האם אפשר לעצור אותו?

את ימיה הראשונים של השנה הזו ביליתי בהרי ורמונט, בצפון מזרח ארה"ב. "המדינה הירוקה", כפי שקוראים לה, התנועעה אז באי-נוחות למשמע יומרותיו של המושל היוצא שלה. הווארד דין, שהיה רופא לפני שהיה פוליטיקאי, רצה לקפוץ כתה, או אולי בית-ספר שלם. לאחר עשר שנים בהנהגת מדינה של 600 אלף תושבים, מן הקטנות ביותר באמריקה, הוא הודיע שהוא רוצה להיות נשיא ארה"ב.

העיתונים כתבו אז, שהווארד דין הצליח לאסוף 85 אלף דולר לקופת הבחירות שלו. לשם השוואה, ג'ורג' בוש אסף בערך מאה מיליון דולר במסע הבחירות שלו בשנת 2000. פרשן פוליטי בולט, מייקל קלי, כתב אז ב'וושינגטון פוסט', כי "אם כל גבר, אשה וילד בוורמונט, וכל אחד מידידיהם ומקרוביהם, וכל אדם עלי אדמות העושה עסקים בוורמונט, או שיש לו חשק לעשות עסקים, יעניק לו כל פרוטה המצויה בכיסו, יהיה (להווארד דין) די כסף כדי לקנות ארוחת צהריים".

בחודש שעבר הודיע דין, כי אסף 25 מיליון דולר, רובם באמצעות האינטרנט. הרבה יותר מתחזיתו הלועגת של מייקל קלי, והרבה יותר מכל אחד מיריביו של דין במפלגה הדמוקרטית. מה קרה, איפוא, לחשבונו של קלי? קרתה כמובן מלחמת עיראק.

למרבה העצב, מייקל קלי היה אחד העיתונאים המעטים, שנהרגו במלחמה הזו (הנגמ"ש שבו נסע התהפך אל תוך תעלה). ערב מלחמת עיראק לא העז שום טוען דמוקרטי רציני לנשיאות להתנגד לה. רק אחד הרים את קולו נגד עצם המלחמה: ד"ר הווארד דין.

המרירות, התרעומת והאינטרנט

המלחמה שהרגה את מייקל קלי הקימה לתחיה את מועמדותו של המושל. התמצו בו עד מהרה רגשי המרירות והתרעומת כלפי ג'ורג' בוש, המכוונים את העדפותיהם של הרבה דמוקרטים.

זה לא היה רק עניין עיראק. זה היה גם הזיכרון המתארך של מה שקרה בסתיו 2000, כאשר מועמד המפלגה לנשיאות קיבל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' בוש, אבל הפסיד בנסיבות מפוקפקות. וזו גם תוצאת המשבר הכלכלי, שעלה לשלושה מיליון אמריקנים במקומות העבודה שלהם.

וזה היה גם בגלל הווארד דין עצמו. משהו באורחו וברבעו, בגינוניו, בלשון הגוף שלו, במזגו דיברו אל לבם של מאות אלפים. קהילות תומכים וירטואליות התארגנו על האינטרנט, ואספו בשבילו סכום ששום מועמד דמוקרטי לא התקרב אליו אי-פעם בשלב כל-כך מוקדם של מערכת הבחירות.

אתמול נפלה תדהמה כללית על המערכת הפוליטית, כאשר סגן הנשיא לשעבר אל גור, המנצח העשוק של שנת 2000, סמך את ידיו על מועמדות דין, ומיד יצא אתו לעצרת בחירות. האקט של סמיכת ידיים כשלעצמו הוא לחם חוקה של הפוליטיקה האמריקנית. מועמדים נוהגים לאסוף סמיכות-ידיים, מה שקוראים באנגלית endorsement. הם אוספים אותם מיחידים, הם אוספים אותם משדולות, הם אוספים אותם מאיגודים מקצועיים.

אבל עניין מקובל הוא בפוליטיקה האמריקנית, שפוליטיקאים בכירים מאוד אינם ממהרים לסמוך ידיים. וזה משני טעמים עיקריים: קודם כול, מתוך זהירות - מוטב לחכות, ולראות לאן הרוח נושבת; שנית, מתוך הגינות - מוטב לתת לטוענים לנשיאות הזדמנות להפגין את כוחם.

