זירת התגוששות במקום ארקדה

החל מ-1890, בעיקר בשל מיקומו של המתחם ציר עולי הרגל אל העיר העתיקה, התפתח במקום מרכז מסחרי שוקק, שננטש בעקבות מאורעות 1929. ביוזמתו של הרב אליהו שמעא, שכאב את שממונו של המתחם, הוקם מרכז מחדש, אך הוא נהרס שוב ב-1947, בלהט קרבות מלחמת השחרור.

לאחר המלחמה הפך המתחם לשטח ההפקר המפורסם, עד ליום שחרור ירושלים. בראשית שנות ה-70 הופקע המתחם מבעליו, ונמסר לידי חברת קרתא לפיתוח מרכז ירושלים, שהפקידה את תכנונו מחדש ביד האדריכל משה ספדיה, כדי שישיב לו את תפארת ימים עברו. ספדיה ראה בעיני רוחו איזור מגורים ומסחר גדול, בלבו של גן, בו ישולבו יסודות אדריכליים רבים. בנוסף תיכנן מדרחוב שבו בתי קולנוע, מסעדות ו-120 חנויות בשני מפלסים. מעל למפלסים המסחריים תיכנן דירות, שישקיפו על העיר העתיקה ועל גיא בן הינום. למען המבקרים במקום תיכנן גם שני חניוני ענק ל-1,500 כלי רכב.

בצדו הדרומי של הרחוב תיכנן ספדיה בניינים חדשים שלאורכם תוקם ארקדה (מרפסת עמודים) דו-מפלסית. מוטיב הארקדה תוכנן גם בחזית הדרומית של הבניינים שיפנו לשדרה שבעמק, כתזכורת לאמת המים שקישרה בעבר בין ברכת ממילא עם העיר העתיקה.

במכרז להקמת המתחם זכו קבוצות לדברוק ואלרוב. בבניית אזור המגורים זכו אלרוב ואפריקה-ישראל, כולם היו מלאי תקוות להשיב עטרה ליושנה. בתחילת הדרך הכל היה נראה מבטיח. פעמי השלום צלצלו במזרח התיכון, והאיזור המתחדש עורר עניין רב בעיקר בקרב יהודי התפוצות, שחלקם שקלו אופציה לקנות דירה המשקיפה על העיר העתיקה. בוועדה המחוזית ירושלים התלוננו על כך שיהודי התפוצות יתפסו את הדירות, ולכן האיזור יסבול משממון רב במשך רוב ימות השנה.

בינתיים השתבשו קצת העניינים במזרח התיכון, והעניין בפרויקט החל לגווע יחד עם תוכניות השלום. אך לא רק זאת: לפני מספר שנים החליט אקירוב לבקש לשנות את התוכנית ולבטל את הארקדה, עליה גאוות הפרויקט. הוועדה המחוזית ירושלים התנגדה והמקום הפך מאתר בנייה מבטיח לאתר התכתשות בין עורכי דין.