדונו לשלושים ימי מעצר. אני שהמתנתי לתורי באיזו עתירה פתטית של גירוש או הריסה או פירוק משפחה, אמרתי לעצמי צריך פה אגרוף אדירים של חשין שיירד על הידיים המכות. עצם שבורה נגד עצם שבורה. אגרוף נגד עיוות הדין, אגרוף נגד ניצול ביטחון המדינה להשפלה, לקיפוח, אגרוף נגד חמיסת אדמות, אגרוף נגד החמאס, לא זה של מחמוד אבו טיר אדום הזקן, אלא החמאס הישן והטוב של גזל הקרקעות, החמאס של הלכות גזילה במשנה תורה לרמב"ם.

כאשר הגיע האגרוף לבית המשפט העליון שמחתי שמחה רבה. כמה טוב לראות אגרוף בין האצבעות הדקיקות המתפתלות בין סעיפי החוק ומכשירות גירוש, הריסת בתים, הקמת התנחלויות, מעצימות את העוול ומבשרות את פיגועי ההתאבדות. כמה ימים עוד התנדנד האגרוף אל עבר המכים והמעוולים, דעת מיעוט בעניין הריסת בתים, טיפוח של קול הפיקולו הטהור של המשפט גם נגד נהמת המלחמה. אבל לא הייתה זו מכת המחץ שירדה על השולחן ההוא בבית המשפט העליון. האגרוף היסס הוא נע כה וכה, אחר כך עמד האגרוף מלכת, שוקל בדעתו עד שנכנסה בו רוח תזזית והוא החל מכה לכיוון ההפוך, מכה בלי רחמים, על הראש, בקרביים, מתחת לחגורה, מרסק עצמות של עותרים פלשתינאים של עורכי דין, מעליב, פוגע בכוונה תחילה כאומר לאפי איתם קוטני עבה ממותניך, ויש לו מותניים.

את עורכת הדין נהילה עטייה, שהגישה את העתירה הראשונה נגד חיסולים, שאל האם הבן שלה משרת בצבא ודחה את העתירה בשש שורות של סטקאטו יבש על פיהם אין בית המשפט מתערב באמצעי הלחימה של צה"ל. את עורך דין דני זיידמן, שעתר נגד כליאה של שכונה שלמה בירושלים במחפורות עפר, עליהם צריכים זקנים וילדים לטפס כדי להגיע לבית הספר, לקופת חולים לעבודה, שאל בבוז האם שמע על הפיגוע בסבארו. פיגועים, גופות מעוותות, דם, זעקות הפצועים, השכול והזוועה המשותפים לכולם, היו לשופט חשין אמצעים רטוריים למידור, להוצאה מן הכלל, להטלת אותות קלון והכל בשפה המפוארת המלכותית בעלת מנעד אפי כמעט הומארי.

הארנבת המבוהלת של חזקת החפות אינה מוכנה לעבור את הסף של אולם בו הוא יושב. היא מתחפרת ברגליה באדמה ומייללת בעצבות ומי הסניגור בעל לב הברזל, שיכניס אותה לאולם, טרף לשופט שכתב שנאשם שותק הוא בדרך כלל נאשם אשם.

עד השבוע האחרון לכהונתו עלה האגרוף וירד בעוצמה על גולגלות רכות של ערבים תושבי המדינה, שהעזו לחלום על נישואין ואושר עם תושבת השטחים. שילך הערבי מאום אל פאחם, שבחירת לבו תושבת ג'נין, ויגור בג'נין אמר, והעורבים השחורים החגים מעל לדמוקרטיה המלאכותית שלנו חוזרים על דבריו ומקרקרים בקול צרוד, ואולי מוטב שכל תושבי אום אל פאחם יעקרו לג'נין. כעת עוזב האגרוף את ביהמ"ש העליון. אצל אחרים הותיר פנסים בעיניים וסנטרים חבולים ואצלי לב שבור.