ספק אם היה אי-פעם מקרה במפלגה הדמוקרטית, שהמועמד הקודם שלה יסמוך את ידיו על מועמד אחר עוד לפני שהוטל פתק ההצבעה הראשון. זו הסיבה שזינוקו של גור אל תוך הזירה עצר את נשימתם של המתבוננים, והכעיס לא מעט את יריביו של דין. מה זה כאן? שאל ברוגז אל שארפטון, המטיף השחור מניו-יורק, שמועמדותו נחשבת שולית לחלוטין. "אל גור והווארד דין אוהבים את האינטרנט, אבל על המחשב שלי אין כתובת כזאת www.bossism". הוא השווה את הודעת גור עם טאמאני הול, המנגנון העירוני המושחת שניהל את ניו-יורק במאה ה-19, ונהג לקנות בחירות או למכור אותן.

לא רק שארפטון חרק שיניים. חריקה שקטה יותר, אבל הרבה יותר כואבת, באה ממחנהו של הסנאטור ג'וזף ליברמן. הוא היה שותפו של גור בבחירות הקודמות, המועמד היהודי הראשון מאז ומעולם לכהונת סגן הנשיא. בשנה שעברה, כאשר עדיין לא היה ברור אם גור יחליט להתמודד פעם נוספת, ליברמן השהה את החלטתו שלו, בגילוי של לויאליות. גור, מצידו, לא טרח אפילו להקדים ולהודיע לליברמן על תכניותיו.

מי בכם מאמינים?

משונה למדי, אבל זה אינו צריך להסיח את הדעת מן העיקר: גור נתן את ברכת הדרך לד"ר דין, מפני שהוא הגיע למסקנה שרבים אחרים כבר הסיקו: המושל לשעבר יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיא בבחירות של נובמבר 2004.

בוושינגטון, מומחים פוליטיים מנוסים מתנבאים ברוח הזו מאז תחילת החודש שעבר, כאשר התברר היקף ההצלחה הכספית של דין. סקרי דעת הקהל מעמידים אותו בראש התהלוכה הדמוקרטית (לצד שמונה טוענים נוספים, בהם שלושה סנאטורים וגנרל אחד בדימוס). במדינה הראשונה שתערוך בחירות מוקדמות, ניו-המפשר, סקר אחד העניק השבוע לדין יתרון עוצר נשימה של 28% על פני יריבו הקרוב ביותר, הסנאטור הוותיק ג'ון קרי ממדינת מסצ'וסטס.

הטוענים האחרים מקווים, שהם יצליחו לשכנע את הבוחרים הדמוקרטיים לשאול את עצמם ואת זולתם אם לדין יש סיכוי להכות את בוש. שדר הטלוויזיה הידוע טד קופל הציג את השאלה הזו היום לפנות בוקר (שעון ישראל) בפתיחת ויכוח טלוויזיה בעיר דורהאם, במדינת ניו-המפשר.

"מי בכם המאמינים שהווארד דין יגבר על ג'ורג' דאבליו בוש, הרימו-נא את ידיכם", הוא אמר. על הבמה, מבין המועמדים הדמוקרטיים, התרוממה רק ידו של דין.

הסקרים חוזרים ומאשרים, כי מבין הטוענים העיקריים של המפלגה, דין הוא החלש ביותר בהתמודדות חזיתית עם בוש. מדוע אם כן למנות אותו? קודם כול, מפני שלכל מפלגה מותר מדי פעם לעשות מעשה התאבדות. שנית, מפני שהמשתתפים בבחירות מוקדמות, פלח קטן יחסית של אוכלוסיית הבוחרים, אינם שוקלים בדרך-כלל שיקולים אסטרטגיים. שלישית, מי יודע מה יקרה בחודשים הבאים.

כך או כך, אתמול נראה שיהיה קשה מאוד לעצור את הווארד דין, אולי בלתי אפשרי. הוא כמובן יחזור ויזכיר, שהוא כבר הכה את ההסתברויות פעם אחת, אז מדוע לא פעם נוספת. התשובה היא שבאמת מדוע לא. אם הווארד דין יצליח להפיח התלהבות בייחוד אצל קהל בוחרים צעיר, שאינו טורח בדרך-כלל להצביע, אולי הוא עוד יכריח אותנו להתחיל את הטור הזה בדיוק בעוד שנה במלים דומות: כאשר ניחוחות חג המולד עולים בנחירי אמריקה, וההמולה של שנת הבחירות כבר שככה, צריך להודות ש-2004 מסתיימת במקום שכמעט איש לא שיער כאשר התחילה.

אולי. *