לא להאמין!

1. כשעיסקת בינו-הבינלאומי נחתמה, תהינו למה בנק דיסקונט מתייחס לאחזקה שלו בבינלאומי (26% בהון) כמו קישוט, כאילו הבנק הבינלאומי ממוקם מבחינת דיסקונט על הירח. אנו שמחים לגלות שאריה מינטקביץ' (היו"ר) וגיורא עופר (המנכ"ל) החליטו לשלוף ציפורניים ולטעון לזכות סירוב ראשונה על העיסקה. אנחנו רק מקווים שמינטקביץ' ועופר לא יסתפקו בחידוד הציפורניים, אלא יילכו על זה עד הסוף, למרות שבינו ועורכי הדין שלו טוענים שזכות הסירוב היא למניות הבינלאומי, ולא לפיבי.

מינטקביץ' ועופר חייבים ללכת עד הסוף, כי זו חובתם כמנהלי דיסקונט - לדאוג לאינטרסים של בנק דיסקונט. הם חייבים ללכת עד הסוף, כי האינטרס של בנק דיסקונט הוא להגדיל את אחזקותיו בבינלאומי ולפעול למיזוג שני הבנקים. הם חייבים ללכת עד הסוף, כי כך היה נוהג גם בעל שליטה פרטי בדיסקונט - מבקש להשיג את השליטה בבנק בינוני נוסף במחיר מציאה. הם חייבים ללכת עד הסוף, כי בעצם, האינטרס שלהם חופף לאינטרס של המדינה, בעלת השליטה בדיסקונט. הם חייבים ללכת עד הסוף, כי האינטרס של המדינה הוא ליצור קבוצת בנקאות גדולה שלישית ולא למכור את השליטה בבינלאומי לעוד גורם מושרש במשק הישראלי (כמו צדיק בינו), ולגלות בעוד כמה שנים שניגודי העניינים שלו צפים מעל פני המים. הם חייבים ללכת עד הסוף, כי האינטרס שלהם חופף לאינטרס של כל אחד מאיתנו: לשבור את ההגמוניה של הפועלים ולאומי.

שואלים מאיפה דיסקונט יביא את הכסף, כי הרי דיסקונט לא נמצא במצב משופר. ובכן, הבה נשתעשע בתסריט הבא: מדינת ישראל פועלת בדיוק כמו שכל גורם עיסקי אחר היה נוהג במקומה, ורוכשת את מניות ספרא בפיבי תמורת 90 מיליון דולר. לאחר הרכישה, המדינה פועלת למיזוג דיסקונט-הבינלאומי, ומאוחר יותר מנסה להפריט את הבנק הממוזג דרך הבורסה. כך היא תופסת שתי ציפורים במכה: א. יוצרת גוש בנקאי שלישי חזק; ב. עשויה אף להרוויח מהמהלך הלא רע, עם השבחת הערך הצפויה.

אתם בוודאי מרימים גבה ותוהים אם החלקנו בדרך לכתיבת המאמר הזה על קליפת בננה. בשעה שכולם מבקשים מהמדינה לצאת מעסקים ("הפרטה"), אנחנו מבקשים ממנה להיכנס אליהם, לפחות באופן זמני. ובכן, לא צריך להיבהל מכמה יפי נפש קפיטליסטיים שיצעקו בקול-גדול שמדובר ב"הלאמה" של הבינלאומי. דיסקונט "מולאם" כבר תקופה ארוכה, ושנתיים-שלוש נוספות בצורה ה"מולאמת" הזו, יחד עם הבינלאומי, כבר לא יזיקו, בפרט אם המטרה משרתת את כולם. וחוץ מזה, כבר ראינו לאן ה"הפרטה" בבנק הפועלים (ובמיוחד הצורה שבה היא בוצעה) הובילה.

איזו אכזבה!

2. לתומנו, חשבנו שרק מנהלים מפוטרים-מתפוטרים-מתפטרים זוכים לפיצויים נדיבים, בלי כל קשר להישגיהם בחברה. שימו לב ליואל גת, למשל, מגילת לווינים, שדורש כנראה פיצויי פרישה נדיבים, למרות שהחברה שלו הגיעה לפשיטת רגל. ובכן, אבנר רז, המנכ"ל החדש של לומניס, הוכיח לנו שמנהל מסוגל לקבל תגמול נדיב עוד לפני שהוא מפוטר-מתפטר, בלי כל קשר למה שהוא יעשה או ישיג בחברה. רז יקבל מענק חתימה של 270 אלף דולר, בונוס שנתי מינימלי של 250 אלף דולר (לא קשור בכלל לביצועים), שכר בסיס של 530 אלף דולר, די הרבה אופציות שנמצאות עמוק בתוך הכסף, והכל מגובה בערבות בנקאית של החברה, בהיקף של 3 מיליון דולר, למקרה של פשיטת רגל. כלומר, מיליון דולר לשנה, יהיה מה שיהיה, בחברה שחייבת לא מעט ומפסידה די הרבה.

אל תהססו לפעור את הפה ולהגיד 'מה?!' נוכח המספרים הללו, כי זו בדיוק היתה התגובה שלנו. במחשבה שנייה, תסגרו בבקשה את הפה, כי בלומניס כבר התרחשו דברים מוזרים, כמו ערבות לגנגר ג'וניור לרכישת דירה בניו-יורק, וכמו מערכת היחסים עם בנק הפועלים, לו חייבת החברה כ-208 מ' ד'.

רז עשה מה שכל אחד מאיתנו היה עושה (לביתו). השאלה היא רק איך בנק הפועלים (בפועל, בעל הבית בחברה) נתן לזה יד. מערכת היחסים הפיננסית בין הבנק ללומניס, ומערכת היחסים החברית בין היו"ר של הבנק (שלמה נחמה) וסגן יו"ר לומניס (אריה גנגר) מעוררת תהיות ומספקת מעט מדי תשובות. אבל לנו יש כבר מסקנה אחת.

יש לנו תחושה כבדה שמערכת היחסים בין הבנק לחברה, והאשראי הענק שניתן ללומניס (שגדל מרבעון לרבעון) נולדו, בין היתר, מהענקת האופציות על-ידי לומניס לבנק, אופציות שסינוורו את מחלקי האשראי בבנק. כזכור, במקביל לחלוקת האשראי הנדיב על-ידי הבנק, העניקה לומניס לבנק 2.5 מיליון אופציות במחיר מימוש של 20.25 דולר. הבנק ניצל את הגיאות במניות לומניס במהלך 2001 ומימש חלק מהאופציות ברווח נאה של כ-7 מיליון דולר ("בוטנים" יחסית לאשראי). לאחר הקריסה של מניות לומניס לכ-1 דולר בלבד נותרו בידי הבנק כ-1.14 מיליון אופציות חסרות ערך. מה עושים? 'רה-פרייסינג', כמובן. הוקוס-פוקוס, אברה-קדברה, ומחיר המימוש ירד ל-1.17 דולר בלבד, וכבר נמצא עמוק בתוך הכסף, כי מחיר המניה בשוק עומד על 1.6 דולר. מוסיפים עוד 275 אלף אופציות חדשות באותו מחיר מימוש נמוך, וקושרים בעבותות את הבנק לחברה, שגם כך שקוע עד צווארו בעיסקי לומניס (ובדרך, אגב, מדללים את הציבור).

המסקנה? בנק צריך לספק אשראי לחברה, לא לקבל ממנה אופציות, כי אופציה למניות הופכת אוטומטית לאופציה לחלוקת אשראי נוספת. זו סיבה מספיק טובה ליואב להמן, המפקח על הבנקים, לאסור על הבנקים להתחבר עם לקוחותיהם עם הסכמי אופציות שונים ומשונים.